ביאור מצות דקה מן הדקה נמצא שם. מובא בשם הגרי"ז (סר"ל כספר מעילי התלמוד כרטוס ו:) דדקה מן הדקה אינו דין בהחפצא כי הרי לא נאמר שיעור לא לדקה ולא לדקה מן הדקה, אלא היא מצות שחיקה פעם שניה. והעירו האחרונים על דבריו מהגמרא בכריתות (סס), שהביאה ברייתא שאת הקטורת היו מחזירים למכתשת פעמיים בשנה, בימות החמה פזורה שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה שלא תפוג ריחה, ובגחלי אש (סי' כג ס"ק שס) הביא מהכסף משנה לפרש את הברייתא, ששתי פעמים בשנה היו שוחקים את הקטורת מלבד מה ששחקו אותה בשעת עשייתה, נו לפי זה שבשעת עשייתה קודם חודש ניסן שחקוה פעם אחת, וקטורת בניסן היתה שחוקה פעם אחת, ואחר כך בימות החמה שחקוה לכל שנשארה פעם שניה, ובימות הגשמים חזרו ושחקו את הקטורת הנשארה, והלאה היו מקטירים קטורת השחוקה ג' פעמים, וכל זה עדיין היה נשאר אר בגדד דקה, אם כן ע"כ צ"ל שיש שיעור מסוים להגיע למצב של דקה מן הדקה ואכן הלשון בכריתות (שס) שבעיוה"כ היה שוחקן יפה יפה, והינו שזה מסוים של שחיקה מעבר לסתם נתינה נוספת למכתשת. הקטורת ה סוג

יכול אפילו בעזרה תלמוד לומר באוהל מועד. פי' בהיכל. בגבורת ארי הקשה, למה לי קרא להזהיר על פרישה מן ההיכל בשעת הקטרה ומתן דמים של לפני ולפנים, תיפוק ליה שבלאו הכי, יש לאו כשנכנס בהיכל שלא לצורך עבודה, כדאמרינן במנחות (מז:) שטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתם אל היכל כולו בארבעים, ולומדים את זה מהפסוק (ויקלל טז) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש' דהיינו היכל בלא יבא, ואף אם תמצא לומר שסדר עבודות של כל יום מן התורה כשירה בכהן הדיוט, ולפיכך יש מקום כניסה לכהן הדיוט לצורך עבודה אפילו ביום הכיפורים לצורך הטבת נרות והקטרת קטורת של היכל, מכל מקום לפי סדר העבודות, עבודת היום מאוחר להם, ומעתה אין מקום כניסה בהיכל בו ביום אפילו לכהנים לשום צורך עבודה עד בין הערביים להדלקת נרות וקטורת של היכל, והן מאוחרין לכל עבודות היום, ולא משכחת לה כניסה להיכל בשעת עבודת היום של יום הכיפורים לצורך אפילו לכהנים, וא"כ למה לי כל אדם לא יהיה באוהל מועד' שבא לאסור להיות בהיכל בשעת הקטרה והזאה דלפנים, תיפוק ליה דהוה ביאה שלא לצורך שהרי לא שייך לצורך בזמן זה. מיהו למה שפי' התו' (שס ל"ס לסיכל) בשם רבינו תם, שלהשתחוות מותר ליכנס להיכל דהשתחוואה צורך עבודה חשיבאא, לפי זה ניחא, מה שהתורה הוצרכה לכתוב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד', שאפילו אם כהן רוצה ליכנס לשם לצורך השתחוואה בהיכל, שאין בזה משום ביאה שלא לצורך, קא משמע לן שאפילו הכי בשעת הקטרה והזאה דלפנים לא יהיה באוהל מועד ואפילו בכדי להשתחוותב.

בפירוש הגרי"פ פערלא (על ספר המצוות לרס"ג, חלק ג', עמ' 405) הביא דברי התוספות לקמן (מד:) שהוכיחו מכאן שאין דין כיור מעכב כלל, ואף אינו מצוה, אלא הוא רק כדי שיהא אפשר לרחוץ ידיו ורגליו, אבל באמת יכול לקדש ידיו ורגליו מכל כלי שרת. ותמה על מה שמבואר ברמב"ם (ביאת מקדש ה', י') שלכתחילה יש מצוה לקדש ממי הכיור, ורק בדיעבד אם עשה בכל כלי שרת, יצא, ובסוגייתנו משמע לא כך, והניח בצריך עיון.

דן בשאלה הלכתית עמוקה: מהו סטטוסו של חרש שלמד להתקשר? בהלכה, חרש נחשב לשוטה ופטור ממצוות. דיון זה מתבסס על גמרא בבבא קמא (דף פ"ה ע"ב) וגם בגמרא חגיגה (דף ב' ועוד). השאלה המרכזית היא אם חרש שלמד לדבר או להשתמש בשפת סימנים משנה את מעמדו ההלכתי. המאמר מציג דעות שונות של פוסקים, כולל דיון במשנה ביבמות (דף קיב' ע"ב) ובגמרא גיטין (דף ע"א ע"א). ישנם פוסקים, כמו הדברי חיים (חלק אה"ע סימן ע"ב) והמהרש"ם (שו"ת חלק ב' סימן ק"מ), הדנים בנושא זה ומציעים פרשנויות שונות לסטטוס של חרש שהשתפרו יכולות התקשורת שלו. המאמר סוקר את הדיונים ההלכתיים המורכבים הללו, מבלי להגיע למסקנה חד-משמעית.

פירש רש"י, שהוא סגן. וכתב הגבורת ארי שמשמע מדבריו, שהקפדת התורה היא דוקא על אלעזר משום שהיה סגן. והקשה הגבורת ארי, שלכאורה אין לסגן שום מעלה מן התורה, ואין בינו לבין כהן הדיוט כלום, אלא גזירת הכתובהיא שפרת משה תעשה על ידו דוקא, ושאר כהנים פסולים אצלה, אפילו אהרן שהיה כהן גדול. והחזון איש (פרה ח', ה') כתב, שכיון שנתמנה בפה להיות סגן, ואם נפסל הכהן גדול אין צריך אלא חינוך להיות כהן גדול, הרי זה חשוב כמינוי לענין זה שעבודת הפרה תהא דוקא בו.

האם יצטרכו גם בגדי כהונה כתב בגבורת ארי דמ"ד הפוסל פרה בזר אינו אותו דין כמו מ"ד שפוסל פרו בזר, שלמאן דאמר הפוסל פרה בזר, השחיטה היא כשאר עבודות שצריכה בגדי כהונה ורחיצת ידים ורגלים ככל העבודותיא, ואילו למ"ד שפוסל פרו בזר, הפסול הוא לא משום שצריך כהונה, אלא משום שצריך שחיטה בבעליםיב, ולכך דק הכהן גדול כשר לזה, וכיון שאין זה עבודה, אין חסרון בגדי כהונה פוסלים בזה יג.

וכך היה אומר אנא השם וכו' לפני ה' תטהרו. בשו"ת הריב"ש (סי' ליט) נשאל במה שאנו אומרים ביום הכפורים בסדר עבודה וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך היה אומר אנא השם חטאתי וכו' לפני ה' תטהרו'. האם לאומרו בהזכרת שם השם או לא. והשיב דהכהן גדול ביום הכפורים היה אומר 'אנא השם' בשם המפורש וכן לפני ה' בשם המפורש וכן 'לה' חטאת' בשם המפורש, וכמו שכתב רב האי גאון ז"ל. ולכן לא יאמר אנא ה' בהזכרת שם השם לפי שהכהן גדול לא היה אומרו בכנוי אלא מזכיר שם המפורש, ואם יזכיר שם ה' יראה כמו שהכהן גדול אמר כך וזה אינו שהרי הוא אמר בשם המפורש, ולכן יאמר אדם אנא השם סתם ברמז ולא יזכיר שם בן ארבע אותיות בכנויו כלל, להורות שבשם המפורש היה אומר כן. וגם ב'לפני ה' תטהרו' שהיה הכה"ג מזכיר שם המפורש, דקדקו לומר לפני השם תטהרו', וכן דעת רב סעדיה ז"ל. ומה שאנו אומרים ככתוב בתורת משה עבדך' כל זה הוא מדברי הכהן גדול בודויו.

מטמא מקדש עני שהביא קרבן עשיר גופא א"ר אלעזר א"ר הושעיא, מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא, ורבי חגא א"ר הושעיא יצא, ומקשה הגמ' לר' חגא מהמבואר במצורע, שעשיר שהביא קרבן עני דלא יצא. ומשמע לכאורה דפשיטא ליה לגמי שעני שהביא קרבן עשיר יצא לכו"ע, אלא שנחלקו בעשיר שהביא קרבן עני. וכך פסק הרמב"ם (סנגוס פ"י קי"ג), דעני שהביא קרבן עשיר יצא. ויותר מזה כתב הר"ש על המשנה בנגעים (שס), שאף לכתחילה יכול עני להביא קרבן עשיר, ותבוא עליו ברכה, ומה שכתב התנא לשון "יצא' שמשמע רק בדיעבד, התנא כתב כך, אגב שהוצרך לכתוב בסיפא לשון לא יצא' כתב ברישא ייצא', ואין הכי נמי שה"ה דלכתחילה מביא קרבן עשירה. אמנם החינוך (מכוס קכג) כתב וז"ל ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו, והטעם, לפי שאחר שריחם הקב"ה עליו ופטרו בכך - אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו'י. וכמנחת חינוך (שס 6ות יל) הקשה, מנא ליה לחינוך דין זה, דאדרבה במשנה בנגעים (פי"ל מי"ג) מפורש דמצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא, ובר"ש שם כתב דאפילו לכתחילה מביא עני קרבן עשיר ותבוא עליו ברכה, ומ"ש מטמא מקדש ממצורעי. והנה הגרי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג (מ"ע קמד) כתב, דכוונת החינוך הוא רק דלכתחילה - עני לא יביא קרבן עשיר, אבל בדיעבד אם הביא יצא. בשפת אמת תירץ, לחלק בין מצורע למטמא מקדש, והיינו דמצורע עשיר מביא גם הוא עולה וחטאת, ולכך אפילו מצורע עני שחייב מעיקר הדין שתי תורים או שני בני יונה, לעולה וחטאת - יצא כשמביא קרבן עשיר, כיון דגם עשיר מביא עולה וחטאת, משא"כ במטמא מקדש, דדינו בעשיר שמביא קרבן חטאת בלבד, ועני מביא גם חטאת וגם עולה, א"כ עני שהתחייב עולה וחטאת, אינו יכול להפקיע עצמו מחיוב עולה ולצאת בקרבן עשיר שהוא חטאת בלבד, ולכך אין לדמות מטמא מקדש למצורע. בהתם סופר (סנס קלג) תירץ, ע"פ מה שאומרת הגמ' בפסחים (קיס.) דעשיר בשורו ועני בשיו - דהיינו שהכפרה לכל אחד היא כפי מה שיש לו, ועשיר שיש לו - צריך להביא יותר מעני, וא"כ במטמא מקדש דהתורה אמרה שדינו בקרבן עולה ויורד, ועשיר שיש לו הרבה - יתכפר לו שיביא רק בהמה, משא"כ עני - מתכפר בשתי תורים או שני בני יונה, כיון שאצלו שתי תווים או שני בני יונה הם כמו בהמה לעשיר, וא"כ עני שהביא קרבן עשיר, נמצא שמביא יותר ממה שחייב, והוה חולין בעזרה, ולכך אינו יוצא בקרבן עשיר, משא"כ במצורע, דהנגעים מכפרים על העבירה", והקרבן הוא רק לטהר את האדם, ומעיקר הדין אף עני היה צריך להביא כמו עשיר, אלא התורה חסה עליו, ולכך אם הביא עני קרבן עשיר, תבוא עליו ברכה.

