ספק דאורייתא וודאי דרבנן בגמרא מבואר שאם יש שני מקומות באחד ספק אם יש שם שופר, ובשני יש בודאות ש"ץ שיוציאו ידי תפילה, ואין שם שופר מ"מ יעדיף את המקום הראשון, ומבואר מזה שספק קיום מצוה דאורייתא יותר חשוב מודאי קיום מצוה דרבנן, כשאין סיבה מיוחדת שמחמתה חיזקו חכמים את האיסור שמדבריהם ועשאוהו כשל תורה (ללס לעיל לג: כליסוליס כסלו). בשו"ת הלכות קטנות (ס"6 סי' קמג) דן במי שאכל מאכל המחייבו לברך אחריו ברכה אחת מעין שלש, ונסתפק האם בירך כבר או לא. ופוסק שיש לו לברך מספק, וטעמו משום שיש מחלוקת הפוסקים ויש הסוברים שברכה אחת מעין שלש הוא מצוה דאורייתא, ולכן על אף שיש כאן ספק שמברך ברכה לבטלה, מ"מ כיון שברכה לבטלה אינו אלא איסור דרבנן, אתי ספק דאורייתא ודחי ודאי דרבנן'. (ולף סנכסלי גוונ6 ליכו 6ל6 ספק דלנגן סקלי על הלך סל6 נילן גס bיסול לרכנן לין כלן. ולולי סנקט לשון סזס לומל סbפילו וללי לרכנן ילקס מפני הספק לחוליית6).

לבאר החילוק בין מתעסק לתוקע לשיר הא תוקע לשיר יצא. והיינו משום שמצוות אין צריכות כונה. ומבואר שאף למ"ד מצוות אין צריכות כונה, מכל מקום יש לומר שמתעסק לא יצא. וביאר הר"ן ב' טעמים, א. משום שמתעסק אינו מכוין לשם מעשה תקיעה כלל, משא"כ תוקע לשיר, שמכוין לתקיעה, אלא שלא לשם מצוה. ב. שמתעסק היינו שהוא מכוין לשם מצות חינוך התינוקות, וממילא, הכונה לשם מצות חינוך מעכבת את כונת המצוה לשם מצות שופר שלא תחול, והיינו שאף למ"ד מצוות אי"צ כונה, אם מכוין כונה הפוכה, לא יצא.

מדוע צריך פסוק הרי מ"ע שהזמ"ג הוא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. והנה בדרשא זו גם רבי יוסי ור"ש מודים, אלא שסוברים שאפ"ה אין עיכוב לנשים לסמוך. ובתוס' (קידושין לו. ד"ס סקבלות) הקשו, מדוע צריך פסוק למעוטי נשים מסמיכה, הרי מצות עשה שהזמן גרמא הוא, שהרי אין קרבנות נוהגות אלא ביום כדכתיב (ויקלל :) ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם'. ותירצו שמכל מקום צריך הפסוק למעטם שלא נלמד מההיקש של סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשירה בנשים (נסיס ל6:) אף סמיכה כשירה בנשים, לכן הוצרך הפסוק למעטם. ובטורי אבן (קגיגס טז: ד"ס בני ישראל) האריך לבאר שמצות עשה שהזמן גרמא, הוא דוקא היכן שהזמן שאינו נוהג בה המצוה מפקיע את חיוב המצוה הקודמת, וכשמגיע הזמן הבא ששוב מתחייב במצוה, נולד חיוב חדש של מצוה, כמו במצוות הרגלים, שכל זמן שהרגל קיים חייב במצוה, ולאחר שעבר הרגל בטלה ממנו המצוה, ושוב אין לו תשלומים, ורק כשיבא רגל הבא יחול עליו חיוב חדש של מצוה חדשה, וכן מצות תפילין בכל יום, שהלילה מבטל המצוה של היום הקודם, וביום שלאחריו הוא חיוב חדש, אבל סמיכה אין הלילה מבטל המצוה, אלא הוא רק הפסקה בזמן המצוה, ולמחר שוב חוזר וניעור המצוה הקודמת, שכל זמן שלא סמך לא בטלה ממנו המצוה, והראיה, שהרי כשיסמוך פעם אחת, שוב אין צריך לסמוך עוד, וזה אינו נחשב למצות עשה שהזמן גרמא.

הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין, התקינו וכו'. ביום תרועה כתב לחקור מה הוא החסרון שמשום כך התקינו שלא לקשרו על פתח האולם, האם מה שהיו שמחים כשהלבין, שב"ד היו רוצים שיהיו ישראל נכנעים וחרדים שמא לא נתכפרו, או שהחסרון שהיו עצבין כשלא הלבין, ואין רצון הב"ד שיתעצבו שמא יתרע מזלייהו, או שהטעם משום שניהם. וכתב שיש פנים לכאן ולכאן ולא מצא הכרע מספיק לזה". ובערוך לנר פשט ספיקו שהעיקר הוא משום שהיו שמחין כשהיה מלבין, ולא משום שהיו עצבין. ובמאירי נראה ששניהם היו חסרון שכתב לעולם יהא בטחונו של אדם בהשם יתברך ולא יהא לבו סמוך על דבר אחר שיתיאש בסימנו מן הטובה או מן הרעה, וכל שחכמי הדור רואים בני דורם נכשלים בכך ראוי להם להשתדל להוציאם מכלל טעות זו, וזהו שאמרו לשון של זהורית' וכו'. והרמב"ם כתב (פיסמ"ס יומס פ"ו מ"ו) שהיו

דעת רש"י (ד"ס כל) קסג, הר"י מיגאש (שו"ת, סי' קמק), והרמב"ם (ספר המלוות פולס 6 ממליס פ"6 ק"ג), שכל העובר על דברי חכמים עובר על איסור תורה קסד. דעת הרמב"ן (השגות לספל סמלוות, טולס 6), שאינו עובר על איסור תורה קסה. ומבואר ברמב"ם (ממליס שס) שלפי דבריו שהעובר על דברי חכמים עובר על איסור תורה ראוי הוא ללקות כמו שהעובר על כל לאו מן התורה לוקה, אלא שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין קסו, שכל חכם שמורה שלא כדברי חכמים מיתתו בחנק, ולכך אין לוקים עליו. והקשה עליו הרמב"ן (שס), שאם כן לפי דבריו, לדעת האומר שלוקים אף על לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין, לוקים אף על כל איסורים דרבנן. ועוד הקשה שמצאנו בכל מקום שהקילו הרבה באיסורים דרבנן, כגון בספק דרבנן שהולכים להקל (כילס ג:), וכן הקילו בעונשים, שאין מענישים את העובר על דבריהם אלא בנידוי (פסקיס (3.). וכתב עוד הרמב"ן שכדבריו שאינו מן התורה, מוכח ממה שאמרו בגמרא כאן "כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור', והיינו שהוא סמך בעלמא לחזק את דבריהם קסז ובמגילת אסתר (שס) כתב שאכן לשיטת הרמב"ם לדעת האומר שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקים עליו, לוקים אף על איסור דרבנן, ואינו קושיא לומר כן. ומה שהקילו בספק דרבנן, כתבו בזוהר הרקיע (סו"ד נקרית ספר נסקלמס פרק ס) ובמגילת אסתר (שס) שמתחילה כך תיקנו חכמים להקל בספק קסה. ובשב שמעתתא (שמעתתס 6 פ"ג) כתב שבאמת מדין זה דייק הרמב"ם שספק דאורייתא מן התורה לקולא, ורק מדרבנן לחומרא, ובספק דבריהם לא החמירו. ובמגילת אסתר (שס) ביאר מה שאמרו בגמרא אסמכינהו' שאין הכוונה שהוא סמך בעלמא, אלא שאינו מפורש בתורה, וכתב שכן ביאר גם הזוהר הרקיעקסט.

י) ואשר נראה לומר בכל זה, דהנה יש לחקור בגדר חיוב שירה על הקרבן, האם הדין הוא דהנסכים טעונים שירהכב, או דהדין שירה הוי מ"חובת היום", דהרי שירה נקראת עבודה (ערכין י"א א'), ומדיני המקדש צריך שתהיה עבודה זו כל יום במקדש. ונראה, דמדברי הטור ורב עמרם גאון והארחות חיים שחילקו בין שיר של שחר לשל בין הערבים, מוכח דאמירת שירה הוי חובת היום, וכיון שכבר נתקיימה חובת היום בתמיד של שחר, שוב אין חובת שירה בתמיד של בין הערבים, אבל אם חובת השירה היא מצד הנסכים עצמם, אין שום טעם לחלק בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים, דשניהם שוים בחיובם. אלא דקשה דמסוגיא דערכין (י"א ב') נראה דהחיוב שירה הוא חיובא דנסכים ולא מצד חובת היום, דהא הגמ' מספקא לה בעולת נדבת צבור אי טעונה שירה, ומסקנא דאינה טעונה שירה משום דבעינן חובה שקבוע לה זמן, והנה עולת נדבת צבור ודאי אין לה שייכות לחובת היום, ואפ"ה בעי למימר דטעונה שירה, הרי דהשירה היא חיובא דנסכים ולא חובת היום, ואין לומר דמה"ט גופא מסיק דבעינן חובה שקבוע לה זמן משום דשירה הוי חובת היום ולכן דוקא קרבנות שהם חובת היום טעונים שירה, דהא בגמ' שם (י"ב א') מספקא לן בנסכים הבאים לאחר מכאן אי טעונים שירה, והתם ודאי אין הנסכים באים לחובת היום, שהרי הם נסכים של יום האתמול, ואפ"ה בעי למימר דטעונים שירה, הרי דהחיוב שירה הוא חיובא דנסכים ואינם חובת היום. ובהכרח צ"ל בדעת הטור והראשונים הנ"ל, דיש שני דינים בשירה, א) דהוי מחובת היום, דצריך לשיר כל יום שירה במקדש, ב) דהנסכים עצמם טעונים שירה, ולכן בההיא דערכין אע"פ שחובת היום כבר נתקיימה בתמיד של שחר, מ"מ עדיין יש חיוב שירה מצד עצם הנסכים ג. אלא דא"כ תחזור הקושיה על הטור, דבתמיד של בין הערבים, נהי דאין חובת שירה מצד היום כיון שכבר נתקיימה חובת היום בתמיד של שחר, אך למה אין חיוב שירה מצד הנסכים, דלא גרע מעולת נדבה דבעי למימר דבעיא שירה, ולא ממעט לה אלא מפני שאין קבוע לה זמן. יא) ונראה דזהו מה שחילק המג"א בין שיר של שחר לשל בין הערבים, דשיר של בין הערבים אפשר לדחותו ע"י שיביאו הנסכים בלילה, אבל שיר של שחר אי אפשר לדחותו, וכבר תמהנו בזה לעיל דמאי שנא שיר של שחר דא"א לדחותו, וכמו שהקשה בחקרי לב. אולם לפמש"נ מבואר היטב, דאת השיר של שחר א"א לדחות, מפני שפעם אחת ביום מוכרחים לקיים דין שירה, שזה חובת היוםכד, אבל בבין הערבים שכבר נתקיימה חובת היום בשחר, שוב אין חיוב מצד היום אלא מצד הנסכים, וחיוב זה אפשר להפקיע ע"י שיקריב הנסכים בלילה, והיינו משום שכל חיוב השירה חל רק בשעת הקרבת הנסכים, וכל זמן שלא הקריבם אין עליו חובת שירה, ולכן יכול לדחותם ללילה וליפטר משירהכה, משא"כ החיוב שבא מכח היום, דעצם היום מחייב שירה, והנסכים הם רק היכי תמצי לקיים את השירה, [דאין אומרים שירה אלא על היין], ע"כ אי אפשר לדחותםכו. ולפמש"נ בדעת המג"א צ"ל דמש"כ הטור דשיר של יום "לא היתה מצותו אלא בבוקר", דאין כוונתו שלא אמרו שירה כלל, אלא כוונתו שבמנחה לא אמרוהו מצד

