Popular Shows by Moshe Niehaus: Page 12

1101

Pesachim 16a: Safek Tuma Drababnan Brishus HaYachid

Aug 5, 2022

3:08

האם אומרים ספק טומאה ברשות היחיד טמא גם בטומאה דרבנן. פירש רש"י (ד"ה ספק, ד"ה פסול) שכשזרק מקל ובראשו משקים טמאים לבין ככרות טהורות ספק נגע ספק לא נגע, טהור, משום שטומאת משקים לטמא אחרים היא מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. ומשמע שסובר שבין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, טהור, משום שבטומאה דרבנן אין אומרים ספק טומאה ברשות היחיד טמא, אלא היא ככל הספיקות דרבנן שהולכים בהן לקולא. ובדבר שמואל (ד"ה ספק) הקשה, שהרי התוספות לעיל (ט. ד"ה ואם) כתבו שמדורות העובדי כוכבים רשות היחיד הם, ודינם כספק טומאה ברשות היחיד, שטמא, ואף שמדורות העובדי כוכבים שמטמאים אין זה אלא מדרבנן, כפי שכתב המהרש"א (שם בתוס' ד"ה כל). הרי שספק טומאה ברשות היחיד טמא אפילו בטומאה דרבנן. ותירץ, שיש לחלק בין כשעיקר הטומאה היא מדאורייתא והחשש הוא מדרבנן, כגון מדורות העכו"ם, שהחשש שקוברים שם נפליהם הוא מדרבנן, אבל עיקר הטומאה, דהיינו טומאת הנפל היא מן התורה, שבזה אומרים ספק טומאה ברשות היחיד, טמא, אף שהספק הוא בדרבנן, לבין כשעיקר הטומאה היא מדרבנן, כגון ספק משקין לטמא אחרים שעיקר הטומאה היא מדרבנן, שאז, אף ברשות היחיד ספיקו טהור, כדין כל ספיקא דרבנן.

1102

Pesachim 16b: 2 Dinim/Source that Dam Kadshim isn't Mekabel Tumah

Aug 8, 2022

2:25

מדוע צריך פסוק מיוחד הרי זה הלכה למשה מסיני . הרמב"ם (פסולי סמוקדשין פ"א הל"ו) כתב, וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים', דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ויקבל טומאה, אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. והקשה הלחם משנה (שם), מדוע הוצרך הרמב"ם ללימוד למעט דם קדשים מקבלת טומאה, הרי הרמב"ם (טומאת אוכלין פ"י קט"ז) פסק משקי בי מטבחיא שבעזרה טהורים לעולם ולא מכשירים ודבר זה מפי הקבלה. ותירץ, שודאי שמצד ההלכה למשה מסיני אינם מקבלין טומאה, אלא שהרמב"ם כתב שבאמת בדם אין צריך להלכה למשה מסיני משום שהתמעט מהפסוק 'תשפכנו כמים. בחידושי הגר"מ הלוי (פסולי המוקדשין שם) יישב, שיש נפקא מינה בדרשה זו לענין פרה אדומה או בשעת היתר הבמות שמעשיהם בחוץ, שמשום ההלכה שהמשקין טהורים באמת היו מקבלים טומאה והיו מכשירים, לפי שההלכה רק שמשקי בי מטבחיא טהורים, ודם קדשים שחוץ לעזרה אין הלכה שטהורים. ועל כן צריך לדרשה שדם קדשים אינו מכשיר ואינו מקבל טומאה משום שאינו נשפך כמים, וממילא גם אותם קרבנות שמעשיהם בחוץ דינם שאינו מכשיר ואינו מקבל טומאהטז.

1103

Pesachim 17a: Can Tumah be chal retroactively?

Aug 8, 2022

3:10

ראה בבית האוצר (אות א כלל סט) שדן, שלגבי איסורים מצינו שאפילו שאין איסור חל על איסור, מכל מקום האיסור השני חל בכח, ואם האיסור הראשון פקע חל ממילא האיסור השני, ונסתפק אם גם בטומאה אומרים כן, או שבטומאה אם לא חלה בפועל לא חלה כלל, והביא ראיה מסוגיין.

1104

Pesachim 17b: The Shemen Chanuka - how did it become Tameh

Aug 12, 2022

2:06

See Shoel umeishiv

1105

Pesachim 18a: The airspace of an earthenware kli

Aug 12, 2022

2:19

Why does it become Tamei something goes into its airspace and not if something touches the outside of the vessel?

1106

Pesachim 18b: האם למדים טומאה מקל וחומר

Aug 12, 2022

3:55

האם לומדים טומאה מקל וחומר בגופי הלכות ) כתב שמה שאין עונשין מן הדין, לאו דווקא עונש מלקות או מיתה או כרת, אלא אפילו להוסיף טומאה בכלים נקרא עונש ואין עונשין מן הדין , ובאחרונים הקשו מהגמרא שלמדו דין טומאה למשקין שנגעו בשרץ מק"ו, ובמראה האופנים תירץ, שבאמת אפשר ללמוד טומאה מק"ו, אבל אם יוצא מכך חיובים כגון אם נכנס לבית המקדש אין למדים טומאה לגבי החלק של עונשין.

1107

Pesachim 19a: Can you put Mishloach Manos in one container?

Aug 14, 2022

3:09

Din Tziruf Kli by Chalah + Mishloach Manos

1108

Pesachim 19b: do we have to bury people right away in Jerusalem?

Aug 14, 2022

2:04

Depends if it's a din kedusha or a din tahara.

1109

Pesachim 20a: Why can't animals become Tamei? When is Chibas HaKodesh take effect?