וכן כתב הרמב"ם (עבודת יום הכפורים פ"ג ה"ג) וההגרלה מעכבת אף על פי שאינה עבודה, לפיכך ההנחה כשירה בזר והעליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר'. ומבואר בדבריו שכיון שהגרלה מעכבת לכן פסולה בזר. ותמוה בלחם משנה שבגמרא (כזב.) אמרו ששחיטת פרו לרב כשירה בזר הואיל ושחיטה לאו עבודה היא, הרי מבואר שאף ששחיטה מעכבת, כיון שאין זו עבודה זר כשר בה, ומדוע שהגרלה תפסל בזרכי [ובאמת שתמיהתו שייכת אף על הירושלמי הנ"ל שנקט שאף אם הגרלה לאו עבודה יש לפסול הגרלה בזר]. ותירץ הלחם משנה שחלוקה שחיטה מהגרלה, ששחיטה אינה עבודה כלל שנוהגת בחולין וכשירה אף בנשים ועבדים ולכן אין פסול זרותיי, אבל הגרלה אינה עבודה גמורה הואיל ונעשית בסגן אך מכל מקום לא פקעה כזה תורת עבודה לגמרי וצריכה כהן. ובמקדש דוד (סי' כד אות ג) ביאר את דעת הרמב"ם בהקדם ביאור המחלוקת אם הגרלה מעכבת, שאם הגרלה מעכבת הרי שיש בהגרלה דין מסוים שקריאת השם תעשה על ידי גורל המצריך כהן גדול, שהואיל ונאמר יונתן אהרן על שני השעירים גורלות', הרי שאף הגרלה דינה כעבודה שצריכה כהן גדול הואיל ועל ידי ההגרלה נקבעים השעירים איזה לשם ואיזה לעזאזל, וקביעות השעירים תלוי בכהן הגדול, ואמנם אחר אינו בעלים לקבוע על ידי גורל איזה לשם ואיזה לעזאזל. מיהו אם הגרלה אינה מעכבת, ודאי צריך לומר שהשעירים נקבעים על ידי קריאת שם שהכהן הגדול אומר לה' חטאת' כמבואר (מ:) בגמרא, שאף במקום שמגריל הואיל ואין הגרלה מעכבת אין הקביעות נעשית על ידי ההגרלה כי אם ע"י קריאת שם. שהרי אמרו בגמרא, שאלו את רבי עקיבא עלה בשמאל מהו שיחזור לימין, ואמר להם אל תתנו מקום לצדוקים' כו', ומדייקת הגמרא מזה שהגרלה אינה מעכבת, דאי הגרלה מעכבת כיון דקבעתה שמאל היכא מהדרינן לימין, הרי מוכח שאם הגרלה

ב. ומיד אחר כך מוסיפה הגמרא בזה הלשון, "ואזדו לטעמייהו דתניא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר עד שעת וידוי דברים' וכו'. ודברי הגמרא חתומים על מה אמרו שהמחלוקת לגבי זמן שצריך השעיר חי הולכת לטעמיהו. ורש"י (שם ד"ה ואזדו) נדחק לפרש שדברי הגמרא מתיחסים למחלוקת אחרת המובאת בדרך אגב ואין זה שייך לנידון הגרלה כלל. אך תוספות (שם) העמידו את דברי הגמרא על הגרלה. ותוכן דבריהם שלדעת רבי יהודה שזקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו והיינו ששעיר המשתלח תלוי בשעיר הנשחט בפנים והואיל ושניהם כרוכים אהדדי צריך שיעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו, והיינו שרבי יהודה סובר שהגרלה מעכבת, אך לדעת רבי שמעון הסובר שצריך לעמוד חי עד שעת וידוי, הרי ששעיר המשתלח תלוי בו בעצמו לבד ואין לו שום שייכות לשעיר הנשחט וסובר שהגרלה אינה מעכבת. ובהבנת דברי התוספות ביאר רבי יחיאל מיכל פיינשטיין (קובץ ישורון כרך יח חידושים בענין הגרלה) שרבי שמעון ורבי יהודה חלוקים בעיקר זיקת השעירים לה' ולעזאזל, שלדברי רבי יהודה זקוקים הם בעיקר כפרתם זה לזה, ששעיר של שם הכשירו תלוי בעמידת שעיר המשתלח ועבודתו של השעיר המשתלח נגמרת על ידי מתן דמים של השעיר להשם, ולכן מת המשתלח ישפך הדם שהרי זה זקוק בהכשרו לשעיר המשתלח, וכן בנשפך הדם ימות המשתלח, והואיל ומצינו ששני השעירים זקוקים זה לזה בעיקר הכשרם וכפרתם, ממילא יש לומר שכל דינם צריך להיות יחד, וכמו כן הקפידה תורה שאופן הקביעות יהיה בהגרלה שקובעתם יחד, בספר מעין החכמה מי (עמ' מו ד"ה דעת דרכי) חידש שלהלכה שפסק הרמב"ם (עבודת יום הכפורים פ"ג ה"ג) שהגרלה מעכבת, אין זה אלא ביחס לשעיר להי שנקרב בפנים אבל השעיר המשתלח כשר אף בלי הגרלה, ולכן אם לא היה לציבור אלא שעיר אחד אין יכולים להקריבו כשעיר הפנימי כיון שצריך הגרלה, אך יכולים לעשותו כשעיר המשתלח בלי הגרלה,

איך היה מותר להריח בירושלים את ריח הקטורת הראשוניםכד הקשו מהא דקי"ל בפסחים (כו.) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ומדייקינן הא איסורא יש בהן, ולאביי האיסור אף לאותן העומדין מחוץ לעזרה, ואם כן איך היה מותר בירושלים להריח את ריח הקטורת. ותירצו התוס', שאף לאביי שסובר שהאיסור אף לאלו העומדים חוץ לעזרה, היינו רק שלא יקריבו עצמן יותר לעזרה בשביל להריח יותר, אבל אם אינם מקריבים עצמם, אף שמריחים אין איסורכה, ובריטב"א תירץ, שכיון שאי אפשר לא להריח, הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין ומותר.

מאכלות אסורים שאוכלם באונס אם מטמטמים עבירה מטמטמת לבו של אדם. בשו"ת רב פעלים (ק"ל סוד ישריס סי' ק) כתב דהאוכל דבר איסור מחמת שלא ידע ולא גרם לעצמו שיכשל בשגגה, אין המאכל מטמטם לבו. ומנמק דבשר נבלה וטריפה אין גופם מטמא נפש האדם, ואע"ג דכתיב בהו ונטמאתם בם' אין הכוונה שגופם מטמא אלא ששורה על דבר האיסור כח רוחני של טומאה וע"י אכילתם שורה אותו כח טומאה על האדם ומטמאו, ואם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור אין רשות לכח הטומאה ליכנס ולגעת בו. וכיוצא בזה נאמר על יעל שאמר הקב"ה 'מי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע' והדבר יפלא והלא ז' בעילות בעל אלא דכיון שבעילותיו היו באונס גמור לא נגע כח הקליפה והרע של הזנות שלו ולא שרתה עליה.

א. אמרו עליו שהיה נוטל ארבע קולמוסין בין אצבעותיו וכו' יש לעיין, מהי המעלה הגדולה וההידור בכך שכתב את כל אותיות השם בבת אחת. ובמנחת חנוך (תל"ז, ו') כתב, שלכאורה יש להקשות, כיצד מותר לכתוב את השם, הלא צריך להתחיל לכתוב יו"ד, ואחר כך ה"א, והרי זה כבר שם ה', וכשכותב אחר כך וא"ו, הרי הוא מקלקל השם. ולכאורה היו צריכים לכתוב תחילה את שלושת האותיות האחרונות, 'הוה' ורק לאחר מכן יוסיף יו"ד בתחילה, ומכך שלא תקנו כן הוכיח שסדר כתיבת ה' היא מתחילה לסופו, ואין לכתבו שלא כסדר, אף שבצורת כתיבה זו הרי הוא גורם לקלקול השם בעת הכתיבה. ובזה ביאר המעלה של כתיבת בן קמצר, שכיון שכתב כל השם בבת אחת, שוב לא היה זמן של קלקול השם. וכן מוכח מזה שבמקום שצריך כתיבה כסדרן, גם אם נעשה בבת אחת הרי זה חשוב כסדרן, שאם לא כן תפסל כתיבת בן קמצר. וכעין זה פירש התוספות יום טוב במשנתנו, שהמעלה של בן קמצר היתה שלא היה רגע שהשם היה חסר. עוד כתב שיש בזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך. ובעיקר קושיית המנחת חינוך, יש לדון שעל פי מה שכתב הקרית ספר (יסודי התורה פ"ו) שהכותב יו"ד וה"א משם 'הוי"ה', אין איסור מחיקתו מדאורייתא, ויש לומר שכיון שנכתב בכוונה כחלק מהשם, אין לחצי השם שם כלל, ולפי זה יתכן שאין חסרון בכתיבה על הסדר, וגם אין ראיה שצריך לכותבו על הסדר, ושוב אין מעלה במה שעשה בן קמצר.

א. כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים פירש הריטב"א, שאף שכתוב 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד', כבר פירש בספרי שהיינו רק לגור, אבל לסחורה מותר. אכן תמה על מה סמכו העולם לגור במצרים בזמן הזה, כגון הרמב"ם וכמה מהגדולים. ותירץ בג' דרכים: א. שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו, ואלו עיירות אחרות הן, שנתיישבו אחר כך. ב. הרא"ם תירץ, שהאיסור הוא רק 'לשוב בדרך הזה', דהיינו במהלך באותה הדרך שהלכו ישראל, שהיא מארץ ישראל למצרים דרך המדבר. ג. האיסור הוא רק כשישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה, שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ, כל חוצה לארץ אחת היא.

דנו התוספות, שלכאורה להלכה עיקר זמן קריאת שמע של שחרית הוא קודם הנץ החמה, ואם כן כיצד היה להם סימן בנברשת לענין זמן קריאת שמע, הלא זמן קריאת שמע הוא מוקדם יותר. וכתבו בשם ר"י, שהכל מודים שיכולים לקרות קריאת שמע גם לאחר הנץ, אלא שהוותיקין מהדרים לקרוא קודם, וכיון שאין הכל בקיאין לעשות כוותיקין קבעו הזמן לכל העם שבירושלים מיד אחר הזריחה. ובשם ר"ת הביאו, שעיקר הזמן הוא לאחר הנץ החמה, והוותיקין היו ממהרים שלא כדין לומר קריאת שמע קודם הנץ כדי למהר להתפלל מיד עם הנץ, ומשום חביבותם לתפילה עשו שלא כדין. והביאו שגם דעת רבינו חננאל כן (וראה בפירושו על הגליון). ולענין הלכה, שיטת רבינו תם זו לא הובאה בשולחן ערוך ונושאי כליו, אבל בשו"ת משכנות יעקב (או"ח, ע"ז) האריך שראוי לחוש לשיטת רבינו תם ודעימיה. ובתשובות והנהגות (ח"א סי' ס"ו) כתב שאחד הטעמים שלא נהגו אצלו להתפלל כוותיקין, הוא משום שיטת רבינו תם שראוי לחוש לדבריו, והביא שהגרא"י פינקל זצ"ל התפלל כוותיקין והיה חוזר לקרוא קריאת שמע שוב לאחר הנץ.

עשה מוכני לכיור ביאר רש"י, שאין זה כבוד קדשים לפסול מים קדושים. ובברכת פרץ (פ' קרח) הביא שיטת האבני מילואים (תשו' י"ח) שמדין משמרת תרומותי אסור לבטל תרומה ברוב, לפי שעל ידי הביטול שוב אין לו דין תרומה. ומסוגייתנו הוכיח הברכת פרץ שלא כדבריו, שהרי מבואר בשיטה מקובצת (זבחים כ: אות ט"ז) שהטעם שאין המים נפסלים בלינה כשהם מחוברים למימי הבור, הוא משום שבטלה קדושתן, וממילא אין להם פסול לינה. הרי שמותר לעשות מעשה בידים להפקיע קדושתן, כדי שלא יפסלו הקדשים. ובהערות להגרי"ש דחה הראיה, שכיון שאם לא יעשו כן הרי הם יפסלו וילכו לאיבוד, שוב אין בזה כלל איסור של משמרת תרומותי, ואין ראיה שמותר להפקיע קדושתן כשאינם הולכים לאיבוד.

סדר הוידוי כפי שהובע על ידי חכמים הוא האופן שבו הוא מודפס בחלק העבודה של המחזור. על פי זה, האחרונים מעלים מספר שאלות בנוגע ללשון של תפילות שונות. לדוגמא, ב"אבינו מלכנו" אנו אומרים "אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך". הקושי הוא שברור מגמרתנו שפשע, כוונה למרוד בה', הוא עבירה חמורה יותר מאשר חטא, שהוא רק עבירה בשוגג, ואדם צריך למנות את חטאיו החל מהפחות חמורים ולהתקדם לאלו החמורים יותר. זהו, למעשה, פסק ההלכה של המשנה ברורה והערוך השולחן, שמשנים את לשון התפילה ל"מחה והעבר חטאינו ופשעינו מנגד עיניך", שאינו האופן שבו הוא מופיע ב...

הסדר של העוונות בוידוי, תנו רבנן כיצד מתודה: עויתי, פשעתי, וחטאתי וכו'. הגמרא מבארת ומפרשת את סדר הוידוי של כהן גדול ביום הכיפורים. הרמב"ם (מעשה הקרבנות ג:ט"ו) קובע שהביטויים המוזכרים כאן הם אותם הביטויים שנעשו בכל פעם שהובאה קורבן לכפרה. המאירי לומד שהסדר הזה נעשה רק כאשר הובאה עולה. שלוש קטגוריות של חטאים המוזכרות כאן (לפי סדר הוידוי במשנתנו) הן: חטאים במזיד )עונות(, חטאים מתוך מרד )פשעים(, וחטאים שנעשו בשוגג )חטאים(. המשנה מציגה את דעתו של רבי מאיר, דעה מיעוטית בנושא זה, אבל ההלכה נפסקת לפי רבנן של ברייתא, שמסדרים את החטאים לפי רמות חומרה עולות (שוגג, מזיד, ומרד). הרב אלישיב, זצ"ל, בהערותיו לגמרא שלנו, מציין שסדר החטאים במשנתנו לא נראה כפולה לפי שום סדר לוגי. אילו היינו מסדרים את החטאים מפחות חמור ליותר חמור, החטאים שבשוגג היו צריכים לבוא ראשונים, ולא אחרונים. סדרו של רבי מאיר מוסבר על ידי סיח יצחק. אדם יכול להתחיל בהתמודדות עם החטאים הברורים והבולטים ביותר שביצע, מתחיל באלה שנעשו במזיד ולאחר מכן מתמודד עם העובדה שחלקם היו אף "מרדים". תהליך התשובה קשה, אך אדם יכול להודות כאשר הוא עושה טעות גדולה. קל להבין שחייבים לתקן א

קושיית המשנה למלך מהלכה שדברים שבלב אינם דברים ניחוש דלמא לא ימסרנה יפה יפה. הקשה במשנה למלך (שקליס פ"ל ס"ו) מדוע אמרו חכמים שיש חשש שמא לא ימסרנו יפה יפה, הלא אין לחשוש אם בלבו לא מסרם יפה, שהרי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים. ובמשנה למלך רמז תירוץ לזה על פי השיטה שהביא הרמ"א (ק"מ סי' ל"ז ס"ד) שיש חילוק בין מכר למתנה, שרק במכר אומרים דברים שבלב אינם דברים אבל במתנה אף דברים שבלב הוי דברים, ולכן כאן שזוהי מתנה יש לחשוש שבלבו לא מסרם יפה. בערוך לנר (ל"ס ז. ל"ס כולי) דחה את תירוצו משני טעמים: א. שהלא הרמ"א הביא שיטה זו בשם יש אומרים בלבד, ועדיין יקשה הקושיא לשיטות הפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר. ב. שבודאי אף לשיטת זו שבמתנה דברים שבלב הוי דברים צריך לומר, שכל זה במקום שיש אומדנא שליבו אינו שוה לפיו, שאם לא נאמר כן כל מתנה שאדם נותן לחבירו יוכל הנותן לחזור בו בטענה שבשעה שנתן את המתנה לא נתכוון לתת את המתנה בלב שלם. וכאן אין סברא לומר שכשנתן לא נתן את הבגד להקדש בלב שלם, שהרי הוא מכשיל את הרבים, שההלכה שאין קרבן צבור בא משל יחיד היא ידועהכד.

עוד חקר במשנת ר' אהרן, האם הדין של העולה עולה ראשונה, הוא דין בתמיד, שהתמיד צריך להיות הקרבן הראשון על המזבח, או שהוא דין בשאר הקרבנות שאסור להקריבם קודם התמיד, אבל אין זה מדיני התמיד שהוא צריך להיות ראשון. ונפקא מינה אם עבר והקריב, שאם הוא דין בקרבן התמיד אז אפילו שחיסר בתמיד וביטל עשה, בקרבן השני לא חיסר ויהא כשר, אבל אם הוא דין בכל הקרבנות, נמצא שהקרבן מחוסר זמן, ואם כן יהא פסול. ובזה ביאר את מחלוקת הסוגיות האם מי שהקריב לפני התמיד הקרבן כשר או לא.

כתבו התוספות שיש שני פסוקים לדין תמיד הקודם לכל הקרבנות. ויש לדון בגדר הדין, האם הוא מפני שהוא תדיר, או שדין תמיד קודם הוא גם בלא הטעם של תדיר [ולדעת המקדש דוד הנ"ל מבואר שאינו מטעם תדיר]. ובשו"ת באר יצחק (סי' כ') דן במי שאיחר לבא לבית הכנסת והציבור עומדים להתפלל מוסף והוא עדיין לא התפלל שחרית, האם יתפלל מוסף עם הציבור בשביל להרויח תפילה בציבור ואחר כך יתפלל שחרית, או שיתפלל שחרית ומוסף כסדרן ביחידות. וכתב שהגמרא בזבחים (צ"א) מסתפקת בתדיר ומקודש מי קודם, ופסק הרמב"ם שמכיון שלא נפשט בגמרא הוא יכול להקדים איזה שירצה, ואם כן גם תפילה בצבור שהיא נחשבת מקודשת כלפי תפילה ביחידות, והרי זה תלוי בספק של תדיר ומקודש, ויכול להתפלל מוסף תחילה. והחידוש הוא שאפילו שתפילות כנגד תמידין תקנום, וקרבן תמיד קודם לקרבן מוסף, זהו רק משום שמוסף אינו יותר מקודש, ולכן יש את הדין של תדיר, ומבואר בדבריו שטעם הקדמת התמיד הוא משום תדיר והאגרות משה (או"ח ד', ס"ח) חולק על הבאר יצחק, וכתב שצריך להתפלל שחרית תחילה, וביאר שתמיד קודם למוסף אינו רק משום תדיר, שהרי יש עוד מקורות להקדים את התמיד, ועוד שמשמע שהדין קדימה של תמיד הוא כדין עליה השלם כל הקרבנות כולם, שוודאי אינו מדין תדיר. עוד כתב שלכאורה יש להקדים את התמיד של שחר למוסף משום שבתמיד כתוב בקר ובמוסף כתוב יום. וכשתקנו סדר התפלות תקנום על פי כל הטעמים ולכן שחרית קודם למוסף. ואף שהפסוק של העולה עולה ראשונה נאמר לגבי הקטרה, וזמן הקטרה אינו רק עד ד' שעות, מכיון שהתפלה היא גם כנגד השחיטה והזריקה לכן הצריכו להיות בתוך ארבע שעות, אבל מכל מקום יש דין מצד ההקטרה שצריך להיות קודם המוסף. עוד כתב שם שאם נתאחרו מלהקטיר את אברי התמיד עד לאחר ד' שעות, שוב אין להם דין איברי תמיד, אלא יש להם דין סתם אברים שנתותרו. ולכאורה נחלקו ביסוד זה, האם לאחר דברי התוספות הסיבה שתמיד קודם זה משום תדיר או משום טעם אחר. גם במשנת ר' אהרן (זבחים סי' ז' מאות י"ד ואילך) כתב שיש שני עניינים בדין תמיד קודם: א. דין תדיר. ב. משום העולה עולה ראשונה. ונפקא מינה אם יש לו רק קרבן אחד לפניו, שאם ההקדמה היא רק בגלל התדיר, אם כן כשאי אפשר לעשות את שניהם אין קדימה של תדיר, אבל אם זה דין אחר שהתמיד צריך להיות הקרבן ראשון, ממילא אפשר להקריב רק תמיד, אבל קרבנות אחרים אי אפשר להקריב.

