תקציר השיעור: צריכין להיות מודעים ג״כ דההבנה בהלכות האלו שציטטם המשנה מההלכה הקדומה היא רק ע״י עיון בהמקורות של תו״כ וכדומה שעליה נבנית ההלכה. ובכתבי החפץ חיים (שהודפס ע״י בנו ר׳ אריה לייב) הביא דסדר הלימוד של החפץ חיים היתה לחזור אל מקור הדין שממנה נבע הדין: מהפסוק בהתורה ואח״כ בהמכילתה והמדרשים והתרגום, ורק לאחמ״כ למד הבבלי והירושלמי עליה. וכן נהג בכל חיבוריו, ובמיוחד כשחיבר המשנ״ב. וי״ל דזהו שכתב הרמב״ם בהל׳ תלמוד תורה (פ״א הי״א) דזהו הגדרתה של לימוד התלמוד, לחזור להמקורות, דזהו השילוש שצריך אדם לשלש לימודו. והיינו ודכתב דשליש בתלמוד היא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו בהתפתחות ההלכה, שזהו בשני השלישים של מקרא ומשנה. ולפי המקורות בחז״ל י״ל דהא דהמזבח מקדש את הראוי לו עומד בבסיסו על ג׳ יסודות נפרדים, אשר אליביהן יש להסביר כמה דינים נפרדים בהא דאם עלו לא ירדו אע״ג דאינה מתאמת עם הבסיס האחרת בזה. ועפי״ז יש להסביר כמה רבדים במחלוקת התנאים בזה באיזה בסיס היא העיקרית בזה, אשר לפיה מסבירים הבסיס האידך. הבסיס הראשון להא דהמזבח מקדש היא משום דכשעלה על המזבח נעשה לחמו של מזבח. והיינו דהיא כביכול דאש המזבח צריך לסעוד, ואי כבר התחיל לסעוד על הקרבן הפסול אין להורידה. והיא כמו עבד שהצריך להכין סעודה הוגנת להאדון, אשר אע״פ שלא הכינו כצורכה, אפ״ה אינה מן הנימוס ופגיעה בהכבוד של האדון להסירו כשכבר הגישו לפני האדון (חוץ אי היא מקולקל לגמרי, וכמו אלו הדברים שאם עלו על המזבח ירדו). והענין בזה היא דאין המזבח ״מכשיר ומקדש״ הפסול, אלא אע״ג דהיא פסול מתחילה אפ״ה א״א להסירו ולהורידו כשכבר העלה אותו כיון דהיא פגיעה בכבוד ה׳ דכבר שייך להמזבח. (וזהו כעין מה שהבאנו במבוא לסדר קדשים חט״ז מידידי הג״ר שי ווזנר, דלאחר שכבר נעשה המעשה, קיימת אינטרס אחרת שצריכין להתמודד אתה, אשר לכן קיימת החילוק בין לכתחילה מקודם, ובדיעבד כשכבר נעשה. ובנידון דידן י״ל עוד יותר דבדיעבד הוי כמצוה, דחזינן דנחשב להלן דנחשב כדבר המתקבל בפנים.) ועוד יותר דכיון דעבודת הקרבנות היא מאז ומקדם מקודם שצותה התורה עליהם בפרטי דיניה בפסוליה וכו׳, לכן אע״ג דאכן פסולה היא עפ״י הדינים הפרטים שבה, אפ״ה עדיין קיימת בה המושג של הקרבן הכללי כמו מאז ומקדם שנקטרת אע״פ שאין בה פרטי דיניה המדוייקים. וג״כ דכיון האש על המזבח היא המטרה של הקרבן דמייצגת השכינה, לכן כיון דהגיע אל האש כבר נעשה חלקו של המזבח שאין להסירו. וכן משמע מהגרי״ז דביאר דלהלן משמע דלחמה של מזבח היא רק אי משלה בו האור, וכוונת רש״י במשנתן דהיא לחמו של מזבח היא דהגדרת לחמו של המזבח היא דמהני להקרבת ״לחמו״ אבל לא להקרבת ״הקרבן״, וכמו״כ ביאר הגר״ח בהל׳ פסהמ״ק. והיינו, דאין לה הכשר אלא דין הקטרה חדשה. ונפק״מ למה שדן המשנה למלך בהל׳ שבת (פי״א) בחלבים פסולים אם עלו לא ירדו, אי נחשבים כחלבי שבת הקרבין בשבת. דאי היא כדין הקטרה חדשה שלא הכשיר את הקרבן, אז איננה כהמשך הקטרה הראשונה של הקרבן ואינה נחשבת כחלבי שבת. והביא מר׳ חיים אלפנדרי שהתיר להקטירן בשבת. אבל תוס׳ לעיל בדף ל״ו סבר דכיון דעלה על המזבח הוי כהקטרת האימורין שמתיר הבשר באכילה, והיינו דעדיין נחשב כטימורים הקודמין כיון דנתכשרו ע״י העלאתן להמזבח. אבל י״ל דאפילו אי אינה מכשיר הקרבן אפ״ה כיון דנעשה לחמו של מזבח, ואף בפסול, עדיין נחשב כהמשך מהחלבים הקודמים ויכול להכשיר הבשר באכילה ולהכשיר הקטרתן בשבת. וזהו דאיתא תוספתא במכילתין (פ״ט ה״ח) דאי עלו כשכבר הורד לא יעלו שוב. ור׳ דוד פיאלקוב העיר דהרמב״ם בהל׳ פסהמ״ק (פ״ג ה״ח) לא גרס דין זה. ור׳ שאול ליברמן בספרו תוס׳ הראשונים (עמ׳ 210) ביאר דהמזבח אינו מכשיר הפסולין להכשרן, ולכן אי ירדו לא יעלו שוב דכבר נפקע ממנו הלחמו של המזבח, והכשרו הראשונה לעולם לא חזר אליה. וי״ל ג״כ בזה דסברי חז״ל דהא דנעשה לחמו של המזבח היא משום דסיבב הקב״ה ככה כדי לתקן הדבר (והיא כעין מה דכתב הבני יששכר לגבי ביטול ברוב, דסיבב הקב״ה את זה כדי לתקן האיסור ולכן יש לאכול אותה), אבל אי כבר ירד עוד הפעם הא חזינן דסיבב הקב״ה שלא תשאיר על המזבח. (וי״ל בבסיס הלז דחזינן מזה דחז״ל שינו את המובן של ״קרבני לחמי״ בהתורה (במדבר כ״ח ב׳), שהיא לחמו של מזבח ולא לחמו של הקב״ה כביכול, ועיין במבוא לסדר קדשים ח״ד. ולכן י״ל דכדחזינן פרטים בחז״ל בהדין של המזבח מקדש שאינם מתאימין בבסיס הלז, היא מפני דרצו להסתיר ההאנשה