ר"ה ל' ב'. מתני', בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה וכו'. ובגמ', מה קלקול קלקלו הלוים בשיר, הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר, רבי זירא אמר שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים.שירה פשוט דמדאורייתא אי״ז מעכב איזה על הקרבן (ערכין י"א א'), וכי מפני שהיה להם ספק איזה שיר לומר יבטלו מצות לגמרי, והרי שיר לומר, לומר, שהרי קודם שחיבר דוד המלך ספר תהילים ע"כ היו אומרים שירים אחרים, [ועוד, דהא איכא למ"ד (סוכה נ' ב') דעיקר שירה בכלי, ולדידיה יתכן שא"צ אמירה כללי, ואפילו למ"ד עיקר שירה בפה אין הדבר פשוט דבעינן אמירה, דשמא סגי בניגון ונעימות.

שופר בראש השנה ויובל המצוה התקיעה או השמיעה למדנו בגמרא מצות תקיעת שופר ביובל. הרמב"ם בהלכות שופר (פ"6 ס"ל) כתב מצות עשה וגו' לשמוע' תרועת השופר. וכן הוסיף לבאר (שס ס"ג) שמטעם זה התוקע בשופר הגזול יצא. אבל בהלכות שמיטה ויובל (פ"י ס"י) כתב שהמצוה הוא מצות עשה לתקוע בשופר. ובשו"ת הרמב"ם (סי' קמג) נשאל על מה שכתב בהלכות שופר שמצותו בשמיעה, מה ההבדל בין אם המצוה בשמיעה או בתקיעה, והשיב הרמב"ם שאילו היה המצוה בתקיעה היה זה מצוה שבגופו כמו ישיבת סוכה ונטילת לולב והיה על כל אחד ואחד לתקוע, ועוד נפק"מ כתב שאם היה המצוה בתקיעה לא היה צריך לשמוע את התקיעה ואפילו סתם אזנו יצא, אבל כיון שהמצוה בשמיעה אף התוקע בעצמו אינו יוצא אם לא שמע.

בברכת הנהנין מבואר בגמרא שאין דין ערבות על ברכות הנהנין. וזה לשון הגמרא בראש פת השנה (כט.) "תני אהבה בריה דרבי זירא, כל הברכות כולן אף על פי - שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. ופירש רש"י (ד"ה חוץ) שהוא הדין לכל ברכת הפירות והריח שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובאלו אין ערבות, שאינו חובה על האדם ולא ליתהני ולא ליבריך', דהיינו שיכול שלא ליהנות ולא לברך. ומבואר, שאף על פי שיש איסור לאכול בלי ברכה תחילה, ומי שיבוא להוציא את חבירו ידי חובה בברכה ראשונה הרי הוא מצילו מן העון, מכל מקום כיון שאין זה דבר שהוא מחויב לעשותו לא נאמר בו דין ערבות. ויש לעיין בזה שהרי אף שאינו מחויב לאכול, אבל סוף סוף כשאוכל ומברך ה הרי הוא מקיים בזה מצות ברכה, ולמה לא יוכל להוציא את חבירו מצד ל המצוה שבברכה שמקיים, וככל ערבות על המצוות. אכן נחלקו האחרונים אם נאמר דין ערבות במצוה קיומית [ראה בזה להלן באריכות], ולדעת הסוברים שבמצוה קיומית אין ערבות, ולא נאמר דין ערבות אלא במה שהאדם מחויב לעשותו, אם כן גם לגבי ברכת הנהנין לא יוכל להוציא את חבירו, אבל לדעת הסוברים שיש ערבות במצוה קיומית, ואדם ערב בעד חבירו לכל מצוותיו גם אם אינו מחויב בהם, למה לא יוכל להוציאו ידי חובה גם בברכת הנהנין, שהרי יש בזה קיום מצוה בשעה שמברך. וכבר הרגיש בזה הפרי מגדים (או"ח סי' ח אשל אברהם סק"ח), שהמגן אברהם (שם) הביא בשם הגהות אשר"י שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך בשבילו אף על פי שהוא עצמו אינו מתעטף. וכתב הפרי מגדים שהחידוש בזה הוא שהרי כתב רש"י שבברכת הנהנין אין ערבות דלא ליתהני ולא ליבריך', ואם כן גבי ציצית שאין חובה ללבוש בגד של ארבע כנפות עם ציצית, היינו אומרים שאין בזה ערבות, לכן לימדנו המגן אברהם שיש ערבות אף בציצית. אבל לא ביאר הפרי מגדים מהו באמת החילוק בין מצוה קיומית לברכת הנהניןמד.

האם יש חילוק בין מצוה דרבנן למצוה דאורייתא כתב המגן אברהם (סי' ס סק"ג) דהא דנקטינן להלכה שמצוות צריכות כוונה הוא רק במצוה דאורייתא כגון שופר וקריאת שמע ולולב ביום הראשון, אך במצוות דרבנן אין צריך כוונה, והביא כן בשם שו"ת הרדב"זטז ובשם ספר משפט צדק, ויש לדון בכוונת המגן אברהם, האם כוונתו שאע"ג שהמ"ד הסובר מצוות צריכות כוונה לא חילק בזה בין דאורייתא לדרבנן, אך מה שהכריע השו"ע להלכה דצריך כוונה הוא רק מחמת ספיקא לחומרא, וא"כ במצוות דרבנן נקטינן לקולא שאם לא כיון יצא ידי חובה, או שכוונת המגן אברהם שאף מי שסבר מצוות צריכות כוונה, לא סבר כן לענין מצוות מדרבנן רק לענין מצוות דאורייתא.

על דברי הפסוק, “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”, מביאים בעלי התוספות מדרש: “יעקב אבינו תיקן לתת מעשר מן הממון”. תקנה קדומה זו אינה מופיע בתלמוד, ואף לא מצאנו כן במדרשים לפנינו. אולם, מצאנו בכמה מקומות שדרשו חז”ל את דברי יעקב אבינו בהקשר של נתינת מעשר כספים. ננצל את ההזדמנות לעסוק בכמה יסודות במצוות נתינת מעשר כספים. עיקר דין וסגולת מעשר כספים עיקר דין מעשר כספים התבאר במסכת תענית (דף ט, ב), שם דרשו חז”ל: “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר“. התוספות (שם, ד”ה עשר) הביאו את דברי הספרי שדין הפרשת מעשר לא נאמר רק בתבואה, שכן לשון הפסוק העוסק ב”תבואת זרעך”, אלא למֵדים מייתור הלשון (“את כל תבואת זרעך”) שכל הכנסה חייבת במעשר: “ריבית [שמלווה לעכו”ם] ופרקמטיא [מסחר], וכל שאר רווחים”. ואכן זכה יעקב אבינו ע”ה ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה’ ייתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): “ויפרץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים”. הגמרא אינה מבארת למי יש למסור את המעשרות, ומצאנו לכך ביאור נוסף במדרש תנחומא (פרשת ראה, סי’ יח): “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים ((ביטוי לאלו העוסקים במסחר.)) להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה“. מכאן שעיקר חובת מעשר כספים הוא להפרישם לצורך עמלי תורה. אולם, להלכה בוודאי שחובת מעשר כספים מתקיימת גם בנתינה לעניים, כמו שפסק הרמ”א (יו”ד סימן רמט, סעיף ב) בשם מהרי”ל (הלכות ראש השנה, אות ג): “והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים“. לדעת הש”ך (שם), מותר אפילו להשתמש בכספי מעשר לצורך מצווה, כגון לארגונים העוזרים לחולים, וכד’, ולא רק לעניים ממש, ובתנאי שהפרשת הכספים הייתה על דעת כן, ולא לשם עניים בלבד (ראה שו”ת חתם סופר, יו”ד, סימן רלא, וברכ”י, סימן רמט, ס”ד). אולם, חשוב להדגיש שעיקר המעשרות נועדו לעניים, ולעמלי תורה בפרט, ולכן אין להשתמש לצורכי מצווה שונים בקביעות ממעשר הכספים. נסיים פרק הקדמה זו באזכור גודל זכות מעשר כספים, שכפי שאמרו חז”ל, מבטיח לנותן כדין (ומדקדק בשיעור מעשר) עשירות ((לדעת הגר”א, הבטחת עשירות מותנית בנתינת חומש, ולא מעשר.)). רבי יצחק אבוהב, בספרו מנורת המאור, מביא מדרש נוסף בעניין חיוב המעשר: “לפיכך אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית, ומכל מה שיבוא לידו בשום עניין בעולם, ובזה מולחו לממונו [ביאורו על פי הגמרא בכתובות (סו, ב) ‘מלח ממון חסר’, שהצדקה מקיימת ממונו של אדם] ומקיימו עליו אלף פעמים“. גם המקובלים האריכו בסוד הגדול שיש בנתינת מעשר, כמו שהביא בספר אהבת צדקה (פרק ד, בשם רבי שמשון מאוסטרופולי), “וזכות המעשר דוחה כל הקליפות”. גם החפץ חיים רמז לזה בספר אהבת חסד (ח”ב, סימן ב, סעיף ז). לנסות את הקב”ה הגמרא (תענית ט, ב) לומדת דין ייחודי בנוגע לנתינת מעשר. על אף שאסור לנסות את הקב”ה בכל דבר, שנאמר (דברים ו, טז), “לא תנסו את ה’ אלוקיכם”, מכל מקום במצוות מעשרות מותר לנסות את הקב”ה. כלומר, מותר לאדם לעשר את יבולו (ואת ממונו, וראה בסמוך), ולבחון בכך את הקב”ה אם אכן יתעשר. אף שהפסוק במלאכי נאמר לעניין מעשר תבואה, מכל מקום האור זרוע בהלכות צדקה (סי’ יג) מביא הדין הנ”ל לעניין צדקה, ומכאן שסובר שמותר לנסות את הקב”ה במעשר כספים. וכן כתב בספר חסידים (סי’ קמד): “גדול הפרשת מעשר שאמר הקב”ה בחנוני… אותו מעשר הוא מעשר עני לתת לעניים מעשר מכל מה שירוויח אדם, הן בריבית והן בלהשכיר את עצמו” ((כן כתב גם רבינו יונה, בספר היראה; וכן פסק החפץ חיים, ספר אהבת חסד, ח”ב, יח.)). וזה שלא כדעת שאלת יעב”ץ (ח”א, סימן ג, וראה גם בפתחי תשובה, סימן רמז, ס”ק ב), שלדעתו לא הותר לנסות את הקב”ה אלא במעשר תבואה, ולא במעשר כספים. הטור בסי’ רמז סובר יותר מכך, שבכל נתינת צדקה מותר לנסות את הקב”ה, ולא רק במעשר כספים. הבית יוסף חולק עליו בזה, שלא נאמר דין זה רק במעשר כספים, ולא בכל צדקה, ושתי הדעות הובאו ברמ”א (יו”ד סימן רמז, סעיף ד). הערוך השולחן (שם, סעיף ו) מכריע כדעת הטור, והוסיף ראיה מהחוש: “ולענ”ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר”. הפרישה (סי’ רמז, אות יב) מביא מדברי המהרש”ל שההיתר לנסות במצווה זו הוא מאחר וההבטחה שיתעשר היא ודאית, אין זה בגדר ניסיון כלל. לאור זאת יש להדגיש שכל מה שהותר לנסות את הקב”ה במעשר הוא רק בנוגע לעשירות. בנוגע לשאר טובות, לא נאמר היתר לנסות את ה’ (פתחי תשובה, סימן רמז, ס”ק א). גם החפץ חיים הסיק שמותר לנסות את הקב”ה בעניין מעשר כספים, ולא רק בעניין מעשר תבואה. גדר חובת מעשר כספים האם גם עני – כגון בן ישיבה שנתמך על-ידי הוריו, או עני המת