א. אמר רבא שמע מיניה מדריש לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור פירש רש"י, שאסור להניח התפילין של ראש לפני השל יד שהרי הוא פוגע בזרוע תחלה. והקשו התוספות שבגמרא במנחות (לו.) כתוב שצריך להקדים את התפילין של יד, משום שכתוב 'וקשרתם לאות על ידך', ואחרי זה כתוב 'והיו לטוטפות בין עיניך' ולא בגלל אין מעבירין על המצוות. וביארו, שרבא בא לומר שכשמניחים את התפילין בתיק, שלא יניח את השל יד ואחר כך את השל ראש, כיון שכשיבא למחר להניח התפילין יפגע בשל ראש תחילה, ויצטרך להעביר על המצוות, כיון שצריך להניח את השל יד קודם. והתוספות רי"ד פירש כרש"י, וכתב שרבא העדיף ללמוד את הדין הזה מסברת אין מעבירים על המצוות, מללמוד את זה מסדר הפסוקים, כי יתכן שהתורה לא הקפידה על ההנחה כפי הסדר שכתוב בתורה. והשיח יצחק כתב, שמהסדר של הפסוק אין ראיה אלא שלכתחילה צריך להניח את התפילין בסדר הזה, אבל אם הניח של ראש תחלה, אולי אין בזה איסור, אבל בדברי רבא נאמר שיש בזה איסור, ומי שעבר והניח של ראש לפני של יד עליו לחלוץ את של ראש ולחזור ולהניח כסדר. וכן כתב בשו"ת רדב"ז ( חלק ו', סי' אלף קמ"ב), עיין שם עוד. ובהערות להגרי"ש הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה, כשמניח השל ראש תחלה, האם צריך לסלקו ולהניח השל יד תחלה, וכתב שהסברא שצריך לסלקו היא מצד האיסור שנעשה בזה שהעביר על המצוה, ואפילו שאי אפשר להשיב את מה שכבר נעשה, מכל מקום לא רצו חכמים להשאיר ולהשריש את האיסור, וכיון שנעשה באיסור, קבעו שצריך לשנות להוריד ולהניח כסדר.

הטעם שאביי לא ידע שדישון קודם משום שאין מעבירין על המצוות אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא. בגבורת ארי (ד"ס סכלל) כתב, שאביי ג"כ ידע את הסברא שאין מעבירין על המצוות, שזו משנה בפסחים (סד:), אלא שלא ידע את הברייתא שהמזבח היה משוך כלפי חוץ יותר מהמנורה, ועל כן לא ידע שגבי דישון מזבח הפנימי והטבת חמש נרות שייך אין מעבירין על המצוות. ובשו"ת מכתם לדוד (יו"ד סי' מו) הוסיף שגם אביי ידע שאין מעבירין על המצוות, כמש"כ רש"י (ד"ס לין) שמכילתא היא, אלא שסבר דאין מעבירין על המצוות שייך באדם אחד שיש לו לעשות את שתיהם, שיעשה תחילה את המצוה שפוגע בה ראשון. אבל בדישון מזבח הפנימי והטבת חמש נרות שאין כהן אחד עושה את שניהם, אלא שני כהנים עושים את זה, אחד עושה את

טבילה בשבת במקוה חמה אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן. הפוסקים דנו בענין טבילה במקוה חמה בשבת אם הוא בכלל גזירת רחיצה בחמין שאסרו חז"ל בשבת. המ"ב (סי' סכז סק"ז) כתב דבמקום שנהגו להחם המקוה צריך ליזהר שלא יהא רק פושרין דאל"כ אסור לטבול, דטבילה נכלל באיסור רחיצה. . וכן הוא בשו"ת חכם צבי (סי' יא) ונודע ביהודה (מסלו"ס סי' כד) שאסור לאשה לטבול בליל שבת בחמין, והעוברת וטובלת ודאי איסורא עביד ושרי למקרי עברינא, ורק תטבול בצונן ושומר מצוה לא ידע דבר רע או תדחה הטבילה למוצ"ש, ואעפ"כ התירו להפיג צינת המים לבד באופן שלא יתחמם שיעור שיקרא להם מים חמים. אמנם הרבה פוסקים מלמדים היתר לנשים לטבול בחמין בשבת, וטעמם דלא אסרו אלא במתכוין לרחוץ ולנקות גופו בין בתורת שפיכה על גופו בין בתורת כניסה תוך המים, אך בתורת טבילה דאין הכוונה משום רחיצה אלא להתיר הגוף מן הטומאה, בכה"ג ליכא למיחש להך גזירה.

ג. כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה צריך ביאור, מדוע באמת לא נכתבו הפסוקים כפי הסדר הנכון של העבודה. והרמב"ן (ויקרא ט"ז כ"ג) כתב שדרך הכתובים בכל מקום להשלים העניין שהתחיל אפילו שיש בו קצת ענין מאוחר, וכיון שכאן התחיל לדבר בעבודות הנעשות בבגדים אלה, השלים את הענין של כל עבודות הבגדים ובזה נשלמו כל העבודות הנעשות בבגדי לבן. והקול אליהו (פ' אחרי) ביאר על פי דברי המדרש רבה, שלכהנים הגדולים היה מותר להכנס אל קודש הקדשים רק ביום הכיפורים עם כל סדר העבודה, אבל אהרן הכהן היה יכול להכנס בכל השנה באותו הסדר של יום הכיפורים, אלא שלא היה צריך את כל הפרטים שיש בסדר העבודה אלא רק מה שמוזכר בפרשת אחרי, ולעולם לא היה צריך חמש טבילות ועשרה קידושים שזה נלמד מהלכה למשה מסיני ביום הכיפורים, אלא רק שלש טבילות ושש קידושים, ולכן בכל הפרשה הוזכר אהרן הכהן שזה הסדר שלפיו אהרן יכול להכנס בכל השנה, ומבאר שלכן נכתב הפסוק של ובא אהרן שלא על הסדר, מפני שבסדר הכניסה של אהרן שהיה רק שלש טבילות זה היה הסדר, שאחרי שסיים את כל סדר העבודה בקודש הקדשים הוא נכנס להוציא את הכף והמחתה, בלא ההפסקה של לבישת בגדי זהב באמצע. ף שהנה בגמרא לקמן (ע:) מבואר, שהאיל המוזכר בפרשת אחרי הוא האיל של המוספים שכתוב גם בפרשת פנחס, ולכאורה קשה שהרי כתובים שם עוד קורבנות, ואם כן מדוע כתבה כאן התורה רק את האיל הזה, אלא הוא מפני שבכניסה של אהרן הכהן לא היה צריך אלא את האיל הזה ולא את שאר המוספין. והמשך חכמה (שם ג') כתב לבאר את דברי הגר"א על פי דברי הספורנו (אמור כ"ד ג'), שמפרש שבהטבת נרות המנורה כתוב אהרן ואפילו שהטבת המנורה כשרה בכהן הדיוט. ומפרש הספורנו, שעל המשכן שכן הענן כל ארבעים שנה שהיו במדבר, והוא כענין יום הכיפורים שנאמר בו 'כי בענן אראה על הכפורת', ואם כן בהיכל ששכן שם הענן ארבעים שנה היה כמו יום הכיפורים, ולכן היה צריך שכל העבודות שבהיכל יעשו דווקא על ידי אהרן, וכמו עבודת יום הכיפורים שהיא בכהן גדול דווקא, ואם כן מובן שאהרן היה יכול להכנס לקודש הקדשים בכל עת מפני שתמיד בהיכל היה כעין יום הכיפורים.

במשנה למלך (עבודת יו"כ ב', ב') העיר, מדוע הזכירו שנסתפג, וכי יש דין להסתפג, או שנקטו מה שהדרך לעשות. וכתב שנראה שהוא חיוב משום שאפילו שערה אחת חוצצת או אפילו אם יש עפר בין בשרו לבגדו הרי זה חציצה ועבודתו פסולה. ואף בלא זה יש לחוש שמא יש מים בין הבגד והבשר, וכמו שכתב הרמב"ם שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו. ובברכי יוסף (או"ח כ"ז) הקשה על המשנה למלך, כיצד יתכן שמים יהיו חציצה, והרי מבואר בפסחים (סה:) ששבח הוא לכהנים שמהלכים בתוך הדם, ואין זה חציצה משום שהוא לח, ואין חילוק בין מים לדם. וכתב שאין כוונת המשנה למלך שהמים פוסלים מדין חציצה, אלא שדין הוא בבגדי כהונה שצריכים להיות עליו ממש, ואפילו דבר שאינו חוצץ, הוא גורם שהבגד לא יהיה עליהם ממש, ופוסל. ובמקור ברוך (סוף סי' י"ח) כתב שכוונת המשנה למלך לחציצה ממש, אלא שיש חילוק בין כשגופו מכביד על הדם שבין רגליו ובין הרצפה, שבזה אין הדם חוצץ, אבל כשהמים הם בין בשרו לבגדיו, הרי הם חציצה.