Aug 14, 2022

2:43

מדוע הבהמה לא מטמאת מחיים שם. בחידושי הגרי"ז (זבחים טז. ד"ה מה) חקר, אם מה שאין בעלי חיים מקבלים טומאה הוא משום שהם בעלי חיים וזה מעכבם מקבלת טומאה, או משום שקודם שחיטה אין להם תורת אוכל ועל כן אינם מקבלים טומאה. וכתב, שאם נאמר כמו צד השני שהטעם הוא משום שאין להם תורת אוכל וכשירדה להם תורת אוכל מקבלים טומאה אף מחיים, אם כן למה לא יקבלו כל הקדשים. טומאה מחיים מטעם חיבת הקודש, הרי חיבת הקודש מועיל לעשות אותם אוכל אף לעצים ולבונה. ותירץ, שחיבת הקודש לא נאמרה בקדשים אלא לאחר הקידוש של שחיטה, ומשום שהפסוק שמרבים ממנו חיבת הקודש מ'והבשר' לרבות עצים ולבונה, הוא אותו פסוק שיודעים ממנו פסול טומאה בקדשים, וכמו שפסול טומאה אין רק לאחר שחיטה כמו כן הדין של חיבת הקודש אין רק לאחר שחיטה, ומחיים אין כלל דין חיבת הקודש. ובזה ביאר, שלכן יש צד בגמרא שחיבת הקודש לא עושה ראשון ושני, ואם נאמר שחיבת הקודש עושה את זה אוכל, מדוע שלא יעשה ראשון ושני, ומוכרח שכל דין חיבת הקודש הוא רק מדין פסול טומאה שיש בקדשים.

1110

Pesachim 20b: Geder of Sreifas Teruma T'meia

Aug 17, 2022

3:32

Gavra or Cheftza

1111

Pesachim 21a: Geder of Tashbisu - Gavra vs Cheftza ; Kiyumis or Chiyuvis

Aug 17, 2022

3:46

See Kovetz Shiurim 190; Devar Shmuel

1112

Pesachim 21b: Geder Sreifa vs Tashbisu according to the chachamim - benefiting from the ashes

Aug 21, 2022

3:01

Chiddushei Rabbeinu Chaim HaLevi (Chametz 1:3)

1113

Pesachim 22a: בגדר האיסור להאכיל חמץ לבהמה

Aug 21, 2022

4:42

Din in the cheftza- therefore you are prohibited from feeding an animal that doesn't belong to you even Chametz that doesn't belong to you. See Harreri Kedem 24-1

1114

Pesachim 22b: גדר איסורי הנאה- חלק א

Aug 26, 2022

3:17

רעק"א (כא: ד"ה דאמר רבי אבהו) חקר בגדר דינו של רבי אבהו שבכל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל לא תאכלי אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, כיצד הם נכללים באזהרה אחת, האם גדר האיסור הוא על שימושי, וכל קבלת תועלת בכלל האזהרה, וגם אכילה נחשבת שימוש ככל ההנאות, ונמצא שכוונת התורה כשכתבה אכילה' להנאת אכילה והוא הדין שאר הנאות, ונקטה תורה להנאת אכילה משום שהיא הנאה היותר שכיחה, או שמא ודאי שאזהרה על אכילה היא איסור מיוחד על פעולת אכילה שהאוכל נאכל בתוך הגוף, ואינו דומה כלל להנאה לחוד, אלא שלמדים מנבילה בדרכי הלימודים שהתורה נדרשת בהם", שכל מקום שהתורה כתבה "לא תאכל' כוללת האזהרה ב' עניינים נפרדים וכאילו נכתבו לחוד לא תאכל ולא תהנה', ואיסור הנאה הוא איסור בפני עצמו ואינו כלול באזהרת האכילה.

1115

Pesachim 23a: גדר איסורי הנאה - חלק ב'

Aug 26, 2022

2:37

ההנאה. תוספות (כא: ד"ה כל מקום) הקשו שיהא הנהנה מחמץ בפסח בכרת, שהרי בחיוב הכרת של חמץ נאמר כי כל האוכל חמץ ונכרתה', ובחידושי הר"ן (שם) כתב ליישב את קושיית התוספות שאין הגדר ברבי אבהו שיש גילוי מנבילה שלשון אכילה משמע גם הנאה, משום שאם כן באמת יהיה חייב כרת, אלא רבי אבהו למד דין מנבילה ולא משמעות לשון אכילה. ומבואר שנחלקו הראשונים כיצד לומדים את דרשת רבי אבהו, ששיטת התוספות היא שלרבי אבהו לשון אכילה משמעותו כוללת הנאה. הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת קפז) כתב שאיסור הנאה אין ראוי למנותו כמצוה - בפני עצמה משום שאיסור הנאה ואיסור אכילה ענין אחד הם, וזה - לשונו שהאכילה מין ממיני ההנאה ואמרו יתברך בדבר הוא לא יאכל, אמנם דמיון הוא מדמיוני הנאה, והכוונה שלא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. ובהמשך דבריו כתב שזו כוונת לימודו של רבי אבהו "כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע'. ומבואר מהרמב"ם שהאזהרה בלשון אכילה אינה מוגבלת רק למעשה אכילה אלא משמעותה כל שימוש וקבלת תועלת, ונכלל בה שלא תהיה בו תועלת לא באכילה ולא בשאר הנאות.