תנאי במצוות מבואר בגמרא מחלוקת האמוראים ובפסחים אמרו שהוא מחלוקת תנאים, האם מצות צריכות כוונה. כתבו הראשונים שבאופן שהאדם מכוון בפירוש שלא לצאת לכו"ע אינו יוצא. האבודרהם כתב לענין ספירת העומר דהמתפלל לפני צאת הכוכבים יספור בלי ברכה ויעשה תנאי שאם לא יספור אח"כ מתכוין לצאת ידי חובתו בספירה זו אבל אם יספור אינו רוצה לצאת, ויכול אח"כ לספור בברכה. והביא דבריו הבית יוסף (סי' קפט) וכן פסק המג"א (סס סק"ז). ומזה למד רעק"א (שו"ע סי' מ"ו כמג"6 ס"ק ט') לענין ק"ש, שהחושש שיאחר ולא יתפלל עד אחר זמן ק"ש, ומצד שני רוצה לצאת בקריאת שמע שקורא עם ברכותיה, שיקרא ק"ש לפני התפילה על תנאי, שאם יספיק לקרוא עם ברכותיה בזמנה לא יצא בקריאה זו. אבל הרשב"א בתשובה (ס"6 סי' לנס) סובר, שהסופר עם הציבור בלי ברכה ואח"כ חוזר וסופר בברכה הרי זה ברכה לבטלה. ועיין שו"ת דבר שמואל (לנוסע סי' כט) שתמה עליו, שהרי אפילו אם נפסוק מצות אינן צריכות כוונה מ"מ אם מכוון להדיא שלא לצאת ודאי שאינו יוצא וכדעת כל הפוסקים, וא"כ למה שלא יועיל תנאי. ועיין מה שביאר בדבריו. ובגוף הענין אי מהני תנאי עיין בשו"ת חת"ס (לכסע"ז ק"ג סי' ס) שהקשה דאיך מהני תנאי בכלל לענין מצות כיון דאי אפשר לעשותן ע"י שליח, וידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות על.) שא"א לעשות תנאי בחליצה כיון שאי אפשר לעשותה ע"י שליח. אמנם להבין דברי האבודרהם ושאר הפוסקים הנ"ל נראה עפ"י מש"כ בשו"ת עונג יו"ט (סי' ג), שלא בכל דבר נאמר כלל זה ש'כל שאינו בשליחות אינו בתנאי', ורק בדבר שהוא חיסרון בבעלותו משא"כ כאן דהסיבה שאינו יכול למנות שליח היא משום שהמצוה היא בגופו ולא שייך בזה שליחות, אבל לא משום חסרון בעלות ולכך לא שייך הכלל דכל שאינו בשליחות אינו בתנאי.

בגמרא מבואר שהאוכל מצה בזמן שהיה שוטה או נכפה, ולכן היה פטור מן המצות, לא יצא ידי חובתו וצריך לאכול עוד כזית מצה כשיחלים. ולפי זה דנו הפוסקים בהרבה אופנים לענין קטן שקיים מצוה ואח"כ נעשה גדול, האם נחשב הדבר שקיים המצוה כבר או כיון שעדיין לא היה עליו חיוב דאורייתא נחשב שקיים בזמן פטור ולא יצא. ונביא כמה מהם. המנחת חינוך (מלוס טו) דן לענין קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, ולגבי ספירה הרי הדין שאם שכח לספור יום אחד שוב אינו סופר בברכה וכדעת בה"ג. וא"כ יש להסתפק בקטן הזה שהגדיל ומקודם לא היה מחויב בספירה מדאורייתא. אמנם עיי"ש שדן אם חייב בספירה מדאורייתא כיון שבתחילת הספירה לא היה בר חיובא. אבל למה דקיימא לן (מג"ח סי' תפט סק"ד) שספירת העומר בזה"ז דרבנן, י"ל שודאי יספור בברכה כיון שמ"מ היה מחויב מדרבנן.

בגמרא למדנו שהתוקע בשופר המצופה זהב במקום הנחת פיו אינו יוצא. וכתב הרמב"ן בדרשה לראש השנה (ד"ס לפסו) והביאו הטור אורח חיים (סי' תקפו) שטעם הפסול משום שהזהב חוצץ בין פיו להשופר. הקשה בשו"ת חלקת יואב (לו"ס סי' ג) הרי הכלל ידוע בכל מקום שיכל לנאותו אינו חוצץ' כמבואר בגמרא סוכה (לז.) לענין לולב, וא"כ כאן שציפה השופר בזהב בכדי לייפותו ג"כ נימא שאינו חוצץ. וכתב לו על זה בשו"ת אבני נזר (לו"ק סי' תלג לוס 6) שאינו דומה דין החציצה של שופר משאר דיני חציצה, ובשופר יש דין של נגיעה וצריך שיגע פיו בשופר, והאריך ביסוד זה בתשובה אחרת (יו"ד סי' לסו) לגבי כמה מקומות שצריך נגיעה, וסובר שגם דין של מין במינו אינו חוצץ' לא נאמר אלא במקום שאין צריך נגיעה, אבל במקום שצריך נגיעה אע"פ שאינו חוצץ כיון שהוא מין במינו מ"מ נוגע נמי לא הוי.

ויש מי שהקשה, דכיון דמן התורה מריעין בחצוצרות או בשופר בעת צרה, למה אנו אין עושין כן לתקוע בעת צרה ותענית שהוא מדרבנן אנו גוזרין, והתרעה שהוא דאורייתא אין עושין, ונ"ל דלא קשה כלל דאנן סוברים כרש"י (יד. ד"ס כשופרות) והטור דהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות כמו שיתבאר בסימן תקע"ט (סעיפיס ס-ק), וכיון דאין תענית ציבור בחוץ לארץ ממילא דליכא הני שש ברכות הנוספות ואין מקום לתקוע, ואע"ג דהברכות וודאי הם מדרבנן והתרעה הוה דאורייתא, מ"מ כיון דתיקנו רבנן באיזה מקום לתקוע ממילא דכשאין זה המקום א"א לתקוע, דבשב ואל תעשה יכולין לעשות בכה"ג כידוע: ד ועוד נלע"ד דהתרעה לא הוי מן התורה רק בזמן הבית ואו, ותדע לך שכן היא שהרי לפי הירושלמי שהבאנו אין חצוצרות רק במקדש, וא"כ קרא דכתיב והרעותם בחצוצרות' (במדבר י ט) בעל כרחך דרק אזמן הבית קאי, ועוד כיון דבהך קרא כתיב "וכי תבואו מלחמה בארצכם' ואין זה אלא בזמן הבית, וכל קראי דשם אינן אלא בזמן הקרבנות, כדכתיב (שס י) וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם' וגו', ובוודאי תפלה וזעקה הוי מן התורה גם בחוץ ישראל, כדכתיב בצר לך וגו' (דכריס ו ל) ובקשתם משם את וגו' (שס כט), וכמה מקראות יש על זה אבל לא התרעה, ויראה לי דלכן אמרו בגמרא [יד.] במה מתריעין בשופרות, ובאמת קשה דהא בתורה "חצוצרות' כתיב, אלא וודאי דאחוץ לארץ בזמן הגלות קאי או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה, דהתורה צותה רק בזמן הבית, ובזמן החורבן הוי רק מדרבנן, ולכן תקנו בשופר כמו בר"ה [כנלע"ל]:

מה ענין זכרונות ומלכויות ליובל ולברכות. פירש רש"י שצריך תשע ברכות ביום הכיפורים של יובל. ותמה בטורי אבן מה ענין מלכויות וזכרונות ליום הכיפורים של יובל, שבראש השנה צריך כדי שתמליכוני עליכם וכדי שיעלה זכרוניכם לטובה, אבל ביובל התקיעה היא לא לזכרון ולא לתפילה אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת קרקעות. ותירץ דכיון שיש גזירה שוה יובל לראש השנה, משוים כל הדינים אף מה שאינם שייכים בהסלי.

האם תפילה כלפנים דמי אין קטיגור נעשה סניגור. כתב הגרע"א (לו"ס סי' תרי) בשם התיבת גומא (פר' לקלי לוס ד) שיש מקומות שנוהגים שלא ללבוש ביום הכיפורים בזהב, מטעם שלא יהא קטיגור נעשה סניגור. אמנם בנשים אין שייך כן, שהרי לא נתנו זהב לעגל, וכן בלויים. ומשמע כדברי הבית הלוי (לכוס טו ד"ס סנס זלס) שאף לגבי תפילה אמרינן שכלפנים דמי כיון שהמתפלל צריך שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים (ברכות כק:) מב.