תרומת הדשן ביום הכיפורים האם כשרה בכהן הדיוט חמש טבילות ועשרה קדושין. בתוס' הרא"ש (ד"ס סמס) כתב שמכאן דקדק ריב"א שכהן הדיוט יכול לתרום תרומת הדשן ביום הכיפורים טז, ממה שלא מנו את הטבילה שטבל לפני תרומת הדשן". והקשה הר"ר אלחנןיח, ממה שאמרו לעיל (כ:) בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר וכו' ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות. מוכח שדווקא הכהן גדול תרם, לכן שייך לומר שהקדימו מפני חולשתו, וכיון שתרם מחצות לא הוצרך לטבול. ותירץ בתוס' הרא"ש שיש לדחות הראיה מהגמרא שם, שאפשר שמשום חולשא דכהן גדול מיהרו שאר הכהנים לתרום את המזבח, שיוכל הכהן גדול להתחיל בעבודה מיד כשיאיר היוםיט. ובבעל המאור (3.) כתב, שכל עבודות היום אינם כשרים אלא בכהן גדול, והפייסות שהובאו שבמסכת זו, הם לכל ימות השנהכא ולא ליום des הכפורים כב. אבל הרמב"ן במלחמות (שס) כתבכג, שמדאורייתא אין חובה שיעשה הכהן גדול אלא עבודות היום, אבל עבודות של כל ימות השנה, כגון קרבן התמיד והטבת הנרות, אפשר לעשותן גם ע"י כהן הדיוט. ורבנן אמרו שחובה שייעשו כל העבודות אפילו של שאר ימות השנה ע"י כהן גדול. ואם הכהן גדול חלוש ם שיש עושים את עבודת התמיד גם ע"י כהן הדיוט

ה חיוב כיבוד אחיו הגדול מדוע לא היה יעקב מחויב בכיבוד הקשו המפרשים, למה יעקב אבינו ע"ה לא היה מחוייב לתת לעשו את הנזיד עדשים מטעם כיבוד אחיו הגדול, למ"ד (בקידושין לב, א) כיבוד אב משל בן. ולכאורה י"ל, שכיון שעשו מומר היה, לא היה יעקב מחויב בכבודו, וכמו שקיי"ל בשולחן ערוך (יורה דעה רמ, כג) שאם אינו עושה מעשה עמך אינו חייב לכבדו. אכן צ"ע בזה, דלענין אביו פסק המחבר (שם, יח) שממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו, ואפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתירא ממנו, [ואמנם ברמ"א שם פסק דאינו מחוייב לכבד אביו רשע]. וא"כ צ"ב מאי שנא שלענין אחיו הגדול פסק המחבר שאינו חייב לכבדו אם הוא רשע, ואילו לגבי אביו פסק המחבר שחייב לכבדו אפילו אם הוא רשע ובעל עבירות. גדר חיוב כבוד לאחיו הגדול ויש לומר בזה, דהנה הבה"ג מנה במנין המצוות שלו (קנ"ד) מצות יראה מפני תלמידי חכמים. וכתב הר"מ (סה"מ שורש ב) שמה שהביאו לכך הוא דרשת חז"ל (פסחים כב, ב ועוד) את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. והשיג עליו, שא"כ היה לו למנות גם מצות כיבוד ואחיו הגדול שנחרבה בכתובות (קג, א). ותירץ הרמב"ן (על סה"מ שם), עפ"י מה שאמרו במס' כתובות (קא, אשת אבין

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול כתבו רש"י והתוספות ש'לעבודה' אינו בדוקא, אלא הוא הדין בנכנס בסתם לעזרה שצריך טבילה. והקשו התוספות ישנים, שאם כן למה נקטו עבודה, ולכן כתבו שרק בכניסה שהיא לכעין עבודה צריך טבילה, אבל סתם כניסה לא. ובחידושי הגר"ח על הש"ס (אות תל"ב) כתב לדייק בשיטת הרמב"ם שדוקא לעבודה צריך טבילה, לפי שכתב דין זה יחד עם דיני קידוש ידים ורגלים, דהם דיני עבודה, וכן דייק ממה שאמרו שאם לא טבל אין העבודה מתחללת, ואם אינו שייך לעבודה, מדוע היה הוא אמינא שתתחלל. והגבורת ארי ביאר בשתי דרכים הטעם שנקטו עבודה: א. משום שעת היתר הבמות, שאין שם כניסה לעזרה, וצריך טבילה מחמת העבודה, וזהו אפילו לרבי יהודה שהטבילה היא משום סרך טבילה, לפי שגם בבמה יש חיוב מיתה לעובד בטומאה, ולכן תקנו טבילה להזכירו. ב. משום פרה אדומה, שעבודתה בחוץ, וצריכה טבילה רק משום עבודה, ולא משום עזרה. והמרומי שדה ביאר, שנקט עבודה, לפי שהיה הוה אמינא שדוקא סתם כניסה טעונה טבילה לפי שישראלים אינם רגילים כל כך להיזהר בטומאה, אבל לצורך עבודה, שהיא דוקא לכהנים, הוה אמינא שלא גזרו להצריך טבילה, והשמיעונו שגם כהנים הנכנסים לצורך עבודה צריכים לטבול קודם הכניסה.

על פי גמרא שלנו, כתב המגן אברהם שאין נכון לקרוא קריאת שמע מול ילד שאינו מנקה את עצמו כראוי לאחר שיצא לצרכיו. לפי פוסקים אחרים, איסור התורה חל רק אם האדם עצמו אינו נקי לאחר שיצא לצרכיו, אבל כאשר זה על אחרים מותר לברך משום שהצואה נחשבת כסויה. לפיכך, מותר לקרוא קריאת שמע או לברך בנוכחות ילד שאינו מנקה את עצמו כראוי, כל עוד אין ריח של צואה. פוסקים כותבים שמחנכים ילדים לברך אף על פי שסביר להניח שגופם אינו נקי משום שילדים אינם מחויבים במצווה לשמור על מחנה נקי. מספיק שההורה יורה לילד לנקות את גופו בעת ברכה. לדעת פוסקים מסוימים אף מותר לענות אמן לברכת ילד, אף על פי שסביר להניח שגופו אינו נקי. אדם בוגר, אולם, צריך להזהר להבטיח שגופו נקי לפני שהוא מברך. 1. המגן אברהם בסימן פ"א סעיף קטן א'. 2. הפרי מגדים שם, וכן עיין בשערי תשובה וכף החיים. וכך כתוב בשו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ט'. וכן משמע שם במשנה ברורה סעיף קטן ג' שרק אסר כטעם המהרש"ל ושבולי הלקט, דהיינו כשמסתבר שבגדי הקטן מטונפים בצואה מבחוץ. 3. כן סתם במשנה ברורה סימן ס' סעיף קטן ח' [וכמסקנת הפרי מגדים] ועיין בהקדמת המשנה ברורה לסימן פ"ו בדין השביעי. וכן ב

מהי חומרתם של הרהורי עבירה הרהורי עבירה קשו מעבירה. ראה בביאורי הפשט מה שכתבנו. ועיין במהרש"א (ד"ס סלסולי) שפירש על פי הגמ' בנזיר (כג.) שדורשת על הפסוק (סושע יד י) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם', דהמשל להסבירו הוא לוט ושתי בנותיו, שהן נתכוונו למצוה ועליהן יש לומר וצדיקים ילכו בם', ואילו לוט עצמו נתכוין לעבירה ועליו אני קורא ופושעים יכשלו בם'. והיינו שעל ידי המחשבה נהפך המעשה למצוה. וזו כוונת הגמ' אצלנו שההרהור משפיע יותר מהמעשה עצמוא. ובשפת אמת כתב לבאר דקשה לנפש ממש קאמר, דהיינו שהרהורי עבירה משחיתים יותר את הנפש וקשה לתקן את הפגם שפוגמים ברוחניות האדם יותר מאשר העבירה עצמה. ובבן יהוידע כתב (כד"ס ומ"ט) דעבירה היינו גוף המעשה והרהורי עבירה היינו כוונת האדם בעת שעושהו. ופירוש הגמ' הוא, שהרי בעשייה בפועל אין חילוק בין שוגג למזיד, וכל ההבדל ביניהם הוא בכוונה, שהעובר במזיד לבו נהנה מן הרע שעושה, מה שאין כן העובר בשוגג, ומחמת זה המזיד חייב בעונש חמור כגון מיתה או מלקות, והשוגג פטור ממנו, נמצא שהחיוב החמור בא מחמת המחשבה, והיינו הרהורים הקשים מן העבירה. ועוד פירש המשל לבשר וריחו, דהריח נמשל להרהור מכיון שהריח מגיע לנפשי, ולכן נמשלת המחשבה שהיא בנפש לריח הבשר.