שבה דנעשה ״לחמה״.) והבסיס השני להדין של המזבח מקדש היא מדכתיב היא העולה המוקדה על המזבח. והיא מהא דאין מעבירים על המצות וצריכין להמשיך תהליכה של המצוה וההקרבה כשהוא כבר באמצעה. והבסיס השלישית להדין היא משום דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. והיא דהמזבח שהיא קדוש מקדש ומכשיר כל מה שנוגע בה. והחילוק ביניהם והיא דמצינו ד״קדושה״ היא או ע״י ציות להחוק כשמציית לציווי ה׳ (במדבר ט״ו מ׳), אשר עי״ז מתדמין במה דאפשר להקב״ה שהוא קדוש ומתבדלין מדברים אחרים (ויקרא כ׳ כ״ו). אבל מצינו ג״כ ד״קדושה״ מתכוננת ע״י פעולת המסלול של ההקרבה, או ע״י מגע עם חפץ קדוש שמעביר אליה הקדושה. וזהו דמצינו דסכין השחיטה מקדש הקרבן וקבלת הדם מקדש אותה אח״כ ג״כ. וביארו הגרי״ז והמקדש דוד דאע״ג דאינו כלי שרת עבודת ותהליך השחיטה מקדשה, וקידוש קבלת הדם אח״כ היא ע״י מגעה בכלי שרת. ולפי הגישה של היא העולה על מוקדה הוי קדושתה מחמת מסלול התהליך שהתחיל, משא״כ לפי הגישה דכל הנוגע במזבח יקדש היא משום דנוגע בהמזבח. וי״ל דר׳ יהושע סבר דיסוד קדושת המזבח אי עלו היא משום דנעשה לחמו של מזבח, ולכן רק אי שייך לאישים ולחמו של המזבח לא תרד. משא״כ ר״ג סבר שבסיס הדין היא משום התהליך שכבר התחיל או משום דנגע בה, ולכן הוסיף ג״כ דלא ירדו ג״כ מה שאינו נוגע לאישים.

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). כדהבאתי בשיעור לסנהדרין דף נ״ב ביאר המוהר״ן דענינה של א״י היא גשמיותה והבתים הממשיים שבה וכדומה. ודבר זה מרגישין בחוש כשזוכין לבקר בה, ומרגישין דענינה של מכילתין אינה לזבוח בענין ביהמ״ק של מעלה כדי להרגיש קרבת ה׳, אלא החווייה הלז היא בביהמ״ק של מטה ממש ששם היא מקומם האמיתית של עם ישראל בארצם. ב). רש״י ותוס׳ העירו דמשנתן היא סמל של התפתחות ההלכה בפירושה. והיינו דמתחילה נקבעה בהלכה קדומה ברבד הראשון של משנתן דמזבח מקדש את הראוי לה, והתייחסו אליה ר׳ יהושע ור״ג מחכמי יבנה לפרש מהו בדיוק ״את הראוי לו״. ואח״כ ברבד שלאחריה פירשו מה בין ר׳ יהושע ור״ג, ולאחריה ערכו בתוך המשנה שיטת ר״ש מחכמי אושא שהכריע בזה משיטת עצמו. והרב ד״ר הלל מאלי במאמר על הקדושה הפולחנית: בין המקרא וספרות חז״ל (סידרא כרך ל״ז שנת תשפ״ה), הביא (בהערה 67) מהרב ד״ר נפתלי משל דהביטוי ״מזבח מקדש את הראוי לו״, היא לכאורה תרגום מביטוי ארמית ״כל די חזי להנסקה למדבחה״ שהובא כבר ג׳ פעמים בספר צוואת לוי, שהיא מהספרים חיצונים העתיקים שבימי בית שני (ועיין בשיעור לדף כ׳), ונמצא דאכן הוי ההלכה דמזבח מקדש את הראוי לו הלכה קדומה מכבר, אשר חכמי יבנה ואושא נחלקו אח״כ לפרשה בדיוק. והביא תוס׳ דכמו״כ פירשו ר׳ ישמעאל ור״ע מחכמי יבנה בב״ב דף כ״ח ע״א ההלכה הקדומה של מהו בדיוק ״חזקה של שלש שנים״ בראיה על קנין שדה. והפסקי הרי״ד פי׳ דהא דדנה הש״ס מה בא ״ראוי לו״ למעוטי, היא אליבא דר״ג ור״ש שהוסיפו יותר מר׳ יהושע, וכן ביאר הקדשי דוד כוונתו של רש״י. ותוס׳ ביאר דהקשה הש״ס למה ליה למתני ״ראוי לו״ כיון דבמשנה שלאחריה כבר ביאר מה תרד אף אי עלה. ולכאורה קשה דהא זהו הביטוי המקורית של ההלכה הקדומה כנ״ל, אשר בל אופן איצטריך למיתני אותה? וי״ל דאע״ג דהצריכו למיתני אותה מחמת דזהו הביטוי של ההלכה הקדומה וכנ״ל, אבל כיון דדרך הש״ס לדון ולדרוש את המימרות הקדומות של התנאים במדרש הלכה, לכן דרשו אותה כדי לחדש ההלכה בזה של קמצין שלא קידשו בכלי. ג). החוקר הרב ד״ר דוד סבתו האריך בהדוקטורט שלו לנתח את גישת ר׳ יהושע לקדשים, כיון דאכן היה מהמשרתים בהמקדש. ד). החוקר הרב ד״ר נפתלי משל ביאר דעפ״י פשוטו של מקרא זורקין הדם של הקדשים לתוך האש, וחז״ל חידשו דזריקתה היא רק על קיר המזבח. ה). החפץ חיים בספרו זבח תודה ביאר דלר׳ יהושע הכתוב ״היא העולה על מוקדה״ היא תיאור של הקרבן שניתן על האש, והא דכתיב ״על המזבח״ לאחמ״כ היא רק ההלכה של המעשה והפעולה שצריכין להיעשות במה שהיא על המוקד, ולכן רק מה דחזי לאישים לא ירד. משא״כ ר״ג סבר דהא דכתיב לאחמ״כ ״על המזבח״ קאי ג״כ על תיאור מה שניתן עליה, ולא רק על הלכותיה. ורש״י פי׳ דהלימוד של ר׳ יהושע היא מהא דכתיב למוקד דמלמד בהווייתה יהא ולא ירד אף אי היא פסול (ואע״ג דפשטות הקרא קאי אדבר שנעשה בהכשר כהלכתה). וכמו״כ פי׳ המלבי״ם בפ׳ צו (אות ב׳) דעצם העלייתו על המזבח מקדשה. אבל תוס׳ והשיטמ״ק (אות י״ט) סברי דהלימוד של ר׳ יהושע סמיך אזאת תורת העולה. ו). הרמב״ם בפירוש