דברים (ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. בגמ' ברכות (כ:) מבואר דמדאורייתא אין חיוב ברכת המזון אלא באופן שאכל כדי שביעה, ד"ואכלת ושבעת וברכת" כתיב, והכי מבואר בשו"ע (או"ח קפ"ו-ב'). [ו"שיעור שביעה", כתב המ"ב (קפ"ד ס"ק כ"ב) דמשמע מהחינוך דאינו שוה בכל אדם, אלא כל אחד לפי שביעתו, ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד, גם זה נחשב שביעה. וכתב בשעה"צ (אות כ"ה) דמשמע מהחינוך, דאם הוא איש רעבתן ואינו שבע כי אם באכילה מרובה מאד, אינו מתחייב כי אם לפי שביעתו. ומרבותיו של רש"י (ברכות מב.) משמע דתלוי לפי סתם אנשי, דכל שדרכן לקבוע סעודה, בשיעור זה מקרי כדי שביעה]. ואולם מדרבנן מחויב לברך אף על אכילת כזית בלבד [לר"מ, וכדקיי"ל כותיה, עי' ברכות (שם, ודף מה.)], וכך נפסק בשו"ע (קפ"ד-ו). ודרשי' לה מקרא, דואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה, וסתם אכילה בכזית. והוי אסמכתא בעלמא [כמבו' בתוס' בברכות (מט: ד"ה ר"מ)], דמדאורייתא לכו"ע בעי אכילה שיש בה שביעה [חוץ משיטת היראים (עמוד היראה סי' כ"ד) דס"ל דלר"מ הוי כזית מן התורה, ועי' בזה בס' כלי חמדה כאן]. וע"ע מש"כ בזה בביאור הלכה (קפד,ו ד"ה בכזית). והנה איתא במשנה בברכות (נא:) ונפסק בשו"ע (קפד, ה) דעד אימתי יכול לברך ברה"מ, עד שיתעכל המזון שבמעיו. ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' ל"א) כתב להסתפק בגדר ה"ושבעת" המחייב בברה"מ מהתורה, האם חיוב ברה"מ הוי על ה"אכילה", והשביעה הוי רק בגדר "שיעור" בהאכילה. ומיד כשאכל ושבע נתחייב לברך, ומה דמצי לברך עד זמן שיתעכל המזון במעיו. הוי בגדר "תשלומין" לעיקר החיוב דמעיקרא, דעד זמן עיכול נחשב עדיין שיש לו שייכות להאכילה דמעיקרא, ולכן יכול לברך על אכילה זו. או דהחיוב לברך על ה"שביעה", דמציאות השובע הוי המחייב בברה"מ, ואינו רק שיעור בהאכילה, ומה שמברך עד שנתעכל המזון, דבכל זמן זה נמשך עיקר סיבת החיוב. והנפק"מ בחקירה זו, בקטן שאכל ושבע והגדיל טרם שבירך ברה"מ, אם כעת מחוייב לברך מה"ת [דאף דממ"ג מחויב לברך עכ"פ מדרבנן, מ"מ נפק"מ לענין להוציא גדול יד"ח, או בנסתפק אם בירך ברה"מ, וכן נפק"מ באופן שכבר בירך ברה"מ בקטנותו] דאי חיוב ברה"מ הוי על ה"אכילה", א"כ זה שאכל בקטנותו ולא נתחייב מעיקרא בברה"מ מה"ת, לא יתחייב בגדלותו לברך על אכילה זו, דלא שייך לחייב מדין "תשלומין", בדבר שלא היה חלות חיוב מעיקרא. אך אי נימא דחיוב ברה"מ הוי על מציאות השביעה דהשתא, דהשביעה הוי סיבה לחייב בברה"מ כל זמן קיומה, א"כ זה שהגדיל ועדיין שבע, יתחייב כעת מדאורייתא לברך ברה"מ, ואף אי בירך בקטנותו, מ"מ לא מהני ברה"מ

האם אפשר לקדש למפרע הרי זה מעובר. והיינו מפני שכבר נכנס יום שלשים ואחד, וכבר אי אפשר לקדש את יום השלשים. ומכאן הקשו הראשונים" לדעת הרמב"ם (קילו סקלס פ"ג הט"ו) שאם לא באו עדים ביום ל' וקידשו בי"ד את החדש ביום ל"א ואחר כמה ימים באו עדים ממקום רחוק והעידו שראו את החדש ביום ל' בי"ד משתדלין להכשילן בעדותן כדי שלא לבטל את קביעת ראש חדש ביום ל"א, אבל אם נמצאה עדותן מכוונת, מבטלין את ראש חדש שנקבע ביום ל"א וחוזרים ומונים למפרע מיום שלשים הואיל ונראה הירח בלילו. וקשה אם כן מדוע הרי זה מעובר, הרי יכולים למחרת לקבל את העדים שראו את הלבנה ביום ל' או שהבי"ד עצמם ראו ביום ל' ולקדש את החדש למפרע מיום ל'. ויש מהאחרונים שתירצו שכונת המשנה שכל זמן שלא יקדשו בי"ד את החדש למפרע, הרי חדש זה מעובר וראש חדש ביום ל"א, ואה"נ שאם ירצו בי"ד לקדש את החדש למפרע מיום ל' הרשות בידם, אלא שאין בי"ד עושין כן לכתחילה.

גוזרני עליך שתבא אצלי וכו'. כתב הרמב"ן (ספר המכוות סלס 6) וזה מה שאמרו בספרי אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שכך הוא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה, שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי יודע בודאי שהם טועים, והנה נאמר לו בכך אתה מצווה, וכענין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו כמו שהזוכר במסכת ר"ה וכו'. ובמהר"צ חיות תמה שקידוש החדש שאני שכתוב בו אתם אפילו שוגגין ואפילו מוטעין' וכדלהלן בגמרא, ומה ראיה יש לשאר כל המצוות'. ובדברי סופרים (לסגלס"ו סי' ס לוס כג) כתב שאפשר שהרמב"ן נתכוון להטעם המבואר במשנה מהא דיפתח בדורו כשמואל בדורו, וזה הטעם שייך בכל התורה כולה, או אפשר שהרמב"ן לא נתכוון אלא להביא דוגמא לדבריו, אבל אין כוונתו להביא ראיה משם.

בגדר מצות תפילין: , מהו המצוה בתפילין, אם הקשירה הוא המצוה או מה שמונח הוא המצוה, עיין צפנת פענח על הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין ס"ד) שרצה לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, דבתפילין של יד המצוה הוא הקשירה ובתפילין של ראש המצוה הוא ההנחה, וכתב דהנפקא מינה אם אשה או קטן מניחים לו תפילין [ובמאסף לכל המחנות (סי' כ"ז ס"ק ז') הכריע דאשה מניח לו, ויתבאר בעזה"י לקמן למה], והיינו דנקט דאשה לא מקרי בר חיובא, ואם המצוה הוא הקשירה אי אפשר למי שאינו בר חיובא לקשור בשבילו אפילו בתורת שליחות [ובמהר"ם שיק (לו"ק סי' ט"ו) הובא במאסף (שס) נקט דאשה בר חיובא], אבל אם המצוה הוא מה שמונח, אין נפקא מינה מי מניחו עליו. והנה חידושו לחלק כן לכאורה מבואר בקרא להדיא דבתפילין של יד כתיב "וקשרתם" ובשל ראש כתיב "והיו", משמע דבשל יד המצוה הוא הקשירה ובשל ראש מה שמונח שם. אולם בפרשת בא כתיב גם בשל יד לשון והיה לאות על ידכה, ונראה מזה דבשל יד יש שני מצות, הקשירה ומה שמונח, ובשל ראש רק מצוה אחת מה שמונח, דשם לא כתיב לשון כזה והנחתם בין עיניך. ודבר זה לחלק בין תפילין של ראש לתפילין של יד שייך דוקא אם נימא דהם שני מצות כשיטת הרמב"ם בספר המצות (מכות עפר י"ג י"ג), אבל להרמב"ן בספר המצות (סוף פולט ט') שחולק עליו וסובר דהם מצוה אחת אי אפשר לחלק ביניהם. ועל כרחך דבא זה ולימד על זה, דמצות וקשרתם קאי גם על של ראש, או להיפוך דגם תפילין של יד אין כאן מצוה של קשירה, ופסוק וקשרתם הוא רק בגדר הכנה להמצוה ולא עצם המצוה, כמו בשל ראש דמצינו רק לשון והי' [דבשל ראש במציאות מונח שם אם מניחים אותו היטב בלי פעולה נוספת לא כתבה תורה לשון זה של פעולה, אבל בתפילין של יד צריך פעולה של קשירה להדקו שלא יפול אחר שכבר מונח שם].

חשד בציבור מסקנת הגמרא שלענין רבים אין חוששים לחשדא. וכן נפסק להלכה בשו"ע יו"ד (סי' קמס ס"ד) שצורות שעשאום נכרים אסור לישראל להשהותם מפני החשד, והביא הרמ"א שם שיש אומרים שברבים אין חשדא ומותר להם להשהותם. ועל פי דין זה כתב המג"א בהלכות שבת (סי' למד סק"ס) שיש היתר לבנות בית הכנסת ע"י גוי בקבלנות בשבת, כיון שכל האיסור הוא משום חשד שיחשבו ששכר הגוי בשבת, וברבים דליכא חשדא יהיה מותר. החתם סופר (לו"ס סי' ס) נשאל ביהודים רבים שנשרפו בתיהם ולקחו קבלן גוי שיבנה להם בתים חדשים, האם מותר להם לבנות בשבת. וכתב שלכאורה היה אפשר להתיר עפ"י המג"א הנ"ל כיון שגם כאן רבים בונים יחד וברבים ליכא חשד. אבל החתם סופר מחלק שדוקא בדבר שהרבים שותפים ביחד אז אנו אומרים שאין חשד, אבל באופן שכל אחד עומד בפני עצמו אפילו יהיו הרבה יחידים שקרה להם אותו דבר אין זה נחשב רבים שנאמר שאין בהם חשדא. ועיי"ש הוכחתו מפסחים (ג.) ומה שתמה על ראייתו בנו בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' פד), וע"ע שו"ת מהרש"ם (פ"ג סי' פס) שהוכיח כן מגמרא אחרת.