1116

Pesachim 23b: שיעור איסור הנאה הנלמד מאכילה

Aug 26, 2022

3:40

שיעור איסור הנאה הנלמד מאכילה רעק"א (שו"ת מהדו"ק סי' קצ) נשאל גבי איסורי הנאה הנלמדים מילא יאכלי ו׳לא תאכלי האם שיעורם תלוי בהנאת פרוטה או שמא כיון שהוציאם הכתוב בלשון אכילה שיעורם בכזית. והצל"ח (כב: ד"ה שם והרי אבר) גם נסתפק בכך. ורעק"א השיב (שם) ששיעורם בשוה פרוטה. והביא ראיה לזה מהנאמר בגמרא (ב"ק מא.) לגבי שור הנסקל אי סלקא דעתך האי לא יאכל את בשרך' איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה', ואם שיעור הנאה בכזית, יש לדחות שלכך הוציאתו התורה בלשון אכילה להורות ששיעורו בכזית, אלא מוכח שאף עתה שנכלל באזהרת אכילה, שיעורו בפרוטה. ולפי"ז כתב (שם) ליישב את קושיית המגיה במשנה למלך (שגגות פי"ג ד"ה אמנם), שהקשה על קושיית התוספות (כא: ד"ה כל מקום) שלרבי אבהו יהא הנהנה מן החמץ בפסח בכרת, שאם כן למה צריך פסוק לרבות שותה שהוא בכרת כמבואר בחולין (קכ.), תיפוק ליה שהוא חייב משום שלא גרע מהנאה. וכתב רעק"א שלפי הנתבאר אין זו קושיא משום שמחמת הנאה אינו חייב אלא רק בפרוטה, ולזה הוצרכו לרבות שותה שהוא חייב כאוכל וחייב בשיעור שתייה אף שבהנאתו אין שיעור פרוטה. הצל"ח (כב: ד"ה שם והרי אבר) כתב שלדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) שאין בהנאה מלקות, אין מקום להסתפק מהו שיעור איסור הנאה, שהרי קיי"ל כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה. אבל לשאר פוסקים שלוקים על ההנאה יש להסתפק בשיעור האיסור למלקות. וכתב שם שאין לומר שאין לו שיעור כלל, שדווקא באכילה יש שיעור משום שבפחות מכזית אין זה אכילה, אבל הנאה בכל שהוא יהא חייב, שאם כן למה לא יתחייב האוכל פחות מכזית, וכי אין בו הנאה, ובהכרח צריך לומר שגם על ההנאה אינו לוקה כי אם בכזית כיון שהאיסור הנאה בלשון אכילה נאמר, וממילא שיעורו כמו אכילה.

1117

Pesachim 24a: האם הנהנה מחמץ ושאר איסורי הנאה לוקה

Aug 29, 2022

3:31

נחלקו הראשונים האם הנהנה באיסורי הנאה שנלמדו מלשון אכילה חייב מלקות. דעת רבינו יונה (שערי תשונס שער ג 6ות פג) והריא"ז (ה"ח לוס ט) קצא, שחמץ שמכרו לגוי או שהאכילו לבהמתו הרי זו הנאה כדרך הנאתו ולוקה. ובמשנה למלך (יסודי סתולס פ"ס ס"ס ד"ס וסיכס) ובפרי חדש (לו"ס סי' סמג סק"ל ד"ס ולומר) כתבו, שכן משמע מדברי התוספות (ד"ה כל) והראשונים שהובאו לעיל שהקשו שלרבי אבהו יתחייב הנהנה מחמץ כרת, ותירצו שאין ללמוד חיוב כרת בנהנה, משום שבפסוק שנאמר לגבי כרת כתוב כי כל אוכל', ואין למדים כל אוכל' מ'לא תאכלו'. ומשמע מדבריהם שחייב מלקות אם נהנה מהחמץ, משום שעל זה נאמר לא יאכל. אולם דעת הרמב"ם (מלכלות לסולות פ"ס סט"ז) שאם עבר ונהנה מכל מאכל האסור בהנאה, אינו לוקה, אך מכין אותו מכת מרדות , ובביאור שיטתו נאמרו כמה דרכים: א. בחינוך (מכוס קיג) ביאר, שהואיל ואפשר ליהנות בלא לעשות מעשה, לפיכך אף כשעשה מעשה אינו לוקה, ומשום שאין לוקים על לאו שאפשר לעבור עליו בלא לעשות מעשה, כמו בלאו שאין בו מעשה. ב. במגיד משנה (מסכלות לסולות שס) ביאר, שהוא משום שאין לוקים על כל האיסורים אלא כשנהנה מהם כדרך הנאתם וכפי שאמרו להלן (כד:), ודבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא בדרך אכילה. ג. במשנה למלך (יסודי סתולס פ"ס ס"ס ד"ס ודע לחקל) ביאר, שהואיל ואיסור הנאה לא נאמר במפורש בתורה אלא נלמד מדרשה מדין נבילה, לפיכך אין לוקים עליו.

1118

Pesachim 24b: גדר משקין ומי פירות

Aug 29, 2022

4:54

שיטת אביי

1119

Pesachim 25a: מהות איסור בשר בחלב

Aug 30, 2022

2:29

במהות האיסור חקרו האם אחד מהם אוסר את חבירו, או ששניהם נאסרים יחד (מפענח צפונות ח-ד. וכן חקר בשיעורי ר' שמואל מכות עמוד תפד כשהבשר לא נאסר (כגון נבילה) האם החלב נאסר).