המשניות ביאר דקמיצת המנחה והנחתה על המזבח היא במקום של הזריקה והקטרה של הקרבן בבע״ח (ועיין בשיעור לדף י״א). ז). המקדש דוד (סימן ד׳) הקשה דלר״ש אי קיבל דם בכלי חול לא ירד, ומ״ש מקמצין שלא קידשו בכלי? (ואכן העיר אזה התוס׳.) ותי׳ דאין עבודת הבירור בין הבשר והדם, משא״כ בהמנחה צריכין לברר הקומץ הקדוש משאר הקמח, ולכן התהליך הלז לא נתברר עד שקידשה בכלי ולכן אינה עדיין ראויה למזבח, משא״כ בדם כבר נברר אף מקודם ואף אי לא נתקדש כיון דנתברר הוי כראוי למזבח. וזהו מה שדגש רש״י בה״בירור״ שבה. ח). תוס׳ העיר דדוקא קטורת אין מחזירין על המזבח, משא״כ לבונה מחזירין להמזבח כיון דהיא על מזבח החיצון בכלל ולא רק על המזבח הפנימי. והאריך התוס׳ למה לר״ג צריכין ב׳ מקראות לאהדורי פוקעין ועיכולי עולה, משא״כ לר׳ יהושע. ט). רש״י פי׳ דהמזבח אחרינא דדרש מיניה ר״ג היא הפסוק של כל הנוגע במזבח יקדש, אבל השיטמ״ק ביאר באופן אחר. והפירוש במחלוקתם היא דר׳ יהושע סבר דשני הפסוקים עולין בקנה אחת ורק אי היה לה שעת הכושר לא ירד, משא״כ ר״ג סבר דשני הפרשיות המה ענינים נפרדים ואי לאו פרשה אחרינא הוה מרבינן אף אי לא היתה לה שעת הכושר. י). תוס׳ העיר דצריכין לדקדק האיך מרבינן כל הקרבנות דהא כתיב בה רק ״עולה״. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). רש״י פי׳ עה״פ (בראשית ל״ג י״ד) יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו׳ עד אשר יבא אל אדוני שעירה, עפ״י ב״ר (ע״ח י״ז) ד״לאטי״ היינו לאט שלי לשון נחת ההולכים לאט. והיא מהפסוק בישעיה (ח׳ ו׳) שניבא בימי אחז כשהקנאים רצו לכרות ברית עם שכיניהם, כגון ארם ומצרים, נגד מלכות אשור החזקה. אבל מאידך גיסא היו קיימין בישראל אלו שרצו להשלים עם אשור. וישעיה הוכיח אותם שאין לישראל ליכנס ראשם בפוליטיקה של מלכיות שבסביבם (ועיין בשיעור לסנהדרין דף צ״ה). ובפסוק הלז הוכיח הנביא אלו שרצו לכרות ברית עם העמים שמסביבם נגד אשור, שאל ימהרו לעשות ככה אלא צריכין להתנהל לאט כמי השילוח ולהסתכל עליהם בתוך עצמם ממקור ומעיין שיש להם בעצמם שהוא הקב״ה, ואל יבקשו מעיינות ובורות ותחבולות מבחוץ. והמדרש ורש״י העניקו את זה גם אהא דאמר יעקב לעשו דלכל אחד יש לו המהלך העצמיית האישיית שלו, ואין לו לאחר לאמץ את דרכו עליו. וזהו שאמר לו ר׳ בונם מפשיסחא להרב מאיז׳ביצא שהוא ה״מי השילוח״ של הדור, אשר לכן קרא את ספרו ככה, אשר כוונתו היתה דיש לו המקור לעבודת ה׳ מעצמו. ב). כדהבאנו בשיעור לשבועות דף ז׳ שמע הגר״ח מרבו ר׳ מנדל סלוצקר (תלמידו של הנפש החיים) מה שדן בהל׳ אבות הטומאה (פ״ג ה״א) אי הגדרת טומאת נבלת עוף טהור היא טומאת אכילה או טומאת מגע/מקום, וכן דנו ר׳ יוסף ענגיל באתוון דאורייתא והרוגוצ׳ובר והביאה התורת מרדכי (סימן ל״א אות א׳) דדנו בזה בעולם הישיבות אז. והעלו דהיא כבר מחלוקת התנאים, דמצינו מקורות בין לגישה זו ובין לגישה זו. והגר״ח סבר שהדעה הרווחת היא טומאת מגע/מקום ויש שסברי דהיא טומאת אכילה, ור׳ יוסף ענגיל סבר להיפך שהדעה הרווחת היא דהיא טומאת אכילה. וי״ל דמסוגייתן משמע דהיא טומאת אכילה, וכדדנו דהיא בכדי אכילת פרס. והיא דחז״ל קבעו דאין העוף מטמא כבהמה או שרץ, כיון שהמפגש שלו עמה עם המות אינה כ״כ חזקה כיון דנברא מהרקק. והא דעדיין אסור לאוכלו באסיפה בעלמא כדגים היא דעדיין יש לה חיות יותר מהדג. ונמצא דאיסור אכילתו בלי שחיטה מעורר להאדם דהיא מפני שלא נשחטה ונהרגה כראוי, ולכן היא היא שקובע טומאתה בהמפגש שלו בהאיך מתה. ונמצא דטומאתה נובעת רק מטעם אכילתו. ולכן בנבלת עוף טמא, אשר איסור אכילתה היא בסתמא בלי שום מפגש בעת אכילת העוף עם האיך מתה, מפני זה אין בה שום טומאה. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). מגמתן של חז״ל היתה למלאות מה שחסר במקום אחד בהתורה במה שמפורש במקום אחר, או להשוותן אי נראה כסתירה ממקום אחר. וכגון בזה דאע״ג דבספר ויקרא משמע דאכילת נבילה טהור מותר לישראל רק שנטמא מזה, ורק להכהנים אסור באכילה, אפ״ה השוו את הפסוק בספר דברים (י״ד כ״א) שאסרה אכילת נבילה לכל ישראל לפרש הפסוקים בספר ויקרא. וזהו כדהארכנו בשיעור לשבועות דף ז׳ דהשוו חז״ל את הפסוקים בספר ויקרא אודות טומאת נבלת העוף לספר בראשית אודות מדריגת חיותן של העופות, ללמד דטמאה התורה רק נבלת עוף טהור ורק באכילתה. ב). רש״י פי׳ בכת״י דר׳ יהודה דרש מפסוק דשחיטה לא מהני לעוף טריפה להוציאה מטומאת נבילה, היא מפני שירדה