ב' דינים בקידוש החדש ובמנחת חינוך (מצוה ד א:ב) הוכיח מדברי הרמב"ן הנ"ל שיש ב' ענינים בקידוש החדש, א. דין על הבי"ד לקבל עדות החדש ולקבוע על פיהם, וזה נלמד מהפסוק "כזה ראה וקדש' והיינו לקבוע החדש ביום ל' או ביום ל"א, שיסכימו הבי"ד שיום זה הוא ר"ח. ב. מצוה לומר מקודש מקודש' ונלמד מהפסוק "תקראו אותם'. ובדין הראשון אין חילוק בין נראה בזמנו לנראה שלא בזמנו, שלעולם צריך שיקבלו הבי"ד עדים ויסכימו בדעתם לקבוע ר"ח ביום ל' או ל"א, ורק במצוה לומר מקודש מקודש, דעת ראב"צ שרק בזמנו מצוה לומר כן ולא שלא בזמנו. [אלא שלדעת הרמב"ן הדין השני אינו אלא מדרבנן, ומדברי המנ"ח משמע שהוא מן התורה].

איך עקר ר"ג דין תחומין דאורייתא התקין ר"ג הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. למ"ד תחומין דאורייתא, הקשה הרמב"ן (עירובין מג. ד"ה וגדולה מזו) איך התיר ר"ג לעבור על איסור דאורייתא בקום ועשה, הרי אותן העדים הלכו יותר מג' פרסאות ממקומם עד מקום הועד, ואם נאמר שהיוצא חוץ למקום שביתתו ג' פרסאות עובר על כל פסיעה ופסיעה באיסור תורה, איך התיר להם ר"ג לילך אלפים אמה והלא עוברים מה"ת בכל פסיעה ופסיעה יותר מד"א. וכתב להוכיח מכאן שאיסור תחומין זהו דוקא בהולך ג' פרסאות באיסור, אבל אם הלך ג' פרסאות בהיתר, אין לו איסור אא"כ ילך שוב עוד ג' פרסאות באיסור תחומין כג.

איסור מלאכה בראש חדש משום ביטול מלאכה לעם ב' ימים. פירשו התוס' משום ראש חדש, והוסיפו התוס' שרגילים לומר [והוא בפרקי דר"א (פרק מס)] שהוסיף המקום יו"ט לנשים בראש חדש, בשכר שלא נתרצו במעשה העגל כשאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' ומבואר שם שהנשים לא רצו ליתן. וברש"י במגילה (כג: ד"ס ללסי) כתב להוכיח מהפסוק (שמוfל 6' כ ט) אשר נסתרת שם ביום המעשה'. וכיון שלערב ראש חדש קרא יום המעשה, משמע שר"ח עצמו אינו יום המעשה. ובטורי אבן (מגילס שס) כתב שדוחק לפרש הפסוק שר"ח אינו יום המעשה משום שהנשים אין עושות בו מלאכה משום מעשה העגל, שהרי אין לזה מקור בגמרא כלל, ואפילו איסור דרבנן אינו. ומשום כך כתב לחדש, שבזמן שביהמ"ק היה קיים, היה אסור ראש חדש בעשיית מלאכה אף לזכרים מעיקר הדין, מפני המוספין שקריבים בו שהן לכלל ישראל, וכמו שהחמירו בערב פסח אחר חצות בעשיית מלאכה מפני הקרבן, ה"נ בראש חדש'. ובריטב"א (מגילס שס) כתב לבאר הפסוק, שמנהגם היה שגם האנשים לא היו עושין מלאכה בראש חדש, ואנו אין נוהגין אלא בנשים בלבד. וברד"ק (סמוfל שס) ביאר הטעם שלא היו עושין מלאכה, שמפני קרבן ראש חדש היו רבים פנויים ממלאכתם ובאים להשתחוות לפני ה'. ובמרדכי (מגילס סי' תתו) כתב בשם ר"י שמלאכה כבידה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים, ובזה פירש הפסוק "ביום המעשה'.

מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא, קמ"ל. הקשה המפרש להרמב"ם (קידום המדס פ"ג ה"ג) איך מחללין שבת מספק, הרי מצינו לגבי מילה שמי שנולד בין השמשות של ערב שבת שנימול ביום ראשון ביום התשיעי, לפי שאין דוחין שבת מספק, וא"כ איך כאן אמרו שיחלל שבת מספק שמא ימצא אחר, והרי יתכן שלא ימצא וחילל שבת בחנם". ונאמרו בזה כמה וכמה תירוצים באחרונים. א. בלחם משנה (שס) תירץ ששאני קידוש החדש שהמועדות תלויים בזה, ומחללים שבת אף על ספק, אבל מילה אפשר לעשותה ביום אחריו. ב. יש שתירץ שכל עדות קידוש החדש הוי בספק, שהרי יתכן שיהיו עדים אחרים שיעידו ולא יצטרכו לעדותם, וגם אפשר שלא יקבלום הבי"ד שיוכחשו בבדיקות וכדומה, ואפ"ה התירה התורה לחלל שבת בהליכתם, א"כ הוא הדין בכל ספק אפשר לחלל שבתטז. ג. יש שתירץ ששאני מילה שאם אין זמנו היום לא תתקיים מצות מילה כלל, מש"ה דוחין המילה למחר. אבל בקידוש החדש ודאי שיתקיים הקידוש היום בכל גונאי. ד. הלבוש תירץ ששאני קידוש החדש שהוי מצוה שנוגעת לכל ישראל, ולכן אפילו מספק מחללים שבת. ה. בקול הרמ"ז תירץ ששאני במילה שלעולם אי אפשר להתברר האם זהו יום השמיני או לא, אבל בקידוש החדש יתכן שיבואו עדים נוספים ויעידו ויקדשו את החדשים. י, א

ובמנח"ח מצוה ד' סק"א הקשה מהא דאיתא בברכות סג: שאין מקדשין את החודש ואין מעברין את השנה אלא בא"י, דכתיב כי מציון תצא תורה וגו', ובסנהדרין יא: איתא שאין מעברין את השנה אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו, ופרש"י קידושין לז: [ד"ה תבעי] דה"ה לקידוש החודש, וא"כ משה ואהרן היאך קידשו החודש ועיברו השנה בחו"ל, ותירץ המנח"ח דטרם שנתקדשה א"י אין דין לקדש בא"י דוקא. וסמך לסברא זו הביא מהא דאיתא במגילה יד. דאין קובעין הלל על נס שבחו"ל, ופריך ממה שאומרים הלל בליל פסח, ומשני עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לא"י לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, וכשגלו חזרו להתירן הראשון, ודכוותה יש במכילתא פרשת בא, דעד שלא באו לארץ הוכשרו כל הארצות להקריב קרבנות, ומשבאו לארץ נבחרה ירושלים ויצאו כל שאר המקומות.

חדשים מחללין את השבת. בזכרון שמואל (סי' מ אות ד) הביא להקשות איך מקבלים עדות מעדים שחללו את השבת להעיד על קדוש החדש, הרי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי אם יוזמו יתברר שחיללו שבת שלא לצורך עדות קידוש החדש, ופסולים משעה שעברו על חילול שבת, וכה"ג אין בהם דין הזמה. ואם נאמר שמה שצריך בקידוש החדש עדות שאתה יכול להזימה הוא רק כדי לבשל עדותם, אתי שפיר שאף בכה"ג תתבטל עדותם, אבל לדעת האחרונים שגם בקידוש החדש לוקין מלא תענה [עיי״ש], א"כ צריך שיוכל להתקיים עונש הזמה, וקשה כנ"ל. ותירץ עפי"ד הרמב"ם (קידום הקלדס פ"ג ה"ג) שאין דין דרישה וחקירה בעדות של קידוש החדש, וממילא שאין דין עדות שאתה יכול להזימהא.

אם היה אכילת איסור בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא. בכמה מקומות בש"ס כתבו התוס'ג שאף שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים בעניני אכילת איסור, מכל מקום אין הדבר אמור אלא במאכלות שהם אסורות בעצם, אבל באכילת היתר בזמן איסור לא נאמר האי כללא, והוכיחו התוס' מסוגיין שבסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא. ולכאורה לפי מה שכתבו התוס' (ד"ה לוי) שאין כאן אכילת איסור כלל, כיון שלבני בבל נאמר 'אתם אפילו מוטעים' וקביעתם היא הקובעת להם, א"כ אין כלל הוכחה מסוגיין, כיון שהוי אכילת היתר גמור.

" מלשון הספרי (3א) נראה שאיסור לא תגורו, שאין לדיין להסתלק מן הדין גם כשלפניו בעל דין קשה, נאמר אפילו במצבים קשים ומסוכנים לו ביותר "שמא תאמר מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי, ת"ל לא תגורו". כדבריו נראה ממה שכתב הרמב"ם (3ב) "שניים שבאו לפניך לדין, אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו", שלא תאמר איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, ואם היה ממונה לרבים חייב להיזקק להם". ברם, הב"ח (3ג) פירש שנחלקו בזה רש"י ותוספות בגמרא סנהדרין דלעיל. לדעת רש"י "פשיטא דבבעל דין רשע יכול להסתלק אף לאחר שיודע היאך הדין נוטה, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וספק סכנה". ואילו לדעת תוספות והרמב"ם שעל הדיין לפסוק אף במקום סכנה. ופסק הב"ח: "נראה לי פירוש רש"י עיקר, בחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא" [ראה להלן בדברי השבות יעקב (5א) שחלק עליו בענין סכנת ממון] ג. איסור "לא תגורו" במקום סכנה ופיקוח נפש אמנם דברי הספרי צריכים עיון גדול- מדוע שונה איסור "לא תגורו" משאר איסורים שבתורה אשר נדחים מפני סכנה ופיקוח נפש, מלבד ג' עבירות החמורות [אכן, לדברי הב"ח הנ"ל, אין אזהרת "לא תגורו" נאמרה בדיין העומד בסכנת נפשות, אלא היא אזהרה "שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה"]. מצאנו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים דרכים שונות לביאור הדברים. • רבינו יונה בשערי תשובה (4א) כתב שבאזהרת "לא תגורו" נאמר שעלינו "להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק, כמו שאמרו רז"ל שלוחי מצוה אינם ניזוקים". [וצ"ב האם עלינו להאמין שלעולם לא יקרה נזק, או שבמקום ש"שכיח הזיקא", כגון שהבעל דין יסכנו בודאות, לא יסמוך על כך, כדין "שלוח מצוה". וראה גם בדברי חבצלת השרון (8ב)]. • יש שתירצו על פי מה שכתבו הראשונים, שבאיסורים שבין אדם לחברו החמירו גם במקום פיקוח נפש. ראה בחידושי המאירי לבבא קמא (4ב) שכתב "אע"פ שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורים להתרפא בהם, דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר". [להלן (6ג) שהגרש"ז אוירבך תמה על ראיה זו]. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (4ג) : "לפי שנמצא בברייתא חיצונית, ג' דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגזל". נמצא איפוא, כיון שדיין שמונע עצמו מלפסוק, הרי הוא מפסיד אחרים, חייב לדון אפילו במקום סכנה [וראה במהר"ם שיק (4ד) שהביא טעם זה, וכתב כי בשו"ע לא פסק כדברי הספרי "דלדינא לא קיימא לן הכי". וראה עוד במה שכתב בשו"ת זקן אהרן (5ב) על תירוץ זה]. ד. איסור "לא תגורו" - במקום הפסד ממון לדיין בשו"ת שבות יעקב (5א) דחה את דברי הב"ח הנ"ל (3ג), וכתב שאכן, ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על מצות לא תעשה של "לא תגורו". מאידך, בשו"ת זקן אהרן (5ב) כתב שלאו זה ד"לא תגורו" שאני מכל לאוין שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתיירא מפני איש, הרי כאילו פירשה התורה בהדיא דגם מפני איש שמאיים בהריגה אין להתיירא ממנו, ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפילו במקום סכנה