1120

Pesachim 25b: האם הלבנת פנים חשיב רציחה ממש

Aug 31, 2022

3:13

בהלבנת פנים לא שייכת סברת "מאי חזית' ומדוע עדיף שיפיל עצמו לכבשן האש הנה בבבא מציעא (כט.) אמרו, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים , והקשה בזכרון שמואל (סי' סה אות כט) שבאופן כזה לא שייכת הסברא של "מאי חזית' וכו' שהרי בודאי עדיף שלא ליהרג מאשר שלא להלבין פנים. ותירץ על פי מה שכתב הכסף משנה [הו"ד לעיל בענין האם באופן שלא שייכת הסברא של "מאי חזית' וכו' יהרג ואל יעבור'], שחז"ל קבלו מרבותיהם שבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, וקבלה זו היתה על כל האופנים של שפיכות דמים, אלא שמכל מקום נתנו טעם וסברא במקום שהיא שייכת. עוד תירץ, שאכן הטעם ברציחה הוא משום "מאי חזית', אבל לאחר שלמדנו עריות מרציחה בהיקש, שגם עליהם יהרג ואל יעבור אף ששם לא שייכת סברא זו, חוזרים ולומדים מעריות לרציחה שאף באופן שלא שייכת סברא זו, יהרג ואל יעבור. ובדברי שאול (יוסף דעת סי' סמס ס"ג ד"ס וסנס) כתב בפשיטות, שכיון שהמלבין את פני חבירו ברבים הרי הוא כאילו שופך דמים (ב"מ נח:), אם כן הרי זה כרציחה ממש ושייכת גם כאן הסברא של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי', ולכן יהרג ואל יעבור.

1121

Pesachim 26a: אינו מתכוון האיסור חפצא ושני דינים במעילה

Sep 1, 2022

4:16

See Imrei Binah (basar bchalav 4)

1122

Pesachim 26b: פסיק רישיה האיסורים הנאה

Sep 2, 2022

4:08

שערי יושר

1123

Pesachim 27a: גדר האיסור דבר הנגרם מאיסורי הנאה

Sep 4, 2022

3:22

שערי יושר ג-כה וקהילות יעקב סימן יח

1124

Pesachim 27b: שתי איסורים בחמץ איסור הנאה ואיסור כרת

Sep 8, 2022

3:38

כיצד אפשר להוכיח מחלב שור הנסקל והרי זה צירוף שני איסורים שם. הקשה הקובץ שיעורים (אות קכז) כיצד אפשר להוכיח מחלב של שור הנסקל, והרי זה צירוף של שני איסורים נפרדים, ובכל איסור מצד עצמו אין דין שיהיה שריפה, כיון שמצד האיסור של שור הנסקל אין חיוב כרת, ומצד איסור חלב בלחוד אינו אסור בהנאה, וא"כ כל איסור בלחוד אין לו דין שריפה, וממילא גם כששני האיסורים יחד לא יתנו דין שריפה. ובאבני נזר (שו"ת, יו"ד סי' תנא אות טו-טז) תירץ על פי דברי הפני יהושע (לקמן כח. בתוס' ד"ה אמרו) שרבי יהודה שלמד חמץ מנותר סובר לשיטתו שחמץ שעבר עליו הפסח אסור לעולם כמו נותר [שאם לא כן אי אפשר ללמוד מנותר, שכן הנותר אסור לעולם] וא"כ בחמץ יש שני עניינים בדמיון לנותר: א. החיוב כרת וזהו מחמת שעכשיו פסח. ב. האיסור הנאה עולמית והוא מחמת שעבר עליו הפסח. וכיון שאי אפשר ללמוד מנותר להטעינו שריפה רק משום שני העניינים יחד, שהרי משום כרת לבד יש לומר חלב יוכיח, ומשום איסור הנאה עולמית יש לומר שור הנסקל יוכיח, אלא משום שניהם יחד מועיל, על כן סברו חכמים שאחר שהלימוד הוא על ידי צירוף שני הענינים יחד, א"כ יש לפרוך שחלבו של שור הנסקל יוכיח, אלא ודאי שאין מצרפין שני עניינים.

1125

Pesachim 28a: בגדר איסור לא תאכל כל תואבה

Sep 11, 2022

3:08

המנחת חינוך (מצוה תסט אות א) והשפת אמת (כח: ד"ה בשעה) הקשו, מדוע לא נאסר החמץ בהנאה משום האיסור של "לא תאכל כל תועבה' (דברים יד ג), כמו שדרשו (חולין קיד:) מפסוק זה איסור הנאה למבשל בשר בחלב ובצורם אוזן הבכור שדרשו כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכלי, וכיון שאסרה התורה את החמץ באכילה ממילא נכלל בלאו זה ככל הקדשים שנפסלו מאכילה שהאוכלם לוקה משום לא תאכל כל תועבה. ובמנחת חינוך תירץ שדווקא בעבירה שיש בה מעשה כמו המנויים בגמרא שם נחשב לתועבה, אך איסור בל יראה שלא עשה מעשה אלא עבר עליו בשב ואל תעשה אינו נכלל בלאו זה. וכתב שלפי תירוץ זה יתכן שבקנה חמץ בפסח או שחימץ חיטים בפסח שעבר על האיסור ע"י מעשה יאסר לאחר הפסח מדאורייתא משום לא תאכל כל תועבה. ובשפת אמת תירץ שדווקא כשניתקן לאכילה ע"י העבירה כמו בישול בשר בחלב או צורם אוזן הבכור, שע"י העבירה הותר לצאת לחולין ע"י פדיון, וכן בשוחט בשבת רצו לומר בגמרא שם שנאסר באכילה מחמת לאו זה משום שע"י העבירה ניתקן לאכילה, וכן בחורש בשור ובחמור שהיתה הוה אמינא לאסור את הזרעים, או חוסם ודש לפירוש רש"י שם שהיתה הוה אמינא לאסור את הדישה, נחשב לתועבה, אבל מה ששהה חמץ בביתו באיסור אין תועבה זו נעשית בגוף תיקון המאכל ולכן אינו נאסר.