עליה טומאת בר משנטרפה ולא מהני השחיטה לטהרה מזה כמקוה טהרה, וכמו״כ פירש״י בפירושו לפנינו. אבל מתוס׳ משמע כדפירשנו בשיעור לדף ס״ט-ע׳ דאין השחיטה חזקה כ״כ להוציאה מידי טומאת נבילה (כיון דטריפה היא מקודם), ולא דהטריפה עצמה היא טומאה. והענין בזה דהשחיטה בעלמא מסיר טומאת הנבילה היא דהתורה צוותה להוציא חיי הבע״ח רק ע״י שחיטה דהיא מות מתוקנת (דעי״ז מוציא הרבה מדמה שהיא נפשה). ואז כיון דמותה מתוקנת ע״י השחיטה מסיר הטומאה מנבילתה. ועכ״כ דאפשר דבתוך ענין השחיטה היא עבודה לה׳ במקצת כעין שחיטת הבהמה לקרבן, אשר אז כיון שמחזיר נפשה ליוצרה, אכן הוי מות מתוקנת אשר לכן מסיר ממנה טומאת הנבילה. ג). הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות (פי״ד ה״ט) פסק דשיעור אכילת פרס שהיא חצי ככר של שש ביצים שהיא שלש ביצים, אבל רש״י בע״ז דף ס״ז פסק דהיא שיעור ככר של ח׳ ביצים שחציו היא ד׳ ביצים. ור׳ ר׳ יהונתן שטייף נתן סימן לזה דרש״י ששמו ״שלמה״ עם ד׳ אותיות סבר דהיא ד׳ ביצים, והרמב״ם דשמו היא ״משה״ עם ג׳ אותיות סבר דשיעורו היא ג׳ ביצים. והמחבר באו״ח סימן תרי״ב סעיף ד׳ הביא שני השיטות הללו ופסק שם המשנ״ב דבדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא. והחת״ס (ח״ו סימן ט״ז) סבר דשיעורו היא משך ט׳ דקות. ד). שני ר׳ יעקב בר אבא יש בהתלמוד: אחד שהיה קשיש מרבא ואחד שהיה תלמידו. ולכאורה רבא שהוכיח את ר׳ יעקב בר אבא הוא ר׳ יעקב בר אבא זוטר שהיה תלמידו, אע״ג שהוכיחו בלשון ״כמה סבי״ וכו׳. ה). מהא דנקט הש״ס הלשון של ״תמימין ובעלי מומין״ בעופות בהא דטיהר ר׳ מאיר את טומאת נבלתן ע״י שחיטה אע״ג שהן טריפין, משמע כשיטת רש״י שהבאנו בשיעור לדף ס״ח דהא דרק מחוסר אבר פסול בעוף היא מלתא דמום. ותוס׳ ביאר דשיטת ר׳ אלעזר דטיהר ר׳ מאיר אף בבעלי מומין ואווזין ותרנגולין היא משום דר״מ אמר דינו בטהרות (פ״א מ״א) נאמר באופן סתמי ומשמע דקאי אכל. ורש״י בכת״י ביאר דהואיל ומצינו מליקה בעוף, מטהרו בכל ענין. וכן פי׳ השיטמ״ק דלר׳ אלעזר אף בחולין בחוץ למקדש טיהר ר״מ. אבל רש״י לפנינו פי׳ דר׳ אלעזר סבר דטיהר ר״מ רק בקדשים בפנים, ובאופן שהוקדש אווזין ותרנגולין. והקשה השיטמ״ק דהא לא חל עלייהו כי אם קדושת דמים, ואינם קדשים בכלל? ו). הגר״ח קנייבסקי חיבר ספר נחל איתן על הל׳ עגלה ערופה, והעיד חמיו הגרי״ש אלישיב שחיבר ספר על הל׳ עגלה ערופה שגדול כמסכת ב״ב. ז).רש״י ביומא דף י״ד ע״א ותוס׳ בשבת דף פ״ט ע״ב והרמב״ן בחולין דף צ״ט ע״ב, קראו את פרק כל הזבלים ״פרק התערובות. והענייה היא בהדינים של תערובות בהמות מבחייהן, דם לאחר שחיטה, והאברים. ותוס׳ פי׳ דאע״ג דכבר קיימת מס׳ קינים בהלכות תערובות הקרבנות, אפ״ה קמ״ל תערובות הזבחים דאפילו בהפסד מרובה שאינה עופות קיימת הדין הלז. ח). מדף ס״ח ע״א עד דף ע״ח ע״א במכילתין קיימת לפנינו שני כת״י מפירש״י. והשיטמ״ק בדף ס״ח טען דמה שנדפס לפנינו אינה ממנו דהלשון משונה משאר פירושיו ורק מה שהיא בכת״י היא ממנו, אבל יש שפיקפקו על טענתו דאכן מה שנדפס היא מרש״י, ויש שפי׳ דשניהם אינם מרש״י באמת ורש״י בטהרתו היא דוקא מה שנמצא בתוס׳. ט). הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ד ה״א) פי׳ דהה׳ חטאות המתות מכניסין אותן לכיפה ונועל בפניה עד שמתות, אבל השיטמ״ק בתמורה דף י״ז ע״ב סבר דממיתין אותן בידים. י). תוס׳ והשיטמ״ק הקשו על רש״י דאין לומר מודה בקנס פטור על שור הנסקל דאין מיתתה קנס אלא עונש. והא דאין ממיתין השור ע״פ עדותו היא משום דאדם קרוב אצל ממונו ואינו נאמן עליה. ועיין בשיעור לסנהדרין דף ט״ו שהארכנו בזה דלהרמב״ם במו״נ (ח״ג פ״מ) סבר דהיא קנס על הבעל. י״א). ערוך בערך סאב הביא מדרש הלכה (בחקותי פרשתא ד׳) דהא דלמידין דיכולין לפדות פסולי המקדשין היא מהא דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו׳ דמיירי בבהמה בעל מום דטמאה ממש כבר אמורה. והיא ד״טומאה״ היינו כל דבר שאינו יכול להקריבה, ולכן נקטו חז״ל ״עד שיסתאבו״ במום. והחוקר קוט טען בלשון ערבי ״סאב״ היינו מום. י״ב). הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ו ה״ו) סבר שכשהתערבו הבהמות ונעשו בעלי מומין, צריכין למוכרן חדא חדא, והאריך התיוי״ט בטעם הדבר. י״ג). יש שלא גרסו ״וימכרו״ אלא יחללם, וי״ל שדיבר הכתוב בהווה דאי מחללם בעצמו אז צריך להוסיף חומש. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: https://drive.google.com/file/d/1rGQArEOCAaTdn1d0Wl6NRsFOWZeCi72J/view?usp=sharing המאמר מד"ר ווילאם גובירץ על מתמטיקה בקינים פ"ג שנזכרה בתוך השיעור: https://hakirah.org/Vol30Gewirtz.pdf להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: הגרי״ז דייק דבהמשנה לא נחית עדיין ר״א לשיטת ר׳ יהושע דנמשכת החטאת העולה שעשאה למטה ונעשית חטאת העוף, וסבר דהא דאין בה מעילה לר׳ יהושע היא רק מדין קדשים שמתו שאין בהן מעילה דכבר אינם מיוחדין לה׳. וסבר דסברתו של ר׳ יהושע דסבר כהמ״ד במעילה דקדשי קדשים ששחטן בדרום דהוי כקדשים שמתו שאין בהן מעילה, כיון דפגם בחפצת הקרבן. ועל זה הקשה קושיות בכמה שינויים ששינה ופגם בחפצת הקרבן ואפ״ה עדיין מועלים בהן, עד שהבין דשיטת ר׳ יהושע אינה משום פגימת הקרבן דהוי כמת, אלא שנמשך ונשתנה לקרבן אחרת. וי״ל דלכן כשהבין שיטתו, אז לא הקשה שוב קושייתו משינוי בעלים באשם, שזהו רק משום פגם בהקרבן, אבל אין לה שייכות בכוונתו לשנות גוף הקרבן לדבר אחר. ורש״י פי׳ דלא שייך המשכה רק לחטאת העוף, כיון דמחשבתו לשנותו קודמת לפסולו דאינה נעשית עולה העוף עד שמלק בה שתי סימנים, משא״כ קדשי קדשים מיד בא הפסול בעת ששינה בה. ותוס׳ והשיטמ״ק בשם הריב״א ביארו דלא שייך המשכה כי אם בעופות ולא בבהמות, וביאר השיטמ״ק כיון דהרבה מהעבודות שוות זה לזה משא״כ בעופות. ותוס׳ ביאר דהיא משום דבעוף אין הקן מתפרשת לאיזה קרבן אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית הכהן, ולכן כיון דקיימת בה המושג של סתומה לאיזה קרבן לכן קיימת בה האפשרות שמעשה ההקרבה בה תימשך אותה. משא״כ בקרבן בהמה דכבר מתפרשת לאיזה קרבן מעת הקדישה, ואין בה המושג של סתומה לקבוע בה השם ע״י מעשה הכהן. והענין ביה היא משום דקבעו חז״ל מסכת קינים לעצמה לעסוק בהלכות תערובות של קרבנות העוף, כיון דדיניה מרובין לקבוע מסכת לעצמה, משא״כ דיני תערובות זבחי בהמות המה מועטין והמה רק בפרק האחרון במכילתין. (והיא להיפך מדיני קרבנות העוף, דזעירין הן וקבעו אותן בתוך מכילתין בשתי פרקים.) ובכלל בבהמות אינה שייך כ״כ שתתערב כיון דבעליו סומך עליו בסמוך אליו וכו׳, משא״כ בעופות שניתנים מיד לכהן, ועכ״כ דבמס׳ שקלים העידו דסמכו הבעלים בהא דנתנו מעות לכיפה שהכהנים הזריזין יקריב הקן בעבור המקריב, כיון דקרבן עוף לטומאה בלי שום חטא היה מצוי ומרובה למאד, ומצוי שתתערב. (ואפ״ה כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה דלכן קבעו מס׳ קינים בסוף סדר קדשים, כיון דאינו מוכרח שתתערב, וי״ל דלמדוהו מפני השעשועין דאורייתא בזה דהא האיך ידעו אי נתערב או לא.) והנה כדאמרנו בשיעור לשבועות דף ל׳ הקיל התורה בקרבן עולה ויורד, אשר קרבנו תלוי לפי מצב הכלכלית שלו, כיון שהעבירה אשר עליה מביא הקרבן היא רק במחדל. וכדאמרנו בשיעור לדף ס״ה ביאר האור שמח עפ״י האבן עזרא דבחטאת העוף של קרבן עולה ויורד מביא עמה עולת העוף שהיא במקום האימורין על המזבח של חטאת דעלמא, שאינה בחטאת העוף (וזריקת דמה היא באגב כיון דלמעשה היא בע״ח לעצמה). ובזה תי׳ קושיית הטור על טעמן המו״נ (ח״ג פמ״ו) והחינוך (מצוה קל״ז) דמנחת כהן כולה כליל כהעולה מכיון דהכהן בעצמו מקריבה, ואי יטלנה לעצמה נראה כאילו לא הקריב כלום כיון דאין למזבח אלא מעט ממנה. והקשה הטור דא״כ למה יכול הכהן להקריב חטאת העוף, דהא אין למזבח אלא דמה? והאור שמח (בהגהות שהביא המכון ירושלים במהדורתן של המנחת חינוך) תי׳ דלפי״ז דהעולת העוף משלים האימורין של החטאת העוף, נמצא דאכן יש בחטאת העוף יותר מרק דמה למזבח. והגרי״ז בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ד) ביאר לפי״ז דלכן רק בקן עופות שייך קן סתומה ונמשכים המה אחר מעשה הכהן איזה לעולה ואיזה לחטאת, כיון דאכן המה כיחידה אחת שבאין בזוג (שאחד משלים את האחרת, וכמו דאין מן הצורך לייחד מקודם החלקים מבהמה אחת איזה חלק ממנה למזבח ואיזה חלק ממנה לבעלים). וביאר בזה דפירש״י בכריתות דף ט׳ ע״א דהוו״א מדכתיב ״והקריב״ צריך להביא מעולם ב׳ עופות ביחד כיון ד״והקריב״ משמע קרבן שלם, ותמה הקרבן אהרן אזה. אבל כיון דקרבן שלם בעוף היא דוקא קן של ב׳ עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה המשלים אימוריה, ס״ד דלעולם אינו יכול להביא כי אם שנים, קמ״ל דאי מפרש רק פרידה אחת לנדבה יכול להביא אחת. ולכן קבע הש״ס שם בכריתות דהגר מביא לקרבן שתי עופות לעולות, דלא מצינו בכל התורה כולה שמביא רק אחת. וי״ל עוד בזה