סוף זמן קידוש לבנה לענין סוף זמן ברכת הלבנה (קידום לכנס) מבואר בגמרא סנהדרין (כח:) בשם רבייוחנן שזמנה עד שתתמלא פגימתה. ונחלקו האמוראים שם בדברי רבי יוחנן האם הכוונה עד שבעה ימים בחודש או ששה עשר ימים בחודש. והביא הבית יוסף (לו"ס סי' קכו) בשם המהרי"ל שמה שאמרו עד ט"ז לאו דוקא, אלא עד חצי מחודשה של לבנה שהיא כ"ט ימים י"ב שעות תשצ"ג חלקים, שאז מתחלת הלבנה להתמעט. וכן פסק הרמ"א (שס ס"ג) שאין לברך אלא עד חצי מזמן הזה. ומכל מקום לכל הדעות כוונת הגמרא היא עד יום ט"ז ולא ט"ז בכלל. אבל בכנסת הגדולה (שס סגס"ט 6ות 3) הביא דעת כמה ראשונים הסוברים שאפשר לברך עדיין בליל ט"ז, והיינו משום שלמדו שכוונת הגמרא ט"ז בכלל. ובשו"ת דבר שמואל (לכוסג סי' לט) כתב עליו שלא נתברר לנו הטעם, והיינו כיון שהלבנה התחילה כבר להתמעט, איך יוכל לברך עדיין. והחתם סופר בתשובה (לו"ס סי' קג) כתב ליישב דבריהם על פי המבואר בסוגייתינו שבתחילת חידוש הלבנה אין הלבנה ניכרת לכל העולם עד לאחר י"ח שעות, וגם לבני ארץ ישראל אינה נראית בעליל כל כך, ולכן גם במיעוטה של לבנה אף על פי שמתחילה להימעט מיום ט"ז מכל מקום אינו ניכר עד י"ח שעות ולכן עדיין יכול לברך. וכן ביאר בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' 65). אבל לדינא נקטו הפוסקים שאין לקדש את הלבנה בליל ט"ז, ושלא כדברי הכנסת הגדולה (שו"ת שבות יעקב סס, דברי מנקס ק"ג סי' תכו, ישועות יעקב סי' תכו סק"ה, שו"ת רב פעליס ק"ג לו"ק סי' לס, כיסול קלכס סי' תכו ס"ג ד"ס ול6 ועוד). E ה ת

בדין קידוש החדש למפרע ומה שמבואר מדברי הרמב"ם שבי"ד מקדשים את החדש למפרע, האריך במנחת חינוך (מכות ד' סק"ג) להביא ראיות לזה מכמה מקומותכת. אמנם בטורי אבן (לסלן כל.) כתב שהדברים תמוהים שאפשר לקדש החדש למפרע. והראשונים כט הקשו שהרי מבואר (להלן כה:) שאם לא הספיקו בי"ד לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. ולכאורה הרי יכולים בי"ד אח"כ לקדש את החדש למפרע ביום שלשים. ומשום כך דעת הריטב"א והמאירי שאין מקדשין למפרע, שלאחר שעבר יום שלשים ולא קידשו בטל קדושו ואין מקדשין אותו'. ובמנחת חינוך תירץ דעת הרמב"ם שעיקר כונת המשנה לחדש שאף שראוהו בי"ד וכל ישראל ביום שלשים, מכל מקום כיון שבפועל לא קידשו בי"ד את החדש, הרי זה מעוברלא, ואין לו דין מקודש ביום שלשים, והו"ל כאילו לא באו עדים כלל באותו היום, ואה"נ שאם ירצו בי"ד למחר לקבל עדים ולקדש למפרע ביום שלשים, הרשות בידם לב. והגרי"ז (קונ' קידום הקלט) יישב דעת הרמב"ם שאיירי שהיה צורך לעבר החודש, שבזה אין בי"ד מקדשים למפרע, ולכך הוי החודש מעובר, אבל אם לא היה צורך אה"נ שמקדשין אותו למפרע. הכונה מכאן ולהבא למפרע עוד כתב במנחת חינוך, שאף שלדעת הרמב"ם מקדשין החדש למפרע, אין הכונה למפרע ממש שכל מה שנהגו ראש השנה ביום ב' ויום הכיפורים ביום י"א בתשרי היה הכל בטעות, אלא שמכאן ולהבא משתנה החשבון הימים כאילו קידשו בי"ד את החדש ביום שלשים.

והנה כתב הרמב"ם (תעניות פ"ה ה"א) "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו כזו) והתודו את עונם ואת עון אבותם". בדברי הרמב"ם מבואר שהצומות נקבעו גם לזכרון אותם ימים שאירעו בהם הצרות ועוד יש בהם שהם ימי תשובה, וכתב החתם סופר (שו"ת, או"ח סי' רח) שדברי הרמב"ם מחודשים מנין לו שימים אלו הם ימי תשובה, ואלא שאפשר שאין מקום לחכמים לתקן דבר שאין לו שורש בתורה, ובתורה לא מצינו יום שנתקן לזכר צרה שהיתה בו, ועל כן פירש הרמב"ם שהיום נקבע ליום תשובה וכמו יום הכיפורים שהוא תענית של תשובה לג אמנם החתם סופר תמה שהרי במגילה (ה.) מבואר שכאשר חל תשעה באב בשבת דוחים את התענית ליום ראשון ולא מקדימים לפני שבת לפי שאקדומי פורענותא לא מקדמינן, ואם נפרש שימי הצום הם ימי תשובה אין זה שייך לאקדומי פורענותא ואדרבה עדיף להקדים ימי תשובה, אך מכל מקום מבואר ברמב"ם שימי הצום הם ימי תשובה. ואולם יש בראשונים משמעות שימי הצומות הם ימי אבל וזכרון למעשים שאירעו לאבותינו ולא ימי תשובה. שהנה הריטב”א (תענית י. ד״ה אבל) והר"ן (תענית יז: ד"ה ואין) כתבו שמה שאמרו (אסתר ט לא) דברי הצומות וזעקתם' מקרא זה מדבר בצום תענית אסתר ולא בשאר צומות, לפי ששאר צומות הם ימי אבל ולא ימי זעקה, הרי להדיא שימי הצומות נקבעו לימי אבל. ם ם עוד כתב הריטב"א (מגילה ה. ד"ה אבל) שהחילוק בין תענית אסתר שאם חל בשבת מקדימים אותו לפני השבת לתשעה באב שמאחרים, הוא לפי שתענית אסתר אינו כשאר צומות אלא זהו יום תשובה ולא יום אבל, ולכך אפשר להקדימו, מה שאין כן שאר צומות שהם ימי אבל, אקדומי פורענותא לא מקדמינן. וק נב ות כל יר עוד כתבו הר"ן (תענית כו: ד"ה ומעתה) והמאירי (שם כו. ד"ה זהו) שהטעם שלא תיקנו תפילת נעילה בכל הד' צומות לפי שנעילה נתקן רק ביום שהוא של תפילה ולא בד' צומות שהם ימי אבל. תר נת ום אמנם מסוגיית הגמרא יש להוכיח שעיקר הצום הוא משום תשובה, שהרי מבואר בגמרא (יח:) שגם בזמן שאין בית המקדש אם רק אין צרות אין חיוב לצום אלא רצו מתענים רצו אין מתענים, ולכאורה אם ימי הצום נקבעו כאבל על חורבן בית המקדש היאך אפשר שלא לצום כאשר בית המקדש אינו בנוי, ועל כרחך כדברי החתם סופר שעיקר הצום הוא משום תשובה ולזה אפשר שכאשר אין צרות אין זה זמן של תשובה.

ובהטעמת הענין כתב בקונטרסי שיעורים (נדרים שיעור יג אות ה) לבאר שיש זמני צום שעניינם רק הנהגת האדם להימנע מאכילה ושתיה אך יש ימים שנקבעו ונעשו לחפצא של ימי צום, ובזה יש לבאר מהלך הסוגיא. שבתחילה ששאלה הגמרא למה לא יוצאים שלוחים על תמוז וטבת והאריכה הגמרא להביא כל הדרשה מהנביא שיש חיוב צום בימים אלו, כוונתה להקשות שכיון שמבואר שאותם ימים של ששון ושמחה פעמים שהם ימי צום, יש לומר שכשם שימי ששון ושמחה אינם רק הנהגת האדם אלא יש בהם חפצא של יום שמחה כך חיוב הצומות בימים אלו הם חפצא של ימי צום ומן הדין שהשלוחים יצאו עליהם. ולזה תירצה הגמרא שהמשנה עוסקת בזמן שאין שלום ואין גזירות ובזמנים אלו רצו מתענים רצו אין מתענים, ואף אלו שמתענים בהם אין עניינם שהיום נהפך לחפצא של יום צום רק יש בזה הנהגה של האדם להתענות בהם, ויום שאינו חפצא של צום לא יוצאים עליו השלוחים. ובזה שונה תשעה באב משאר צומות, שבתשעה באב כיון שהוכפלו בו הצרות ונוהגים בו בכל החמישה עינויים, הרי שלפי המנהג שוה צום זה לצום יום הכיפורים והוא חפצא של יום צום ולא רק הנהגת האדם להתענות בו. וכיון שהוא חפצא של צום לכך יוצאים עליו השלוחים. והנה דברי הראשונים כולם נסובים על זמן המשנה, שכפי שהעמידה הגמרא היה זה זמן שאין שלום ואין גזירות ולכך רצו מתענים רצו אין מתענים, ואפילו כשרצו להתענות לא קיבלו עליהם את כל חומרות הצום היינו שיתחיל מהלילה ושיאסר בכל החמישה עינויים.