1126

Pesachim 28b: דין הנאה קודם זמנו לרבי שמעון

Sep 13, 2022

2:25

See

1127

Pesachim 29a: שיטת רשי שמן התורה מותר לאכול למצוא של גוי אפילו בפסח

Sep 13, 2022

4:16

Pesachim 29a: שיטת רשי שמן התורה מותר לאכול למצוא של גוי אפילו בפסח

1128

Pesachim 29b: שיטת הרמב״ם בל יראה ובל ימצא האם חשיב לאו המיתר לעשה

Sep 13, 2022

3:35

Pesachim 29b: שיטת הרמב״ם בל יראה ובל ימצא האם חשיב לאו המיתר לעשה

1129

Pesachim 30a: טעם הדין חמץ אוסר בכל שהוא - חילוק בין איסור גברא ואיסור חפצא

Sep 15, 2022

3:41

רמב״ם מאכלות אסורות טו-ט כתב "לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו', ובזכר יצחק (סי' א) ביאר את כוונת הרמב"ם בדרך חדשה, שלענין ביטול יש לחלק בין איסור גברא' ל'איסור חפצא', וזהו על דרך מה שפירש הר"ן בנדרים (גב. ד"ה וקשיא) יסוד הדין שדבר שיש לו מחירים לא בטיל, שכדי שיחול ביטול צריך שבתערובת יהיו שני דברים חלוקים בטעמים או בשמם, ומין במינו הואיל ואינו חלוק בטעמו צריך לכל חות להיות חלוק בשמו, ולכן דבר שיש לו מתירים שאין שם איסור גמור עליו אינו בטל במין במינו, לפי ששוים הם גם בטעמם וגם בשמם, ועל פי זה ביאר שדבר שאינו אסור באיסור חפצא' אין שם איסור עליו, ולעולם אינו בטל במין במינו אפילו אם אין לו מתירים. והנה בחמץ בפסח יש לדון האם הוא איסור גברא או איסור חפצא, וכוונת הרמב"ם שהואיל ואין איסורו איסור עולם והאיסור עתיד לפקוע מאליו, מוכח שאינו איסור חפצא, אלא איסור גברא וממילא אינו בטל במין במינוי.

1130

Pesachim 30b: חמץ שניתן למשכון אם חשוב שלו כיון שחייב באונסים

Sep 16, 2022

2:20

חמץ שניתן למשכון אם חשוב שלו כיון שחייב באונסים שם. הקשה המגן אברהם (סי' תמא סק"ג) מדוע אינו עובר על חמץ זה שנתן במשכון, הרי אף שהמשכון ביד הנכרי מכל מקום אם קרה אונס והמשכון נפסד, חייב הישראל באחריותו לשלם את החוב ואינו נפטר במשכון, ואם כן הוא נחשב שנמצא ברשות הישראל, ועובר עליו משום בל יראה ויהיה אסור לאחר הפסח כדין חמץ שיש לו עליו אחריות שעובר עליו בבל יראה . ותירץ שחמץ זה נחשב כחמץ של נכרי והוא בבית נכרי והישראל קיבל עליו אחריות, שאינו עובר עליו [כמבואר במגן אברהם (סי' תמ סק"א)]. ועוד תירץ שדנים בזה כפי דיני הנכרים, שאם נאנס המשכון בבית המלוה אין הלוה חייב, ולכן אין הישראל חייב באחריות החמץ ואינו עובר עליו.

1131

Pesachim 31a: גדר העל חוב למפרע הוא גובה

Sep 18, 2022

3:50

Pesachim 31a: גדר העל חוב למפרע הוא גובה

1132

Pesachim 31b: דין ספק חמץ שעבר עליו הפסח

Sep 18, 2022

3:06

Pesachim 31b: דין ספק חמץ שעבר עליו הפסח

1133

Pesachim 32a: שיעור שתיה בשיעור אכילה

Sep 18, 2022

2:38

Pesachim 32b: שיעור שתיה בשיעור אכילה

1134

Pesachim 32b: האוכל פחות משוה פרוטה למי משלם קרן וחומש

Sep 19, 2022

2:53

האוכל פחות משוה פרוטה למי משלם קרן וחומש האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש. באמרי בינה (דיני תרומות ומעשרות סי' יג ד"ס אך) כתב, שהאוכל כזית ואין בו שוה פרוטה, אף שחייב לשלם קרן וחומש, מכל מקום אינו חייב לשלם את הקרן לבעלים ורשאי לשלם לכל כהן שירצה, כיון שאין חיוב ממון על פחות משוה פרוטה והחיוב להפריש הוא רק משום כפרה, ומשום כן כמו שיכול ליתן את החומש לכל כהן שירצה, כך גם יכול ליתן את הקרן לכל כהן שירצה. אך בחידושי הגרי"ז הלוי (על הרמב״ם, מכתבים כסוף הספר דף עט:) כתב, שחייב לשלם לבעל התרומה, שזהו מעצם דין תשלומי תרומה שהתשלומין ינתנו לבעל התרומה.