דהרשב״ם בב״ב דף פ׳ אכן פי׳ דדרך היונים היא להוליד שני ולדות בזוג בכל חודש. ובעירובין דף ק׳ ע״ב פי׳ חז״ל דלמידין עריות מיונה כיון דלעולם היא עם בת זוגה, וכשנפרד לחוד הוי ״פרידה״. ולכן כשהכשיר התורה את העוף לקרבן, הכשיר את מין היונה ויביאה בזוג כיון דזהו רביתייהו. ומזה נובע סברתו של האבן עזרא דכיון דמאוחדין הן בקרבן עולה ויורד האחד העולה משלים אימורי החטאת האחרת (ואפשר דאינה יכול לאכול החטאת העוף עד שיקריב העולה). ויש שהקשו על סברת האבן עזרא דהמצורע עשיר מביא עולת בהמה וחטאת בהמה ואשם בהמה, והעני מביא אשם בהמה (שאינה יכול להביא אותה בעוף) וחטאת העוף ועולת העוף. ואי העולת העוף משלים החטאת העוף, היה מוטל על העני להביא עוד עולת העוף אחרת להשלים אימורי החטאת של העוף, מלבד העולת העוף שהיא במקום עולת בהמה של העשיר? וי״ל דהקפידה התורה רק אזה דכל פונקציות הקרבן תיקרב כמו בקרבן העשיר, ואכן נתקיימו כל זה בהקרבנות שהביא העני. ודייק המשך חכמה בפ׳ מצורע דזהו דכתיב ביה בהמצורע עני (ויקרא י״ד ל״א) וכפר הכהן על המטהר ״לפני ה׳״, מה שלא נאמרה בהמצורע העשיר, כיון דכאן אינו מביא עולת העוף נגד אימורי החטאת אלא נגד עולה סתמא, ולכן כיון דאין בה בחטאתו שום אכילת המזבח אפ״ה מטהר אותו ה׳ בהא גרידא דעומד לפניו דאינו צריך לאכילת הקרבן כיון דלו כל חיתו יער. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). בגיטין דף נ״ו סיפר הש״ס דרבן יוחנן בן זכאי, שהוא הוא כעזרא בדורו שייסד התורה מחדש לאחר החורבן ביבנה, יצא מירושלים בתחבולה שעשה עצמו כאילו מת, ור׳ אליעזר ור׳ יהושע בן חנניא תלמידיו נשאו מטתו. ומצינו באבות (פ״ב מ״ט) מנה רבן יוחנן בן זכאי אותו מתלמידיו ומנה שבחו. וגר בפיקיעין, ובספרי (במדבר פיסקא קט״ז) סיפר דביקר את רבן יוחנן בן זכאי בברור חיל, והיה משבט לוי מן המשוררים, ולא הורשה אותו ר׳ יוחנן בן גודגדא לסייע אותו בהשערים. ובסוכה דף נ״ה העיד ר׳ יהושע על התנהגותו בשמחת בית השואבה בהמקדש, ובעדיות (פ״ח מ״ה) מצינו דכבר השתתף ר׳ יהושע בפולמוס שבימי הבית. ובכמה מקומות בספרות חז״ל מצינו דהורצה דבריו לפני רבו רבן יוחנן בן זכאי. ותלמידיו היו ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אליעזר חסמא ור״ע. ומצינו דזיקתו היתה לדרכן של ב״ה, והאריך הרב ד״ר דוד סבתו בספרו יבנה וחכמיה דידע מחכמות ההלני ושח עם אנשי אלכנסנדריה. ואכן היתה דרך הפרשנות שלו בדרך רציונלית ורחק מלפרש הכתוב בדרך נס. ובחגיגה דף ה׳ ע״ב העידו חז״ל דהוא היה הראשון להשיב על דברי האפיקורסין. ור׳ שאול ליברמן בספרו יון ויוונית (עמ׳ 221) כתב דהוא הוא ששנה משנת קינים ופתחי נדה שהם משנתו (וכדלהלן בסוגייתן), ובהם קיימת כמה חשבונות. ולכן העיד ר׳ אליעזר חסמא באבות (פ״ג מי״ח) תלמידו דהן הן גופי תורה אע״ג דהמה בחשבון שהיא מחכמת היוונית. ורבן יוחנן בן זכאי העיד שם באבות על תלמידו ר׳ אליעזר בן הורקינוס דהוא הוא הגדול מתלמידיו שמכריע את כל שאר חכמי ישראל. ור״א אכן הביא כמה וכמה פעמים מה שקיבל מרבו רבן יוחנן בן זכאי. וגר בלוד, וזיקתו היתה לההלכה קדומה שהיא של ב״ש (ופירש״י בשבת דזהו שקראו אותו ״שמותי״ דהוא מב״ש). וידוע הסיפור עם תנורו של עכנאי בב״מ דף נ״ט באופן ספרותית דנידו אותו שארי החכמים, והיה תהליך שנדחו דבריו מהלכה ועיין בשיעור לסנהדרין דף ס״ז ובשיעור לסנהדרין דף ס״ח. והחוקר ד״ר ישראל צבי גילת האריך בהגותו של ר״א והשוואתו לשארי הכתות בהא דהחמיר כמותן, לדוגמא בהלכות שבת שראה בהרבה עניני שבות כאיסורי דאורייתא. וכדהבאנו בשיעור לדף ס״ו מהמשך חכמה דהתורה וחז״ל אימצו את הדרך בעבודת ה׳ לקדש החומר ג״כ ולא הדרך אליטיסטי לעובדו בפרישות. ואכן החמיר ר״א כב״ש ושארי הכתות בעניני טומאה וטהרה והתבודדות, משא״כ ר׳ יהושע שהלך בדרכן של ב״ה שדרכן היה לערב העם בעבודת ה׳ בהילוך חייהן בעבודת החומר שלהן. ב). בזבחים מצינו דעבודת השחיטה בה היא להמיתה ע״י הוצאת דמה, אשר חז״ל קבעו הדם היא העיקרית בפולחן העבודה במקדש (וכדכתב הבית הלוי דהשחיטה בקרבן אינה רק משום המתתה אלא היא ג״כ עבודה עצמית מדוייקת ממש). משא״כ בעוף הוי מליקתה רק כצל משחיטה, כיון דאין בה כ״כ עבודת הדם, והמליקה היא כהריגת העגלה ערופה שאין ענינה דמה. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדהבאנו במבוא לסדר קדשים (חי״ט) מאריך פרום הקרבת הקרבנות היא שפה ע״י טקסים שכבר נשתכחה מאתנו. והיא דהקרבת הקרבנות היא השער לעבודת ה׳ בשפה הלז. וזהו מה שמצינו בספר תהלים שנכספה וגם כלתה נפשו של המשורר לחצרות ה׳ ולבא אל המקדש לפני הקב״ה לעבוד אותו באופן מעשיית. והענין הלז של הגעגועים של האדם להגיש לפני ה׳ והנה כדאמרנו בשיעור לדף ס״ז ידע האור שמח את ערכו שיכול לחשוב כמו הרשב״א בימיו, ועי״ז אכן היה לחשוב ככה ברעיונותיו העמוקים. וזהו כדכתב הגר״ח דהא דאין חולקין על הראשונים היא רק דלא יעלה בידם, אבל אי אכן חולק עליהם ועולה בידו יכול לחלוק עליהם. והיא ג״כ מש״כ ר״ש שקופ בהקדמתו לשערי יושר דכדי שיקבלו דבריו צריך הקורא שיקבל מרות ממנו כדי שיקבל הקורא דבריו. וכתב המשך חכמה בפ׳ נח דבב״ר (ל״ו ב׳) דייקו חז"ל דחביב משה יותר מנח, דנח נקרא מתחילה ״איש צדיק״ ואח״כ ״איש האדמה״, ומשרע״ה היא להיפך דמקודם נקרא ״איש מצרי״ ולאחמ״כ ״איש האלקים״. והיא דיש מעלת יחיד המתבודד לעבודת ה׳ ואחד שהיא חלק מהחברה ומפיץ ידיעת ה׳, אשר עי״ז לכאורה אינו יכול לעסוק בתורה ושוכח כדאיתא בקה״ר עה״פ עושק יהולל חכם לגבי ר׳ יהושע בן לוי ששכח מתורתו בעבור שעסק בצרכי ציבור. אבל אפ״ה העירו חז״ל דנח שהתבודד ולא הוכיח בני דורו סיים את ימיו כאיש האדמה והשתכר. משא״כ משרע״ה שעסק בצרכי ציבור נתעלה למדריגת איש האלקים. וכמו״כ פי׳ בפ׳ וירא דאברהם קיבל נבואה בעת שהכניס אורחים, דמדריגתו בעת הכנסת אורחים היה יותר מקבלת פני השכינה בנבואה שקיבל אז, ואח״כ ״שב למקומו״ למדריגתו הקודמת בעת שהניס האורחים. וזהו מגמתו של התורה בהמסר של חיי משרע״ה, דכל מדריגתו היא רק שעסק בעסק וחיי החברתיים. וביאר בזה בפ׳ יתרו דלכן בחר הקב״ה בהר סיני שתינתן עליה התורה, כיון דשם היו ישראל כהגמוניה אחת באחדות וזה גרם לנתינת התורה אז, וזהו הענין של התורה שיעסוק האדם בחיי החברתיים ביחד עם אחרים. וביאר בזה דכלליות התורה מעמיד דרך העבודה למרות דרכן של הפילוסופים. והיא דדרכן של הפילוסופים בהגותו בימי הביניים, היא דחוקי האלהיים הכריחו את מציאות העולם, ומפני זה תכליתו ושלימותו של האדם היא לקשור שכלו נפשו וצורתו במושכלות הללו לשכל הפועל ע״י השגתם וידיעתם, ועי״ז מתעלה לחיי נפשית נצחיים. אבל מזה עולה דרק אחד מאלף בכמה דורות יגיע לתכלית הלז, ונתרוקן כל משמעות החיים מכל שארי בני אדם; ואף הם משבחים את המות מעל החיים כשנפשו ושכלו המה בהכלא בתוך הגוף. אבל התורה הציגה להיפך דיש משמעות וחשיבות בהחיים גופא דכל מעשה האדם בעולם החומרית המה חשובים למדי. ובזה ביאר דלכן קבעו חז״ל בפסחים דף ס״ח ע״ב דהכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם, דכל ענין התורה היא לקדש החומר הגופני ג״כ, וגם להחומר שי משמעות חשובה. ובזה אימצה התורה את ההתערבות בחיי החברותיים שהיא מחיי החומר, ולא התבודדות (ב״מגדל השן״) בחיי המושכלות והנפש לחוד. וביאר דזהו החילוק בין קרבן עולה שהיא כליל כולה כהפילוספים לגבוה, לעומת קרבן השלמים שהיא כענין התורה בחיי החברתיים. ולכן אין הגוי יכול להביא כי אם עולה, כיון דאינו יכול להשיג דבר זה דיש משמעות לחיי החומריים ג״כ. וביאר דבית שמאי היו אליטים בכח שכליהם כענין קרבן העולה, וב״ה שהתערבו בחיי ופסקו עפי״ז, היו כקרבן השלמים, ולכן סברי ב״ה דשלמים מקדשין הלחם משא״כ בעולה, כיון דזהו ענין השלמים לסמל על הכשר חיי החברותיים והלחם. (וזהו דלא כהרמב״ם במו״נ (ח״ג פכ״ז) דהתורה קבעה פילוסופיה מדינית כדי להתאפשר להפרטיים שבה שיוכלו להגיע אל התכלית אשר הם מוכשרים להא אליה.) והיא דבני אדם חיים בין במסגרת סיבתית עפ״י מערכת חוקי הטבע, אשר בזה נובע כל פעולה עפ״י causes פיזיות אבל לא מענין reasons. וענינה של reasons היא רק בעולם הפנומנולוגית של חיי האדם בתוך התרבות באופן יחסית לאחרים, במה ש״בחר״ לעשות וכדומה. (ואכן קיימת מחלוקת הפילוספים ברדוקציוניזם אי יכולין לצמצם גם את זה לענין של causes עפ״י סיבתיות של חוקי הטבע.) וחווייתו של האדם בחיי הדתית שלו היא באופן יחסית כזה להאלוק כאישיות (שאינה שלם בכל אנפיה דפעמים הוא כזה כביכול ופעמים הוא כזה וכו׳), שזהו ענינה של התורה שכל אדם יכול להשתייך אליה, ולא כגישת הפילוסופים שהאלוק הוא כמוכרח המציאות השלם שא״א לו לפעול בדרך אחרת שאינה עפ״י חוקים שלמים מֵכָנִיים. וזהו ענינה של הביהמ״ק והעבודה בה: לעבוד את ה׳ ולהרגיש בה משמעות בפעולות ממשיות בעולם החומרית. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). יש שפי׳ דהא דאין רוחצין זפק ושאר הקרביים של העוף להקטירן כמו קרבי הבהמה, היא מכיון דקשה מאד לרוחצן. אבל בויק״ר (ג׳ ד׳) פי׳ דהיא מסר להאדם המקריב אותה דהעוף שנהנה מן הגזל באכילתה שנכנסת לזפק שלה [הכיס שבין הושט לבני מעיה/קורקבן] ולקרביה, מאיס כלפי שמיא. ורש״י פי׳ כאן ובויקרא (א׳ ט״ז) דהת״ק סבר ד״נוצתה״ היא העור שעל העוף, ואבא יוסי בן חנן פי׳ דהיא הקורקבן, ונקרא כן על שם (איכה ד׳ ט״ו) כי ״נצו״ גם נעו, שהיא לשון של מיאוס. אבל הרמב״ן והאבן עזרא והרלב״ג והרד״ק ורבינו בחיי עה״ת פי׳ דלכו״ע ״נוצתה״ היינו העור, ונחלקו ב״מוראתה״ שלאבא יוסי בן חנן היא הזפק והקורקבן והבני מעיים ולחכמים היא רק הזפק. ב). הא דאיפלגו ת״ק ור׳ אלעזר בר׳ שמעון אי הבדלה בחטאת העוף פסול או לא, היא כדאמרנו בשיעור לדף ס״ה כיון דהעיקר היא דיבדיל העולת העוף כיון דבא כדי להשלים האימורין של חטאת העוף. ורש״י והשיטמ״ק סברי דהמחלוקת ביניהם היא דאכן יכולין להבדיל בחטאת העוף, אלא הבעיה ביה היא אי אז נמצא דעשה מעשה עולת העוף בחטאת. אבל תוס׳ סבר דכו״ע מודה דקודם ההזאה אסור להבדיל, והמחלוקת ביניהם היא רק אי מותר להבדילה לאחר ההזאה. וביאר הקרן אורה דלתוס׳ לאחר גמר הזאה נגמר המצוה, ולכן סבר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאז אין איסור בהבדלתה כי אם כשנחשב כמעשה עולה. ולהבבלי סבר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דהא דכתיב בחטאת העוף שלא יבדיל היינו רק שלילה אבל לא אזהרה, וכדחילק הרמב״ם בספר המצות בשורש ח׳. ג). הרא״ש בב״מ (פ״ד סימן י״ט) קבע דבכל מקום שקבע הש״ס ״רבא״ קודם דברי אביי צריכין לגרוס ״רבה״, דלא מצינו דרב אשי קבע דברי אביי, שמלך מקמי דרבא, לאחר דברי רבא. ד). רש״י פי׳ דשינויא דאביי היא דלכו״ע שהייה בסימן שני בעולת העוף פוסלה, ולת״ק חיתוך רוב בשר בחטאת העוף לא מעכב ואינה נחשב כשהייה וכשמבדיל ואח״כ מחתך סימן השני עושה מעשה עולה ביה, משא״כ לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דחיתוך רוב בשר בחטאת העוף מעכבא ונחשב כשהייה. אבל הקרן אורה פי׳ דלכו״ע שהייה בסימן שני בעולת העוף לא פוסלה, והת״ק סבר דחיתוך רוב בשר בחטאת העוף לא מעכב וכי אין מבדיל רובה קודם מיצוי הדם, הוי מעשה עולה אח״כ כשמבדילה אח״כ לגמרי, משא״כ לר׳ אלעזר בר׳ שמעון. ה). תוס׳ ביאר דבכל לאוין שבתורה בוודאי הוי המשמעות שאסור לעשות כן דאל״כ למה כתבה אותן התורה, ורק באלו האיסורין שלא הוצרכה התורה לכותבים והיינו יודעין אותן מסברא, כמו כיסוי בור, אז י״ל דאפשר דהא דכתבה בהן התורה ״לא״ היא דאין צריך לעשות כן. ו). האבן האזל בהל׳ נזקי ממון (פ״א הי״ד) הביא החקירה אי החיוב בנזיקין היא רק משום חיסור שמירתן, או משום שממונן הוזק והא דפטור אי שומרן כראוי היא רק מטעם אונס. והגר״ח קנייבסקי בספרו שיח השדה הביא ראיה מסוגייתן דהחיוב בניזקין היא משום חוסר השמירה, דלכן פשוט ליה להש״ס דהא דכתיב ״לא יכסנו״ בהיזק הבור, אינו דאינו צריך לכסות, דכיון דכתיב בעל הבור ישלם עליה דידיה רמי לכסויי דזהו מה שמחייבו התשלומין. ו). תוס׳ ביאר דהא דעשה מעשה חטאת העוף לשם חטאת למטה זו היא מצותה ואגב אחריני נקטיה. ז). תוס׳ ביאר דלשמואל דזריקה שלא במקומה כבמקומה דמי, החטאת העוף שעשאה למעלה פסולה רק לאכילה. אבל הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ז ה״ה) ובהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ז ה״ט) פסק דפסול לגמרי. וביאר השיטמ״ק דהא דזריקה שלא במקומה כבמקומה דמי היא רק בזבחים אבל לא בעופות, שלא נאמר בהן שניתן המזבח לכפר. והיא דכחה של הדם והנפש היא רק בבהמות אבל לא בעופות שלא החשיבם התורה כ״כ כבע״ח וכדאמרנו בשיעור לדף ס״ד. והגרי״ז ביאר בשם אביו הגר״ח דהרמב״ם סבר דבחטאת העוף שעשאה למעלה עשה בזה מעשה עולת העוף וזהו שפוסל אותה, אע״ג דמצד זריקתו שלא במקומו אכן כשר. והרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ז ה״ו) פסק דאי מלק בעולת העוף סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסול. והפרימ״ג בספרו ראש יוסף על חולין דף כ״ט ע״ב דייק דאי מלק רק מקצת סימן אחד למטה כשר, והקשה דמ״ש מאי מלק מקצת סימן אחד בחוץ, וכמו״כ הקשה בגליונות רעק״א על הרמב״ם שם? והדובב מישרים (ח״ג סימן ע״ו) תי׳ דפסול עולת העוף שעשאה למטה אינה משום המקום אלא משום דשינה בה למעשה חטאת בעולה, וזהו רק אי מלק שם כל הסימן. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w