עד כה נתבאר מהאחרונים שנקטו בפשיטות שהטעם למעשיהם של האמוראים שטרחו בעצמם בהכנת צרכי שבת משום שמצוה בו יותר מבשלוחו, וכפי שנראה מהסוגיא שהביאה ראיה להלכה שמצוה בו יותר מבשלוחו מענין זה, אמנם דעת השולחן ערוך הרב (סי' רג קו"א סק"ב) שבאמת בשבת יש מצוה מיוחדת שהאדם יטרח בגופו לכבוד השבת, וכפי שביארו הפוסקים שהטעם שבשבת האדם צריך לטרוח בעצמו בהכנת צרכיה משום שזה כבוד השבת שהוא מתעסק בצרכיה בעצמו, ומבואר שמחמת כבוד השבת יש מצוה לאדם לטרוח בעצמו בהכנת צרכי השבת, ולא משום שמצוה בו יותר מבשלוחו, וביאר, שזה הטעם שהרמב"ם כתב שדבר זה הוא חיובית, ואילו בשאר המצוות נראה שיש רק יתרון מצוה שאדם יתעסק בגופו במצוה ואינו בגדר חיוב, אלא שבאמת בשבת אין הטעם משום שמצוה בו יותר מבשלוחו, אלא שיש בזה כבוד לשבת, וכבוד השבת זה בגדר חיוב. ש 31 ב אלא שלדרכו יקשה, כיצד הביאה הגמרא ראיה להלכה שמצוה בו יותר מבשלוחו ממעשה האמוראים שטרחו בעצמם לכבוד שבת, והרי בכבוד שבת יש מצוה מיוחדת על האדם להתעסק בעצמו, וא"כ אין מכך מאיה שמצוה בו יותר מבשלוחו, והשו"ע הרב כתב ליישב קושיא זו ע"פ קושיא אחרת שיש להקשות, שבגמרא בשבת (קיט.) הובאו כמה מעשים נוספים מאמוראים שטרחו בגופם לכבוד שבת, שיש מהאמוראים שהכינו בעצמם נרות לכבוד שבת, ויש מהאמוראים שחתכו עצים לכבוד שבת, וקשה למה הביאו בסוגייתנו דווקא את מעשיהם של רבא ורב ספרא, אלא שיש לבאר את ראיית הגמרא ע"פ מה שיש להקדים ולבאר שבהכנת צרכי שבת יש שתי מצוות, מצוה של כבוד שבת, ומצות עונג שבת בהכנת דבר שהוא יתענג ממנו בשבת, ובמצוה זו אין חיוב על האדם להתעסק בעצמו, שזה ככל המצוות שאדם יכול לשלוח שליח במקומו, אלא שמ"מ יש מצוה בו יותר מבשלוחו להכין את הדבר שהוא יתענג בו בשבת. ולפ"ז יש לבאר את ראיית הגמרא, שבאמת אין ראיה מעצם טירחת האמוראים בהכנת צרכי שבת להלכה שמצוה בו יותר מבשלוחו, כיון שהטעם שהם טרחו בעצמם הוא בכדי לקיים את מצות כבוד שבת נולכן לא הובאו בסוגייתנו כל מעשיהם של האמוראים שטרחו בעצמם לכבוד שבת] אלא שיש ראיה ממעשיהם של רבא ורב ספרא שהשתדלו לטרוח בעצמם בדברים שהם התענגו בהם בשבת, שהכינו את הבשר והדגים לשבת, ובהכרח, הטעם שהתעסקו דווקא בדברים אלו, הוא משום שמלבד מצות כבוד שבת שבזה, רצו לקיים את ההלכה שמצוה בו יותר מבשלוחו, במצות עונג שבת כאשר האדם מכין בעצמו את הדברים שהוא יתענג בהם בשבת. בודי שיתעסק

י איתא בברכות כו: יצחק תיקן תפילת מנחה, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, ואין שיחה אלא תפילה שנאמר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, והנה באמת אברהם אבינו כבר התפלל תפילת המנחה, כמבואר ביומא כח: שאברהם התפלל מנחה מכי משחרי כותליה שעה ו' וחצי), וכבר עמדו על כך בתוס' בברכות שם ותירצו דבאמת אברהם אבינו התפלל מנחה רק משעה שיצחק תיקנה, ויעוין בתו"י יןמא שם. ז ולכאורה צ"ע על מה שאברהם התפלל תפילת המנחה מיד בתחילת זמנה בשש ומחצה, והלא כתב הר"מ בפ"ג תפילה ה"ב והשו"ע בסי' רל"ג ס"א דעיקר זמן תפילת המנחה הוא בזמן מנחה קטנה, ואילו קודם לזה אין להתפלל אלא בדיעבד, וא"כ למה זה התפלל אברהם תפילת המנחה לפני עיקר זמנה, באופן דנראה מזה דאף שאברהם התפלל תפילת מנחה עכ"ז עדיין לא נהג זמן תפילת המנחה, ודבר זה צריך ביאור. ולכאורה י"ל בזה, והנה עיקר זמן מנחה זרת קטנה נתקנה לפי הזמן שהקריבו במקדש את מנחת התמיד של בין הערבים, ועל שם מנחת התמיד קרויה התפילה בשם תפילת המנחה, וכמבואר כן בתוס' פסחים קז. [ד"ה סמוך], [ועל הגליון שם הובא דברי האבודרהם שכתב טעם אחר לזמן תפילת המנחה, והוא לפי שאדם הראשון נברא בשעה עשירית מן היום כמבואר בסנהדרין לז: יעוי"ש]. ולפי"ז נראה לכאורה ליישב מה שאברהם אבינו לא התפלל מנחה בזמן מנחה קטנה, כי הנה מבואר בברכות כו: בסדר תקנת

תחילתו של דף אינטרנט, לחץ אנטר כדי לעבור לאזור תוכן מרכזי   דילוג לתוכן העיקרי  For An English Version הלכות תפילה -  שיעור 1 נטילת ידיים של שחרית  הרב דוד ברופסקי הלכה 10.10.2018 קובץ טקסט 01-79-tefilla-db.docx * אחת המצוות הראשונות שאנו מקיימים מדי בוקר היא נטילת ידיים. ישנו דיון נרחב סביב טעמה של מצווה זו ופירוט ההלכות הנוגעות לה.   הגמרא (ברכות ס ע"ב) עורכת רשימה המפרטת פעולות שונות שאדם מבצע בבוקר: הוא מתעורר, פוקח עיניים, מתלבש, נועל נעליים, רוחץ פנים וכו'. לכל אחת מפעולות אלה הגמרא מתאימה ברכה מיוחדת. לדוגמה, הגמרא אומרת: "כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עיוורים". בברכות אלה, ברכות השחר, נדון בפרק ג.   לקראת סוף הרשימה הגמרא אומרת "כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". הגמרא אם כן רואה ברחיצת הידיים בבוקר מצווה הראויה לברכת המצווה, לברכה ייחודית הנאמרת בעת ביצוע המצווה. אולם הגמרא לא מפרטת את הטעם למצווה זו ואת הסיבה להיותה ראוייה לברכה מיוחדת.   מה הטעם העומד מאחורי נטילה זו, ומדוע נטילה זו מחוייבת בברכה?   הטעמים לנטילת ידיים של שחרית הראשונים דנו בטעם לנטילת ידיים.   רבי אשר בן יחיאל (1250–1327), הידוע בכינויו הרא"ש, כותב כך (ברכות פרק ט סימן כג):   לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה. תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל.   הרא"ש סבור שיש ליטול ידיים כהכנה לקריאת שמע ולתפילה (שמונה-עשרה). נראה שהרמב"ם אף הוא סבור כך שכן הוא כולל את מצוות נטילת ידיים בהלכות תפילה (פ"ד ה"ב). הגמרא (ברכות יד ע"ב) מחזקת דעה זו.   אמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמיים שלמה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' [תהילים כ"ו, ו]... מי שאין לו מים לרחוץ ידיו – מקנח ידיו בעפר ובצרור [אבן] ובקסמית [קיסם עץ].   מקור זה יוצר קשר מובהק בין נטילת ידיים ובין תפילה וקבלת עול מלכות שמיים (המתממשת באמצעות קריאת שמע), אך אין כאן קשר הכרחי ובלעדי בין נטילת ידיים ובין השכמת הבוקר.   אכן, הרא"ש מוסיף וכותב:   ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך 'על נקיות ידיים', דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפילה, כדאמר לעיל דכתיב 'ארחץ בנקיון כפי'. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו, מברך על נטילת ידיים.   על פי דעה זו נראה שאת נטילת הידיים המתוארת בגמרא, זו המצריכה ברכה, אפשר לבצע בשעת הדחק ללא מים, ויש לבצעה שלוש פעמים ביום, לפני כל תפילה.   רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א (1235–1310), מציג גישה שונה לגמרי (שו"ת הרשב"א א סימן קצא). בפתח תשובתו מקשה הרשב"א על המנהג המקובל של נטילת ידיים בבוקר בכלי מיוחד, ומציין שנטילת ידיים לתפילה בלבד אינה מצריכה שימוש בכלי. הרשב"א מוסיף ומסביר:   יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה... צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.   הרשב"א רואה את נטילת הידיים של שחרית המחוייבת בברכה, לא כמעשה כללי של הכנה לתפילה, אלא כמחווה של היטהרות לקראת יום חדש, כמו כהן הנוטל את ידיו בפתח כל יום חדש של עבודה בבית המקדש (ראה שמות ל', יז-כא). יש לציין שהרשב"א לא טוען שאין לטול ידיים גם לפני יתר התפילות, אלא סובר שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת רק לנטילת הידיים שלפני שחרית.   לסיכום, הרא"ש רואה בנטילת ידיים הכנה הכרחית לתפילה ואילו הרשב"א סובר שנטילת ידיים (או לכל הפחות זו המחוייבת בברכה) היא הצהרה רחבה על כך שכל פעולותינו היומיות נעשות בקדושה, באופן דומה לעבודת הכהן בבית המקדש.   שני הבדלים הלכתיים חשובים נובעים מהשקפות אלה. הרא"ש, הרואה בנטילת ידיים הכנה לתפילה, סבור שיש ליטול ידיים בברכה לפני כל תפילה, כולל מנחה ומעריב! יתרה מזאת, כשאין כלי מתאים לנטילת ידיים, או אפילו בהיעדר מים, עדיין ישנה חובה לנקות את הידיים ולברך "על נקיות ידיים". הרשב"א, שסובר אף הוא שיש לטול ידיים לפני תפילה, בהסתמך על הגמרא שהובאה לעיל, סובר שרק נטילת ידיים בבוקר חייבת בברכה, ורק נטילת ידיים במים ובכלי מתאים, כמו כהן בעבודתו.   סוגיות אחרות, כמו גם מקורות הלכתיים אחרים, מציעים טעמים נוספים לנטילת ידיים של שחרית.   נטי

במאמר הלכתי זה, נדון במנהג ברכת כהנים בקרב יהדות אשכנז בישראל לעומת התפוצות. לפי הרמ"א (רב משה איסרליס, י"ד לאורח חיים סימן קכ"ח סעיף מ"ד), המנהג לברך רק בחגים נובע מחוסר השמחה בימים רגילים. הגר"א (הגאון מווילנא) ותלמידיו ניסו לחדש את המנהג לברך יומיום, אך נתקלו באירועים שפרשו כאותות לא להתערב. בפועל, כאשר תלמידי הגר"א הגיעו לארץ ישראל בשנת תקע"ח, הם נפגשו עם מנהג קיים של ברכת כהנים יומית, כפי שמתואר בפאת השולחן (מאת רבי ישראל משקלוב, סימן ב' סעיף ט"ז) ובהסכמת הגר"א. מכתבו של השל"ה (רבי ישעיה הורוויץ), ששימש רב בפרנקפורט ופראג ועלה לארץ ישראל בשנת תקע"א, מספר כיצד בירושלים, המנהג היה לברך ברכת כהנים בכל יום, וזאת כנראה קודם לבוא תלמידי הגר"א. ניתן ללמוד מכך על חשיבות ההכרה במנהגים המקומיים וההיסטוריים בהלכה, ועל השפעתם של גדולי הרבנים על קביעת מנהגים ונוהגים בקהילות.