1135

Pesachim 33a: טעם החילוק שכשהיתה לו בתרומה שעת הכושר חלה התרומה ,וב דינים

Sep 20, 2022

4:09

טעם החילוק שכשהיתה לו שעת הכושר חלה התרומה התם היתה לו שעת הכושר קר, בלחם שערים (שו"ת, סי' נח ד"ה עוד אפ"ל) דקדק, מה מועיל מה שהיתה לו שעת הכושר, והרי מכל מקום כתוב לו' ולא לאורו, דהיינו שהקפידה תורה על הנתינה שתהא ראויה לו. וכתב לבאר, בהקדם חידוש התוספות רי"ד (קידושין נח: ד"ה חטה), שבהפרשת תרומה ונתינתה ישנן שתי מצוות, מצות הפרשה להתיר את הטבל, ומצות נתינת התרומה לכהן כשאר מתנות כהונה, ולפי זה מובן שכיון שהיתה לה שעת הכושר מיד חלה עליו חובת ההפרשה, ואף שלא הספיק להפריש קודם שנטמאה, ועכשיו לא יוכל לקיים המצוה השניה ליתנה לכהן, מכל מקום חייב להפריש, כיון שמצות ההפרשה כבר חלה מיד אחר המירוח, מה שאין כן כשלא היתה לה שעת הכושר שלא חלה עליה כלל מצות הפרשה, בזה שייך המיעוט לו' ולא לאורו, והיא פטורה לגמרי מהפרשת תרומה. ובקובץ שעורים (אות קנ) כתב לבאר, שדי במה שהטבל היתה שייכת בו נתינה לו', אבל אין צריך שעכשיו יהיה ראוי לנתינה ממש. ועוד ביאר, שהמיעוט לו' ולא לאורו מועיל רק שלא יחול מתחילה דין קריאת שם על התבואה, אבל אם כבר חל דין תרומה, שוב אינו נפקע.

1136

Pesachim 33b: האם לרבא מותר לאבד בידים תרומה שנאסרה

Sep 22, 2022

2:44

האם לרבא מותר לאבד בידים תרומה שנאסרה משום גזירה , בשפת אמת (ד"ה אמר רבא) העיר, שהרי מן התורה המשקין שבתוכם טהורין, והם בכלל משמרת תרומותי', ואם כן אף שגזרו שמא יבוא לידי תקלה, מכל מקום לא נתיר להפסיד את התרומה ולאבד את המשקים בידים שהוא עקירת דבר תורה בקום ועשה, וצריך להשהותן עד שירקבו. וכתב, שאפשר שכיון שלרבי יוחנן המשקין כמונחים בכלי ואינם כמובלעים בפרי, הרי אין עליהן שם משקה עדיין ואינם בכלל האיסור של הפסד תרומה. ולפי זה, בענבים של תרומה טהורה אין איסור תורה להפסיד את המשקים שבהם.

1137

Yoma 57b: גדר דם הראוי לעירוי

Feb 2, 2024

3:25

א. או דלמא דחויין הוו ואזלי לאמה הקשה הגבורת ארי, מדוע הם דחויין, הלא אף שבהיכל אין לזרוק מן התערובות אלא מן הודאין, אבל במזבח שמערבין לקרנות, וכך הוא הכשר מצותו, ודאי ראוין הן ליתן מהם גם על הקרנות, כיון שבלא זה צריך לערב הודאין יחד, יערב גם התערובות לתוך אותו מזרק שמערב בהם דם הודאין, ומה לי שלא היו ראוין ליתן מהם המתנות שבהיכל, עיין שם שהניח בקושיא. ובמקדש דוד (כ"ד, ה') הביא קושיית הגבורת ארי, וכתב להוכיח מהירושלמי שאכן דין העירוי זה לזה תלוי בכפרה, ואם לא היה ראוי לכפרה בפנים, אין מועיל בה עירוי. עוד כתב שם ליישב, שעירוי מדם זה לזה עבודה היא, וצריך להעשות על ידי הכהן גדול, ואם נעשה מעצמו, ולא על ידי הכהן גדול פסול.

1138

Yoma 58a: גדר פסול על גבי רגל

Feb 2, 2024

2:22

ה. היה עומד על גבי כלי או על גבי רגל חבירו פסול מבואר מסוגייתנו שטעם הפסול הוא משום חציצה, שהרי הגמרא רוצה להביא ראיה שגם מין במינו חוצץ. אבל התוספות בזבחים (קי. ד"ה מין) כתבו, שהפסול הוא משום שאין דרך שירות בכך. ובגליון הש"ס שם ציין לסוגייתנו (וכאן ציין לעיין בתוספות שם), ולכאורה כוונתו להקשות, שמסוגייתנו משמע שהפסול הוא מטעם חציצה. וכתב המקדש דוד (ט"ו, ב' ד"ה וזה) שהתוספות שם סוברים כמבואר בתוספתא (מנחות פ"א) שהטעם הוא משום שאין דרך שירות בכך, ושלא כהבבלי. והחזון איש (נלקט בזבחים כד.) כתב, שנפקא מינה לדינא בין הטעמים, שאם הוא משום חציצה, אין פסול אלא במקדש, אבל במשכן, שאין קדושת מקום על הרצפה, לא תהא עבודתו פסולה אם עומד על רגלי חבירו. אבל אם הטעם משום שאין דרך שירות בכך, ודאי פסול גם במשכן.

1139

Yoma 58b: גדר דין אין מעבירין על המצוות

Feb 4, 2024

2:58

ו. אין מעבירין על המצוות וכו' וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי וכו' כתב הטורי אבן (מגילה ו:) להוכיח מסוגייתנו, שאפילו אם כבר עבר המצוה, כיון שכבר חל עליו הדין שאין מעבירין על המצוות, יש עליו חיוב לחזור לאותה מצוה שנתחייב תחילה. ואף אם עתה יש לפניו מצוה אחרת, אין אומרים לו לעשות מצוה זו תחילה, אלא צריך לעשות המצוה שחלה עליה כבר הדין שאין מעבירין תחילה. שהרי בסוגייתנו, על ידי שהוא חוזר לקרן מערבית דרומית הוא עובר על הדין של כל פינות שאתה פונה וכו', אלא מוכח שהדין של אין מעבירין שנתחייב בה כבר עדיף. [ויש להעיר, שלכאורה נתבאר בגמרא, שאין למידים זה מזה, ואין כאן דין של כל פינות וכו' וצ"ע]. ולגבי עיקר חידוש הטורי אבן, שאפילו אם יש מצוה אחרת לפניו צריך להקדים המצוה שעבר עליה, בדברי המשנה ברורה (סי' כ"ה, סק"ה) מבואר לכאורה לא כך שכתב שאם פגע בתפילין קודם הטלית, הדין הוא שצריך להניח התפילין תחילה, ואם עבר ועזב התפילין, ונטל הטלית בידו, שוב אסור לעזוב הטלית וליטול התפילין, אלא יתעטף בטלית תחילה. ובשער הציון שם כתב שהוא פשוט. אבל מדברי הטורי אבן מוכח לכאורה לא כך.