היכן עושים ב' ימים מספק בזה"ז והנה במקום שאין השלוחין מגיעין היו נוהגים ב' ימים מספק, ועכשיו בזה"ז שאין לנו שלוחין, מכל מקום כל מקום שהיו נוהגים לעשות ב' ימים בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה עושין ב' ימים גם בזה"ז. ונחלקו הראשונים במה הדבר תלוי, דעת הריטב"א שבכל ארץ ישראל עושין יום אחד, ואף במקומות שלא היו השלוחין מגיעים, ובכל חוץ לארץ עושין ב' ימים, אף במקום שהשלוחין היו מגיעין. והטעם בזה, משום שעכשיו הרי בקיאין אנו בקביעות החדש, אלא שעושין מנהג אבותינו שעשו ב' ימים, וכיון שאבותינו היה להם מנהגים שונים כל מקום לפי מנהגו, הולכים אחר הרוב, וברוב ארץ ישראל נהגו לעשות יום אחד, וברוב חו"ל נהגו לעשות ב' ימים, ומשום כך נהגו בכל א"י לעשות יום אחד ובחו"ל לעשות ב' ימים, [ובראש השנה שגם בא"י נהגו ברובו לעשות ב' ימים שהיו רחוקים מבית הועד, נוהגים גם בזה"ז לעשות בא"י ב' ימים של ר"ה]. אמנם דעת הרמב"ם (קילוס ססלס פ"ס סל' ט-יב), שאין הדבר תלוי בארץ ישראל או בחו"ל, אלא כל מקום שרחוק מירושלים מהלך יותר מעשרה ימים עושין ב' ימים, אף בארץ ישראל, משום שלמקום זה לא היו השלוחין מגיעין. וכל מקום שקרוב עשרה ימים או פחות, אם המקום הוא מארץ ישראל שהיו בו ישראל בזמן שהיו מקדשים עפ"י הראיה, עושין יום אחד, ואם הוא בחוץ לארץ עושין כמנהג אבותיהן, אם עשו יום אחד עושין ג"כ יום אחד, ואם עשו ב' ימים עושין ב' ימים'. ובמקומות שבארץ ישראל שלא היו מיושבין ולא היו שלוחי בי"ד הולכים לשם, דעת השאלת יעב"ץ (סי' קסס) שעושין ב' ימים טובים".

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא. ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו:

קרקפתא דלא מנח תפילין הרי"ף הוסיף לעולם', וכתב הרא"ש (סי' ה') שגירסא זו לא נמצאה בספרים. ולא ביאר מהו הזמן. ובמשנה ברורה (סי' ל"ז סק"ב) כתב, שאפילו אם מניעתו היא לפרקים נחשב פושע, ושוב הביא מפמ"ג בשם הנ"צ שגם מי שביטל מצוה זו יום אחד הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ובתוס' כתבו בשם ר"ת, שרק אם אינו מניח משום שהמצוה בזויה עליו שאומר מה תועלת יש ברצועות אלו, הוא שנקרא פושע, אבל אם ירא להניח תפילין משום שצריך גוף נקי והוא ירא שמא לא יזהר, אף שעבירה היא, לפי שבקל יכול ליזהר, אינו נקרא פושעי ישראל בגופן. והר"ן כתב, שהוא הדין מי שלא עשה שום מצוה אחרת מן המצוות שבגופו מעולם (לשיטת הרי"ף). אולם הטור (או"ח סי' ל"ז ס"א) בדבריו על גדולת מצות תפילין, סיים וכל מי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן לכך צריך כל אדם להיות זריז בהן', ומשמע שהוא עניין מיוחד לתפילין. והבית יוסף (שם) דייק מדברי הטור שחולק על רבינו תם הנ"ל, וסובר שאפילו מי שאינו מניחן משום איזה טעם שהוא, נקרא פושעי ישראל בגופן, שאילו משום שמצוות בזויות עליו, מדוע דוקא תפילין, אפילו בשאר המצוות כך הוא (ולפי זה נמצא שדברי הר"ן ור"ת תלויים זה בזה). אבל הב"ח (שם) חולק וכתב שכוונת הטור והתוספות שיש ג' מדרגות. א. מי שמצות תפילין בזויה עליו, והוא נקרא פושע ישראל בגופו. ב. מי שאינו רוצה לבטל ממלאכתו להניח תפילין, או עצל הוא בהמצוה, והוא בכלל פושעי ישראל בגופן', אבל אינו פושעי' ממש. ג. הירא שלא יהא גופו נקי, שאינו בכלל פושעי ישראל בגופו כלל, וראה מה שהקשה על רבינו תם, ומה שכתב המשנה ברורה (סק"ג) להוכיח את בני דורו על פי דברי הב"ח.

הדרך השלישית ממו"ר הגאון רבי נחום זצ"ל שאמר בזה בשם קדוש ישראל המשגיח רבי יחזקאל הלוי לווינשטיין זיע"א, ע"פ מה שהשריש הרמב"ן בפ' אמור (ויקרא כג, כד), דחלוקה ההנהגה של ראש השנה שבעיקרה היא מדת הדין, מההנהגה של יום הכפורים שבעיקרה היא מדת הרחמים. [והארכנו בזה בעניני יוה"כ]. ולפי"ז אמר מרן המשגיח זצוק"ל, דבר"ה דאתינן עלה משום לתא דמשפט, התם אזלי' בתר רוב מצוות ועבירות דכך היא דרך המשפט דאחרי רבים להטות, וא"כ בבינונים דאין להם רוב לכאן או לכאן הריאין להם זכות חיים מצד הדין והמשפט”א, ורק דנתנו להם פתח הצלה ע"י הרחמים שביוהכ"פ, ולכך זוכים הבינונים ביוהכ"פ לחיים רק ע"י תשובה, כיון דרק מי ששב מרחמים עליו מן השמים, וכדכתיב בישעיה (נה, ו) וישוב אל ד' וירחמהו, ובמשלי (כח, יג) ומודה ועזב ירוחם, אבל אם רק מוסיף מצוה ואינו שב, אינו זוכה למדת הרחמים.

הקשה הטורי אבן (בעמוד ב'), שהרי להלן אמרו שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר וכו'. ולכאורה צריך לומר שמה שאמרו בסוגייתנו שגזר הדין נחתם ביום הכפורים מדובר בבינונים, וסתם כן מפני שסתם בני אדם בינוניים הם. עוד תירץ, שמדובר בצדיקים או רשעים, ועל ידי עוון גדול או זכות גדול יכול לשנות הדין עד יום הכיפורים. אבל בביאור הגר"א (או"ח סי' תקפ"ב ס"ט) ביאר באופן אחר, שהברייתא בעמוד ב' מדברת על חיי עולם, כמבואר בתוספות (שם) ושלא כר"ן (שם), והברייתא בעמוד א' מדברת בעולם הזה, שלגבי חיי עולם הזה נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, ואין חילוק בין צדיקים וכו' לענין זה. והוסיף, שהטעם שנכתב ולא נחתם הוא לפי שאפשר לשנות את גזר הדין על ידי תשובה, ולכן כתב שאין לומר בליל ראש השנה לשנה טובה תכתב ותחתם' אלא רק 'תכתב', שהרי בראש השנה אין חתימה בענייני עולם הזה כלל. אכן במגן אברהם (שם) כתב שיאמר ותחתם' להחזיקו בתורת צדיק, ומשמע שפירש הגמרא בעמוד ב' גם לגבי חיי עולם הזה.

מנהג מבטל הלכה דא"ל במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו. כתב המאירי שאף שאמרו מנהג מבטל הלכה, לא אמרו אלא במקום שההלכה מקילה והמנהג מחמיר, או כשהמנהג מיקל, אלא שאין איסור בדבר, אבל אם היה המנהג בא להקל במקום איסור, אין שומעין לו. ועוד הביא ממסכת סופרים, שדוקא במנהג וותיקים כלומר שאי אפשר שלא יהא בו איזה סעד, אבל מנהג שאין לו ראיה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעתכה. ובמגן אברהם (סי' סלל סקכ"ב) הביא ממהרי"ק (פולט ט) שאפילו מנהג שיש בו צד איסור אין לבטלו אם נמצא כן באיזה שהוא פוסק אף שרבים חולקים עליו, ואין לבטלו אף בשעת הדחק. והביא ממהרא"ש בביאורי סמ"ג דהא דאמרינן מנהג מבטל הלכה, היינו אפילו רוב דעות ס"ל שאסור, והתלמוד מסייע