האם היה פיס לקרבן יחיד אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב. פרש"י שאם רצה כהן יחיד לעשות הכל רשאי. והקשה בתוי"ט מדוע לא חששו כאן לאינצויי, שיבואו הכהנים לריב מי יעשה העבודות. ובמשנה למלך (תמידין ומוספין פ"ד ה"ט) הסתפק מי היה זוכה בקרבן יחידכט, ודייק מהירושלמי (יומא פ"ג ה"ה) שדרשו מהפסוק "וערכו בני אהרן הכהנים' שפרו של יחיד קרב בששה, ולפ"ז כתב שהששה שזכו בתמיד הם היו זוכים בקרבנות היחיד ואף בפר ואיל היו ששה כהנים זוכים. אך הקשה שבגמרא דידן משמע שלמדו מפסוק זה על טלה שטעון ששה ולא על פר ואיל, ומשמע שחולק על הירושלמי. ושוב כתב להוכיח מדברי רש"י שכתב במשנתינו שבקרבן יחיד לא היה פייסל, אך עדיין הסתפק אף לדעת רש"י האם הדבר תלוי ברצון הבעלים דהיינו למי שירצו הבעלים יתנו או שכל כהן הקודם זוכה, וכתב שמפשטות הדבר משמע שכל הקודם זוכה, ותמה מדוע לא חששו לאינצויי לא. ובהגהות הר"י לנדא הקשה שברש"י לעיל (3: ד"ס מי ידעינן) כתב להדיא לב שאף בקרבן יחיד היה פייס לג. וכתב ליישב שאפשר שמה שכתב י שלא היה פייס היינו במקום שהבעלים היו בוחרים מי יעשה את העבודות, אבל אם לא היו הבעלים בוררים להם איזה כהן שיעשה העבודות היה פייס בין הכהנים ואין אומרים כל הקודם זוכה לד. רש"י

אם אצל מוהל יש ברכה דעשירות כמו בסנדק מחתה אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקין לה פייס בפני עצמה קא משמע לן וכן מבואר לקמן (כו. עיי"ס נרש"י) דבדבר השכיח לא מעשרת. והנה הרמ"א (יו"ד סי' לסס סי"ס) כתב בשם המהרי"ל דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת ומשום כן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת. וכתב הנו"ב (יו"ד סי' פו) דמוהל אין בו את הברכה דעשירות כמו בסנדק כיון דלא כולם ראויים להיות מוהלים דצריך אומן ובקי, וכיון דלא נפישי אומנים מקרי מצות מילה שכיח לגבי אומנים יותר מקטורת לגבי כהנים, ובדבר השכיח מבואר דאין הברכה דעשירות. ולכן אין במוהל מה שכתב הרמ"א לא לתת שני ילדיו לסנדק אחד דומיא דקטורת. אמנם החת"ס (לו"ס סי' קנס) כתב דגם מוהל הוי בכלל מקטיר קטורת ובכלל ברכותיו, ואעפ"כ דעתו שאצל מוהל אין קפידא לא לתת לאדם אחד, דקטורת מעשרת היינו שמשנה המזל של האדם דהרי בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ומוהל הואיל דאיתא בגמ' (שבת קנו.) האי מאן דבמאדים מוהלא הוי א"כ מאן דמזליה למהוי מוהלא הרי הוא נולד במזל מעשיר וכל המוהלים נולדים במזל זה, ואין לנו להדר אחר מוהל אחר כיון שכבר זכה לברכה זו מיום הוולדו, משא"כ סנדק ראוי לנו לבקש איצטדקאות להוציא כל איש ישראל מממשלת המזל לכן יבקש חדשים. ובאופן אחר כתב החת"ס (סי' קלט) דבאמת שכר הסנדק יותר ממוהל, משום דהן נכון שעל החלק שהסנדק מסייע להמוהל בשעת המצוה ע"י תפיסת התינוק שבכה"ג נוח יותר למול משיהיה התינוק מונח על שולחן או כסא ומטה, המוהל שעושה ממש הברית חשוב יותר ממסייע, אמנם יתירה עליו סנדק במה שנעשו רגלי הסנדק כעין מזבח, ובזה לא יקרא המוהל מסייע או נטפל כלל, נמצא דהסנדק תרתי אית ביה, חדא שהוא כמזבח ועוד שהוא כמקריב ע"י שמסייע למוהל, משא"כ המוהל לית ביה אלא חדא. ובשערי תשובה (סי' תקנס סק"ס) הביא סמך לדברי החת"ס שגם המוהל יש בו הסגולה של עשירות ממה שמבואר בסוגיין דאף המחתה שנותנין עליו הקטורת מעשרת כמו נותן הקטורת. יר טן יה

הנה יש לדייק בלישנא דקרא (כ"ז ג'), "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו", והלא כל התמידין והמוספין הנמנין בפרשה זו מצוות כהונה הם, וזר פסול להן, ומדוע כתיב בקרא "צו את בני ישראל". ובאמת חזינן בלשון הרמב"ם שכל בני ישראל נצטוו ולא הכהנים לבדם, כמו שכתב בספר המצוות (עשס ל"ט) "שציונו להקריב במקדש שני כבשים", מה שאינו במצות הקטורת (עשס כ"ס) שכתב "שצוה הכהנים", וצריך ביאור בשינוי לשונן. וכתב בזה הגרי"ז (הלכות כלי המקדש פ"ג ס"ק), דבאמת מצות התמיד מוטלת על כל ישראל, ואף שהכהנים המה העושים עבודת הקרבן בפועל מכל מקום עצם המצוה מוטלת על כל ישראל. מה שאין כן בקטורת שכל עיקר מצותה על הכהנים הוטלה. וביסוד הדבר אמרתי לבאר, דגדר מצות התמיד איננה רק עבודתה, אלא אף הבאת הקרבן, וכמו קרבן יחיד שהיחיד מביא קרבנו והכהן מקריבו, כך גם בקרבנות הציבור, והרי זה כאילו כלל ישראל מביא קרבנותיו והכהנים מקריבים אותם לפני ה' כדי לרצות עליהם. מה שאין כן בקטורת שאין בה מצות הבאה.

הנה קיי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ובגמ' סוטה מ' ע"ב ויומא ס"ט ע"ב ילפינן דלמלכי בית דוד הותרה הישיבה בעזרה מהא דכתיב בשמואל ב' ז' י"ח גבי דוד המלך ויבא המלך דוד וישב לפני ה" ויעוין בריטב"א שם שכתב בזה"ל פרש"י ז"ל דכתיב בדוד ויקם וישב לפני ה' ואע"ג דבימי דוד לא הי' שם אלא משכן שהיה בשילה או בנוב וגבעון אף שם היה מקום מקודש כעין עזרה שאין בו ישיבה לאחרים ומבואר בריטב"א דפירש את הפס' וישב דוד לפני ה" דדוד המלך ישב בעזרה שבגבעו קב וביאר הריטב"א דשם שפיר נוהג הדין דאין ישיבה דהיה שם מקום מקודש כעין עזרהקג אכונם ע' ברש"י וברד"ק בשמואל ב' שם שפירשו לפני ה' לפני הארון והנה בזמן הנ"ל היה הארון בעיר דוד ולא היה במקום המשכן בגבעון ומבואר דבמקום הארון היה איסור ישיבה אע"ג דלא היה למקום זה תורת עזרה ולא היה קדוש בקדושת עזרה והיה למזבחשם דין במה קטנה וצ"ב אמאי נוהג שם הדין דאין בעזרה וצ"ע והנראה בזה בהקדם מה דיש לבאר בעיקר גדר דאין ישיבה בעזרה דהנה בעיקר גדר לישב בעזרה ע' בר"מ פ"ז מהל' בית הבחירה דהוא מדין מורא מקדש דבה"א שם כ' מצות ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו ההלכות כולן עוסקות בהל' מורא מקדש ובהל' ו' ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה ואין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד וכו' וכן מבואר להדיא המצוות מצוה כ"א רמנה איסור הישיבה בכלל מצות מקדש ע"ש אמנם ברש"י נר' דאית ליה דרך אחרת בזה שם ד"ה אין כתב רש"י דאין ישיבה בעזרה כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם ישיבה דכתיב עומדים ממעל לו וכו' ע"ש והנה השרת אין עומדין בבית המקדש והיאך למדים דיני מורא מקדש ומבואר ברש"י דאין יסוד משום לתא דמורא מקדש אלא הוא דין במקום לפני ה' ראין לישב לפני ה' ודינא דאין ישיבה בעזרה אינו תלוי בקדושת העזרה רק דמקום העזרה מקרי לפני ה' ולפיכך אין בו ישיבה ולזה שפיר הביא רש"י ראיה מהא דהמלאכים עומדין לפני ה' דאינו דרך כבוד לישב לפני ה' ומעתה לפי"ז דברי רש"י הנ"ל דהיה איסור ישיבה לפני הארון בעיר דוד אע"ג דלא היתה שם קדושת מקדש אתי שפיר לשיטתו דהדין ישיבה בעזרה אינו תלוי בקדושת העזרה שבמקדש אלא הוא דין דאין לישב לפני ה' ולכן שפיר שייך איסור לישב במקום דלפני הארון דמיקרי לפני הקד ויש לעיין לדעת רש"י אי נאסרה הישיבה אף בעזרה שבגבעון דאולי י"ל דכיון דהמקום דלפני הארון חשיב לפני ה' נמצא דלפני ה' היינו לפני הארון וממילא מקום העזרה של הבמה גדולה דנו"ג לא מיקרי לפני ה' לענין הדין דאין ישיבה בעזרה כיון דלא היה שם הארון אמנם מסתבר לומר דכיון דהיתה שם קדושת עזרה מיקרי המקום לפני ה' לענין זה וע' בפרק ט"ו סימן ג' שנתבאר דלמקום הבמה גדולה יש שם לפני ה' לענין הדינים התלוים במזבח כיון דהמזבח בנו"ג מיקרי מזבח ה' ויש לעיין אי מחמת דהמזבח מיקרי מזבח ה' חשיב המקום שלפני המזבח לפני ה' לענין איסור ישיבה.