1140

Yoma 59a: אין מעבירין על המצוות במצוה אחת או דווקא בשני מצוות

Feb 6, 2024

2:42

מנין לומדים ששופך ביסוד מערבי מהפסוק או שאין מעבירין וכי נפיק בההוא פגע ברישא, פירוש ואין מעבירין על המצוות, כתבו התוס' שלא גורסים בההוא דפגע ביה ברישא, רק גורסים דאמר קרא 'אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד', שלומדים את זה מהפסוק שצריך לשפוך בפתח אהל מועד. ובריטב"א פירש, שאה"נ לומדים את זה מהפסוק, רק שהגמ' ביארה את הטעם של הפסוק מדוע שופך ביסוד מערבי, בגלל שאין מעבירין על המצוות. ולשיטת התוס' שלומדים את זה מהפסוק, הקשו התוס' לעיל (לג. ל"ס לין) מדוע צריכים פסוק תיפוק ליה מדין אין מעבירין על המצוות. ותירצו, שכל הדין שאין מעבירין על המצוות, הוא דווקא באופן שרוצה לעשות את שתי המצוות, צריך להקדים קודם את המצוה שפגע בה תחילה, אבל אם אינו רוצה לעשות את שניהם, רק אחד מהם, כגון כאן ששופך את השיריים רק בצד אחד, הוא יכול לדלג על הצד הצפוני שהוא פוגע בו תחילה, ולשפוך בצד הדרומי, ולא שייך כאן את הטעם של אין מעבירין על המצוותכג, ולכן צריך את הפסוק שצריך לשפוך בקרן שבפתח אהל מועדכד.

1141

Yoma 59b: מעילה בדם קדשים

Feb 6, 2024

2:54

ביאור איך דורשים כן מהפסוק לכפרה נתתיו ולא למעילה. ביאר במאירי, שר"ל לטובה ולא לרעה שלא להתערב קטיגור בסניגור, וביאר בגליוני הש"ס את כוונתו, שאם היתה אפשרות לבוא למעילה על ידי קדושת הדם, עצם האפשרות הזו היא קטיגור, ושוב אינו יכול להיות סניגור שיכפר כראוי. עוד כתב, שאפשר לומר, שיתכן שאדם כבר מעל בה בשוגג ולא ידע שמעל, וכיון שכבר נעשה בו חטא בפועל הוא חשוב קטיגור ואינו יכול להיות סניגור, ולכן חייבים לומר שאין בו מעילה.

1142

Yoma 60a:שיטת הרמב"ם שבהיכל מעכב ובעזרה לא מעכב

Feb 7, 2024

4:16

שיטת הרמב"ם שבהיכל מעכב ובעזרה לא מעכב א"ר יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים. פירש רש"י לפני ולפנים. והרמב"ם (עכולס יוס סכיפוליס פ"ס ס"ל) פסק כל עבודות שעובד בבגדי לבן בהיכל, צריך לעשותן על הסדר שביארנו. וביאר הכסף משנה, שפסק כר' יהודה שבחוץ סדרן אינו מעכב, וכתב הלחם משנה שחולק על פירוש רש"י שפירש לר' יהודה שמעכב בגדי לבן בפנים, הוא לפני ולפנים אבל בהיכל אינו מעכב, וסובר שבפנים הוא בהיכל ומעכב, ובחוץ שאינו מעכב הוא בעזרה. והקשה עליו שבזבחים (מ.) מבואר שלר' יהודה הזאות שבהיכל לא מעכביכג, לכן גורס בדברי הרמב"ם כל העבודות שעובד בבגדי לבן לפנים מן' ההיכל, והוא כפירוש רש"י שלפני ולפנים הוא מעכב. ובמים חיים (לבעל הפרי קדט) ביאר שיטת הרמב"ם כפשטיהכי, שלהלכה לא קיי"ל כר' יהודה ולא כר' נחמיה, אלא לגבי מה שהיו עושים בבגדי לבן בעזרה דהיינו וידוי והגרלה, הלכה כר' יהודה שאינו מעכב, ולגבי מה שהיו עושים בבגדי לבן בהיכל הלכה כר' נחמיה שמעכבנה, ופירש בשיח יצחק שסובר הרמב"ם שר' יהודה בברייתא חולק על ת"ק שםכי, שת"ק סובר דוקא בהיכל מעכב אבל בעזרה אינו מעכב וטעמו משום שמה שהקפידה התורה על סדרן הוא דוקא בעבודות חשובות כמו בהזאות שבהיכל, ולא בהגרלה ווידוי שהיה עושה בעזרהכז, ופסק הרמב"ם כת"ק דברייתא, משום שבמשנה כתוב כלשונו, וגם ממה שכתבה המשנה הקדים דם השעיר לדם הפר, ומבואר בגמ' שהכונה לדמים שנותן בהיכל, ומדוע לא כתבה המשנה הקדים וידוי והגרלה שהוא דין יותר מחודש להשמיענו שאפילו בעזרה מעכב כסדרן, קמ"ל שרק בהיכל הוא מעכב ולא בעזרה. ובשיח יצחק ביאר טעם הרמב"ם, שפוסק כר' נחמיה, וסובר שגם ר' נחמיה מודה שהגרלה ווידוי שהיה עושה אותם בבגדי לבן מבחוץ אינם מעכבים סדרן, כיון שהם לא עבודות, ולא כתב שהם אינם מעכבים משום שזה פשיטא שדוקא עבודות מעכבים, רק חידש שבבגדי זהב מבחוץ אפילו שהם עיקר העבודות אינם מעכבים. ובר' חיים הלוי על הרמב"ם חידש, שסובר הרמב"ם לחלק בין הזאות של היכל שהיו מזים על הפרוכת, שהוא לפנים מן המזבח שזה מעכב לר' יהודה, וחשוב כפנים, לבין ההזאות שהיה מזה על המזבח, שאינו מעכב וחשוב כעבודת בגדי לבן מבחוץכי, ובזה מיושבת קושיית הלח"מ, שמה שכתוב בזבחים שההזאות שבהיכל אינם מעכבים לר' יהודה, הוא ההזאה על המזבח, ומה שכתב הרמב"ם שמעכב, הוא דוקא ההזאות על הפרוכת. ש קר