הטעם שהפקר פטור ממעשר בשביעית כתב רש"י שהפקר בשביעית פוטר ממעשר כדילפינן במכילתא (משפטיס כג י6) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה', מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר, אף אדם פטור. והקשה בטורי אבן מדוע צריך פסוק מיוחד שהפקר בשביעית פוטר ממעשר, הרי דין הוא בכל הפקר שפטור ממעשר שילפינן מיובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך', יצא הפקר שידך וידו שוין כא, ואין לומר שבא לומר שאף אם זכה בהפקר קודם מירוח פטור ממעשר, שמוכח בכ"מ שאף בכל הפקר כן הוא שאם היה רגע אחד הפקר אף קודם מירוח, נפטר ממעשרכב. אמנם לדעת התוס' ששביעית פוטרת מן המעשר אף שאין קדושת שביעית בפירות לק"מ שדין זה אכן נלמד מדרשת המכילתא, וכל הקושיא היא לדעת שאר הראשונים שחולקים שדוקא מטעם הפקר שביעית פוטר ממעשר כג א. ותירץ בטו"א שאיתא בירושלמי (פלס פ"ו ה"ה) שנחלקו ר"י ור"ל אם הפקר לישראל ולא לנכרים, הוי הפקר או לא, ולדעת ר"ל שאינו הפקר א"ש שצריך פסוק לפטור שביעית מן המעשר אף שהוי הפקר רק לישראל כד, אמנם לדעת ר"י שאף הפקר לישראל פוטר ממעשר קשה למאי צריך פסוק בשביעית, וביותר שהרי מבואר בסוגיין שסברת "יד הכל' וכו' פוטרת ממעשר אף שאינה הפקר אלא לישראל ולא לנכרים. ב. ויש שתירצו שאף ששביעית הוי הפקר מ"מ אינו כהפקר בעלמא שהרי נתנה תורה קדושה בפירות ומצוות יתירות ניתנו בה, וקמ"ל שאף הפקר כזה פוטר ג. עוד תירצו שנפק"מ אם אסר פירות שביעית על העולם, שמבואר בנדרים ממעשר. (מ3.) שאדם האוסר פירות שביעית על חבירו קודם שביעית אסור לחבירו לאכול מהם, א"כ כיון שלא הוי הפקר לכל הו"א שחייב במעשר, קמ"ל שמ"מ פטור ממעשר. ד. ויש שתירצו שנפק"מ אם גדר כרמו שלא יכול שום אדם ליכנס שם, שמטעם הפקר בעלמא, א"א לפוטרו, שהרי אינו הפקר, ולזה צריך גזיה"כ שכיון שהפקר דשביעית אפקעתא דמלכא הוא, אף אם גדר כרמו, ה"ז הפקר ופטור מן המעשרכה. ה. ויש שתירץ שנפק"מ בקנה פירות שישית מדמי שביעית, שלא שייך לפוטרן מטעם הפקר, ופטורין מגזיה"כ דפירות שביעיתכו. ויש שתמהו ע"ז ששביעית תופסת דמיה רק להחמיר [שיהיה קדוש בקדושת שביעית] ולא להקל [לפוטרן ממעשר]כז. ו. המבי"ט (כמסלי"ט ק"ל סי' מג) תירץ שנפק"מ בקנה פירות שביעית מן הנכרי קודם מירוח, שאין כאן פטור של מירוח עכו"ם, ואין גם פטור של הפקר, ובזה הוצרך הפסוק ללמד שפטור מן המעשרכח. ז, ובתרועת מלך (סי' כג) תירץ שנפק"מ בשדה של הקדש בשביעית שאינה הפקר, ואם פדה את הפירות והוציאם לחולין, אין הפירות הפקר כלל, ומ"מ פטורין מן המעשר, כיון שקדושים בקדושת שביעית, ולזה הוצרך הפסוק. בגדר הפקר בשביעית יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תחייב במעשר. נחלקו האחרונים בגדר הפקר בשביעית, אם הוא הפקר דממילא מגזירת הכתוב, או שהוא רק מצות עשה להפקיר, ודעת הב"י (סו"ל כמסרי"ט סי' מג) שהחיוב על הבעלים להפקיר, ואינו הפקר ממילא. ובמהרי"ט (עס סי' כג כסס סמכי"ט) נסתפק בדעתו אם לא הפקיר אלא גדר כרמו, אם הפירות מחוייבים במעשר, או שגם לדעתו אם לא הפקיר התורה הפקירה, אבל בפירות עכו"ם אם לקחם קודם מירוח לדעתו חייבים במעשר. ודעת המבי"ט והמהרי"ט שהפקר ממילא הוא ואפקעתא דמלכא. ולפי"ז אף אם יגדור כרמו ואינו מפקירו, פטור מן המעשר. ובאפיקי ים (שס) הקשה עליו מסוגיין שתירצו יד הכל ממשמשין בה וכו', ולכאורה מהי"ת שאתרוג פטור, הרי כל סברא זו שיד הכל ממשמשין בה, זה רק בלא גדר כרמו, אבל בגדר כרמו, אף ששאר הפירות פטורין מן המעשר, מ"מ האתרוג חייב. וא"כ איך פסק ואמר שאתרוג פטור ממעשר, שמשמע שדינו ככל פירות שביעיתלו. וע"כ שגם פירות שביעית בעלמא אם גדר כרמו חייבים במעשר, וממילא דין האתרוג שוה לדין כל פירות שביעית. וצריך לדחוק שבסתם שביעית איירי שדרך להפקיר, וע"כ צ"ל שלא מיירי בכל גונא, שהרי באתרוג לבדו בפרדס בלא"ה לא שייך סברא זו שיד הכל וכו'לח. אמנם בתורי"ד כתב שאילו כל הפרדס היה מלא אתרוגים שהיה יכול לשומרו היה חייב במעשר, אלא שאין דרך לנטוע כל הפרדס מלא אתרוגים.

אם יכול לעשות כדברי המיקל גם בדין תורה הרוצה לעשות כב"ש כקוליהון וכחומריהון עושה, כב"ה וכו' עושה. הקשה הרמב"ן (קולין מד. ד"ה קל לקניל) שמבואר בעב בעבודה זרה (ז.) שהיה אחד מטמא ואחד מטהר אם היה אחד גדול בתורה וכו' הלך אחריו, ואם לאו, בשל תורה הלך אחר המחמיר. ואיך אפשר לנהוג לקולא כב"ש או כב"ה. א. ותירץ שמתוך שמחלוקתם של ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה, ונעשית להם תורה כשתי תורות, הרשות ביד כל אחד לעשות כדבריהם, וכיון שכן הרוצה להיות מכת ב"ש ולעשות כדבריהם לעולם רשאי הואיד. ב. והרשב"א (שס) כתב שהיכא שהקולא והחומרא באותו דבר עצמו שא"א לעשות בשניהם לחומראטו, בזה הרוצה לעשות כב"ש לקולא ולחומרא עושה, אבל במקום שיש קולא או חומרא, צריך לעשות לחומרא מספק דספק מה"ת לחומראטז. ג. ובריטב"א (ע"ז ז. ד"ס סיו שניסס) כתב שדוקא באותה חתיכה עצמה שנחלקו בה ב"ש וב"ה וכל חכם שמתיר וחכם אחר אוסר, בזה לא חל שם איסור על אותה חתיכה, ויכול הרוצה לעשות באותה חתיכה כדברי המיקל, אבל לגבי חתיכה אחרת שלא נחלקו בה עצמה, אף שהמחלוקת שייכת לאותה החתיכה ג"כ, בזה הלך בשל תורה להחמיר, ובשל ד"ס להקל. ד. ובחזו"א (יו"ד סי' קן סק"ס) ביאר שמה שאמרו בשל תורה להחמיר, היינו כשאין אחד מהם רבו, אבל אם אחד מהחכמים רבו שקרוב לו ושומע שמועתיו תמיד בכל המצוות, בזה יכול לילך אחריו אפילו להקל, ואם שני החכמים רבותיו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו, וזהו שאמרו הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה". ה. עוד כתב החזו"א (שס סק"ס ד"ס קל לסמלו) שאפשר שמה שאמרו הלך בשל תורה להחמיר היינו באינו במקומו של המיקל, או שכבר מתו החולקים, אבל אם הוא במקומו של המתיר ומקבל עליו בי"ד זה לעשות כקוליהון וכחומריהון שפיר דמיית.

נתינת מעשר עני מספק עוד תמה בטורי אבן, לדעת הירושלמי מדוע הוצרך רבי עקיבא לחלק המעשר לעניים, הרי ספק מעשר עני הוא, ומספק המוציא מחבירו עליו הראיה, ואינו חייב ליתנו לענייםלב, וכמבואר גבי פדיון הבן (ככולות מט.) שספק פדיון הבן אי"צ ליתן מפני שהממע"ה, וספק מתנות כהונה וספק מתנות עניים שוים הם, כמבואר בחולין (קלד.) שהשוו בגמרא זה לזה. וכתב הטו"א שאפשר שהירושלמי חולק בזה, וסובר שמתנות עניים חמורים, וצריך לתת מספק, שגילתה בהם התורה עני ורש הצדיקו', צדק משלך ותן לולג, ובסוגיין אפשר לפרש שרק הפריש ב' המעשרות וקרא שם, אבל לא נתנם לעניים לד. ובתרועת מלך (סי' כג) כתב לייסד יסוד חדש עפי"מ שמשמע מדברי המהר"י קורקוס שאם הפריש מעשר שני, אף שבעצם חייב להפריש מעשר עני, חל המעשר והופקע הטבל, וחל על המעשר דין מעשר עני, [ויש שהוסיפר משום שמעשר שני, אין זה שם דבר, אלא המעשר השני חוץ מהמעשר הראשון, וגם מעשר עני בכלל המעשר השני הוא], וכיון שכן הרי כל הטעם שהממע"ה משום חזקת ממון, וכיון שכאן הרי ממנ"פ או שמעשר שני הוא וממון גבוה, או שמעשר עני ושל העני הוא, ומשום כך ממנ"פ חייב לתתו לעני, ואין לו בזה חזקת ממון, כיון שצריך להפריש ממנ"פ. ובשפת אמת ביאר כעי"ז, שכיון שחלים חיובי התורה על התבואה בטלה המוחזקות של בעל השדה, ושוב צריך לתתו לעניים. ובעמק יהושע (ק"ס סוס"י טז) כתב לחדש שכיון שכעת היתה שנה שלישית שבה נוהג מעשר עני, נחשב העני למוחזק.

איך קבעו רבנן שיעור בשביעית שהיא מן התורה לזמן המעשרות. אבל לגבי שביעית שדינם מדאורייתא, איך יכולים לומר שמה שהושרש קודם שביעית אף שנלקט בשביעית שמה"ת קדוש בשביעית, יהא מותר. ותירצו שאיירי בשביעית בזמן הזה שמדרבנן היא כג. עוד הביאו מדברי התו"כ (נסל פלסתס 6 ס"ז) שלמדו דין זה מפסוקים, ומשמע שדין דאורייתא הואכד, וברמב"ן הוסיף שהואיל ועושין פרכין פרכין דין הוא שנלך אחר דבר שיש לו גורן אחד, בין למעשר בין לשביעית אבל אלו אין עושין בהם גורן אחר אלא פרכין פרכין. ורק השרשה שלהם הוא גורן אחד שלהם. עוד כתב הרמב"ן שבאמת י"ל שגם בשביעית אין חייבין מה"ת, שי"ל שאין חייב בשביעית מן התורה אלא הגדל בחיוב ונלקט בחיוב, ומה שאמרו רבנן שהולכים אחר לקיטה וחנטה מדבריהם הואכה. ובריטב"א הביא שהראב"ד כתב שכל השיעורים והעניינים האלו מסרם הכתוב לחכמים לתקן בהם כמו שירצו, ולאחר שתיקנו בהם רבנן, כך דינם מה"ת, וע"כ דינם בהשרשה מה"תכו. בפני יהושע כתב ליישב שבאמת לגבי דיני שביעית שהם מה"ת כקדושת שביעית ודאי שיש בהם כיון שנלקטו בשביעית, ומה שאמרו מותרין בשביעית היינו מותרין מאיסור ספיחין שגזרו חז"ל, שכיון שהושרשו קודם ר"ה לא ראו חכמים צורך לגזור בהם איסור ספיחין כז. מתוך שעשויין פרכין פרכין אזלי רבנן בתר השרשה. הקשו התוס' שבשלמא לגבי מעשר שהם חייבים מדרבנן יכולים חז"ל לקבוע שיעור

אם ספק דאורייתא מה"ת לקולא ודלמא עייל ולא קים להו. והיינו איך יכלו להביא עומר מתבואה שלא הביאה שליש, שמא כבר הביאה שליש ביד גוי, ולא הבחינו בכך, ומספק אין להביא עומר. והקשה הפלתי (ננית הספק) לדעת הרמב"ם שסובר שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא אזלינן לקולא, א"כ כיון שספק אם הביאה שליש, הרי מדאורייתא לקולא ואפשר להביא עומר מתבואה זו. ויש שתירץ מא עפימש"כ רש"י (ד"ס וקיס (סו) שמה שרבנן לא קים להו, הוא מחמת שאינם בקיאין בטיב גידול התבואה, וא"כ אין זה אלא חסרון ידיעה, ובזה הרמב"ם מודה שגם מה"ת לחומרא. ובחוות דעת (בית הספק) תירץ שכאן איכא מיעוט להדיא 'קצירכם' ודאי ולא קצירכם ספק מב