הדלקה לאו עבודה היא. כתב החזו"א (מנחות סי' ל סק"ח) שהגדר בזה הוא שעיקר המצוה שיהא דלוק ולא שידליקו. ולפ"ז ביאר דברי הרמב"ם (כילס מקלס פ"ט ה"ז) שהתיר לזר להדליק המנורה בחוץ, והקשה עליו המנחת חינוך (מכות לק) שלכאורה הרי המנורה ראויה למצותה רק בפנים על מקומה וא"כ האיך אפשר שידליקוה בחוץ, ולפי דברי החזו"א מיושבים דברי הרמב"ם שאמנם אין מצות הדלקה אלא שיהיה דלוק, וממילא כשיכניסה למקומה הרי מתקיימת המצוה מאותו רגע ואילך.

אם עבר והלביש דבר קודם למכנסים שלא יהיה דבר קודם למכנסים. וכתב המנחת חינוך (מלוס לט ס"ק יג) שאם עבר ולקח בידו הכתונת קודם למכנסים הרי זה כלקח תפילין של ראש קודם תפילין של יד, דאיתא בשו"ע (או"ח סי' כס ס"ו) שיעביר על המצות ויניח קודם של יד, הכא נמי יקח המכנסים וילבישם קודם. אבל אם לבש כבר את הכתונת הוה כמו אם לבש כבר את התפילין של ראש שדעת הט"ז (לו"ק סי' תרפל סק"ד) שאינו מוריד את התפילין, הכא נמי אם לבש את הכתונת לא יורידלו. אמנם כתב המנ"ח שיש לחלק שבתפילין כיון שכבר קיים המצוה של תפילין של ראש לא יתקן כלום אם יוריד, משא"כ בלבישת הבגדים. אמנם בגבורת ארי כתב שנכתב הפסוק גם בכהן גדול וגם בכהן הדיוט בשביל להשמיענו שלבישה זו מעכבת לז.

להכנס עם טלית גדול לבית הכסא דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו. הנה בשו"ע (סי' כל סק"ג) כתב שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא, וכתב הט"ז (סק"ג) דהיינו דוקא בבגד שעיקרו למלבוש ובו ד' כנפות שחייב בציצית, אבל טליתות של מצוה שלנו שאינם אלא להתפלל בהם אין נכון שיכנס בהם לבהכ"ס, ודוגמא לדבר מה ששנינו ביומא כאן בגדים שבישל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו, וק"ו לטלית של מצוה שמיוחד לדבר קדושה דוקא. וכן פסק המשנה ברורה (שס ס"ק יד): מותר להכנס בציצית לבית הכסא, ודוקא בד' כנפות הקטן שלובשו כל היום, אבל אלו הטליתות של מצוה שמיוחדים רק להתפלל בהם אין נכון שיכנס בהם לביהכ"ס. ומדבריהם משמע שבטלית קטן מותר להכנס לבית הכסא גם אם אינו מכוסה היות שאינו מיועד למצוה. אמנם בפמ"ג (6"ל סק"ל) מנמק בטעם שמותר להכנס בטלית קטן שלובשים תחת הבגדים לבית הכסא מפני שהוא מכוסה, ומשמע שאם אינו מכוסה אין להכנס בו לבית הכסא, ובטעם דבריו יש לומר שגם ט"ק לא נעשה אלא לצורך מצוה שהרי אין מלבושינו בד' כנפות, וכמ"ש תוס' (שכס לג:). גם בספר חסידים משמע שהחמיר בזה, שכתב (סי' תשעז) דכשעשה צרכיו לא היה מעיל עליו, ושיש פושטין את המקטורן וכל הטליתות שיש בהן ציצית כשעושין צרכיהן. הרי שהחמיר בכל בגד שיש לו ציצית אפי' טלית קטן. אמנם דעת רוב האחרונים כהש"ע וכהט"ז (עיין ככס"ס שס ס"ק יג).

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” (י”ב א’). “לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, אמר לו הקב”ה, לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה וימת תרח בחרן ואח”כ ויאמר ה’ אל אברם” (בראשית רבה ל”ט ז’). א נחלקו גדולי הפוסקים במי שרוצה לעלות לארץ ישראל, ואביו מבקש ממנו להישאר במקום מגוריו סמוך לו בחוץ לארץ, כיצד ינהג, ולחילופין במי שגר בארץ ישראל ואביו שבחו”ל מבקש ממנו לצאת לחו”ל כדי לשמשו. ונחזה אנן. בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סימן רפ”ח) הפליג בשבחה של ארץ ישראל , ובתוך דבריו כתב “ואין מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה אם אינו מוצא בארץ ישראל מי שילמדנו או מפני כיבוד אב ואם“. וחידוש יש בדבריו, דהלא בעבו”ז (י”ג ע”א) לא אמרו אלא שמותר לצאת ללמוד תורה ולישא אשה ולא אמרו שמותר אף משום כיבוד אב ואם. ולכאורה פשוט שלא ישמע לאביו, כשם שאינו שומע לאביו לבטל כל מצוה אחרת, שאתה ואביך חייבין בכבוד המקום כמבואר ביבמות (ו’ ע”א) ” יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת”ל (ויקרא י”ט ג’) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי”. וכ”ה ברמב”ם (הל’ ממרים פ”ו הי”ב) ובשו”ע (סי’ ר”מ סעיף ט”ו). ובחכמת אדם משפטי ארץ (י”א ה’) כתב: “מי שיש לו אב ואם ומוחין בידו מלעלות צ”ע אם מחוייב לציית אותם מדין כיבוד, או דינו כשאר מצות שאם יצוו לאדם לבטל אחד מהמצוות לא ישמע להם, כדאיתא ביו”ד סי’ ר”מ”. ובבינת אדם שם הביא את דברי התשב”ץ כמקור לספיקו , אלא שתמה על דבריו מן ההלכה הפשוטה שאין כיבוד אב ואם דוחה כל מצוה שהיא. ובתחילה כתב ראיה לדברי התשב”ץ מקידושין (ל”א ע”ב) דרב אסי שאל לרבי יוחנן אם מותר לו לצאת מארץ ישראל לקבל פני אמו וא”ל ר”י המקום יחזירך לשלום, הרי שהתיר לו לצאת מארץ ישראל לחו”ל בשביל כבוד אמו וק”ו שפטור מלעלות לארץ ישראל, ודחה דשאני התם שלא היה יציאה גמורה, אך בשם ידידו הרבני מו”ה לוי כתב דאף לתלמוד תורה ולישא אשה לא התירו אלא ע”מ לחזור כמ”ש בעבו”ז שם וכ”ה ברמב”ם. (ועי”ש שאין דבריו ברורים ואכמ”ל). ושוב הביא את דברי המדרש כראיה ברורה לדברי התשב”ץ, עי”ש. ועיין בפנים יפות בפרשתנו שאף הוא למד מדברי המדרש דכיבוד אב ואם דוחה ישוב ארץ ישראל ופטור מלעלות לארץ ישראל במקום כיבוד אב ואם, ופירש מה שאמרו “לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם” דמשום שתרח היה עובד עבו”ז ואין מצוה לכבדו, אבל המחוייב בכבוד אביו פטור מלעלות לארץ ישראל. ובספרו המקנה עמ”ס קידושין (ל”א ע”ב ד”ה אינו יודע) לא הביא את דברי המדרש, אך כתב מדעתא דנפשיה דלכאורה יש ללמוד ממה שצוה הקב”ה לאברהם אבינו לך לך מארצך שישוב ארץ ישראל דוחה כיבוד אב ואם, אלא שיש לדחות דאברהם אבינו גר היה וכקטן שנולד דמי שפטור מכבוד אביו, עי”ש.

איסור נקימה כשציערו שער הגוף ההוא בממון הוא דכתיב. וכתב הרבינו יונה (שערי תשונס שער ג (ס) שאם ציערו בדברי גאווה ובוז ודרישת רעה, מותר לשום הדברים על לבו. וכן כתב בסמ"ג (ללון 3) ששאר כל אדם המתקוטטים עם חבריהם אין לאו בזה אם ינקום מחבירו. אבל בחינוך (מלוס למל) כתב שענין הנקימה הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ומשמע בדבריו דהיינו גם בצער הגוף יש איסור לא תקום. והקשה החפץ חיים דבסוגין משמע שדווקא בממון יש איסור נקימה ונטירה ולא במקום שציערו צער הגוף. ותירץ שאפשר שהוא ס"ל שכשהקשה בגמרא מנעלבין ואינן עולבין ומתרצת הגמרא שיש חילוק בין ת"ח לעם הארץ משמע שדווקא בת"ח מותר לו ואפילו בצער הגוף, אבל ע"ה אפילו בצער הגוף אסור לו לנקום.

מדוע לא היו ראשי האבות מחלקים את העבודות משתלה נפל התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. והקשה הכסף משנה (כלי המקדש פ"ג ה"ט) שהרי הרמב"ם כתב שראשי האבות של הלוים היו מחלקין את הלויים ביום שלהם איש איש על עבודתו, וא"כ למה הוצרכו לעשות פייס, היה לראשי האבות של הכהנים לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים. ובספר יד איתן יישב שהטעם שעשו אצל הכהנים פייס הוא על פי דברי הספרי (פרשת קולק) שלמדים מ'עבודת מתנה' מה מתנה בפייס אף עבודה בפייסטז. ובמנחת חינוך (מלוס שפט) כתב ליישב שבעבודת הלוים כל העבודות היו שוות, משא"כ בעבודת הכהנים שיש עבודות יותר חשובות ויש פחות" ועל כן יכול לבוא לידי קנאה, ולכך עשו פיסית. ובחידושי מרן רי"ז הלוי (על סתולס נמדנר ד"ס וbס לסלן) כתב שיש חילוק בין מינוי הכהנים למינוי הלוים, שמינוי הלוים הוא דין בעיקר העבודה, שצריכין שיהיו ממונים איש איש על עבודתו, ולכך צריך דווקא מינוי ולא פייס, משא"כ עבודת הכהנים שאין צריכים מינוי כלל, וכל אחד מהכהנים רשאי לעשות מעצמו כל עבודות כהונה, רק הפייס היה בשביל זכויות הכהנים וכדמשמע בסוגין, ולכך שייך ע"ז פייס וגורל כמו כל עניני חלוקה שבין אדם לחברו, אבל מינוי לא שייך בזה כלל. אך ברמב"ן בסה"מ (מלוות עשס לו.) כתב שדין זה שיהיו ממונים איש איש על עבודה ידועה לו נוהג בין בכהנים ובין בלוים. ועיי"ש שביאר שבזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן שם. טונסא על ידי כהן