1143

Yoma 60b:כתיבת אזכרות בספר תורה שלא כסדרן

Feb 11, 2024

2:47

פסקו הרמב"ם (תפילין פ"ל קט"ז) ושאר פוסקים על פי המכילתא (סוף פרשת כל) שתפילין ומזוזות שנכתבו שלא כסדרן פסולות, אך ספרי תורה שנכתבו שלא כסדרן כשרות. ובשו"ת גינת ורדים (חו"ק כלל 3 סי' יג) חידש בזה חידוש גדול, שאף שכתיבת ספר תורה שלא כסדרה כשרה, מכל מקום אזכרות שבספר תורה שנכתבו שלא כסדרם פסולות. והביא לזה כמה וכמה ראיות, ואחת מהן היא מדברי הזוהר (ויקלל יס: ועוד) המאריך בענין כתיבת שם הויה לפי הסדר והיחודים העולים מהכתיבה, אשר מבואר בזה הצורך הגדול לכתוב השם לפי הסדר דווקא, ואין לחלק בין שם הויה לשאר השמות. ומסיק שם שהחולק על זה בין בכולו בין במקצתו עליו להביא ראיה ברורה. והפוסקים דנו הרבה בספרי תורה שהדיו שלהם דהה קצת וצריכים לחזור עליו ולתקנו, שלדברי הגינת ורדים אי אפשר כמעט לתקן ספרי תורה כיון שאזכרה שדהו אותיותיה הראשונות ובאים עכשיו לתקנה הרי נמצא שאותיותיה האחרונות נכתבו לפני הראשונות ושלא כסדר היא כתובה. ובשו"ת בנין ציון (סי' לו) כתב על עיקר דינו של הגינת ורדים שלא נמצא כן בשום פוסק אחר ושראיותיו קלושות [וראה שו"ת באר יצחק (חלק יו"ד סי' כל) שו"ת שואל ומשיב (מסלולס 6 ק"ג סי' לד), שו"ת מהרש"ם (סלק ס סי' ט), שו"ת אבני נזר (יו"ל סי' סס-פסל) ושו"ת מנחת יצחק (חלק ג סי' 6)]. ובשו"ת באר יצחק (פס) כתב להוכיח מסוגייתנו שאין לפסול בזה משום שלא כסדרן, שהרי בגמ' מבואר שהטעם שהעבודות של יום הכיפורים מעכב בהם הסדר הוא משום שנאמר בהן חוקה, ומבואר בגמ' שדוקא בעבודות שנאמר בהן חוקה מעכב בהם הסדר ובאלו שלא נאמר חוקה אין הסדר מעכב, ואם כן אין לנו ללמוד שהסדר מעכב אלא בכתיבת תפילין ומזוזות שנאמר בהם והיו ולמדו מכך במכילתא שבהווייתם יהיו והסדר מעכב בהם, אבל בכתיבת האזכרות שלא נאמר בהם שום פסוק ללמד שהסדר מעכב אין מקום לומר שיעכב בהם הסדר,

1144

Yoma 61a: גדר הדין הזאה דיו"כ ומצורע ופר העלם דבר של ציבור

Feb 11, 2024

3:09

עיין גרי"ז (סטנסיל זבחים דף לט:)

1145

Yoma 61b: גדר דין מתן בהונות

Feb 12, 2024

2:14

ג. נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלים את דמו אחד ביד ואחד בכלי חקר המקדש דוד (י"ב, ו'), בגדר דין קבלה ביד במתן הבהונות, האם יש לזה דין קבלה לכל דבר, וצריך להיות בצפון, ומהפר דוקא, או שאף מן הרצפה ובדרום כשר. ובחידושי הגרי"ז (מנחות ז: ד"ה בגמ' דתני) נקט שקבלה ביד קבלה ממש היא כלפי זה שצריך להיות קבלה בבת אחת. ובחידושי רבי אריה לייב (ב', י"ח) כתב, שחקירה זו תלויה בעיקר דין מתן בהונות, שאם יש עליה תורת עבודה כזריקה, יש לומר שגם קבלת הדם ביד למתן בהונות דין עבודת קבלה עליה, אבל אם דין מתן בהונות אינה עבודה מעבודת הקרבן אלא מעשה טהרת מצורע, ואף שטעונה כהונה אינה מעבודות הקרבן, אם כן גם עבודת הקבלה אינה עבודת קבלה כלל, ונפקא מינה האם פוסל בה מחשבה, יעויין שם באריכות.

1146

Yoma 62a: מצוותן שיהיו שוין וקשה מבן סורר ומורה

Feb 12, 2024

3:54

ה. שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שוין תמהו הראשונים (תוספות ישנים, ריטב"א, ועוד), כיצד אפשר שיהיו שניהם שוים, והרי אמרו בסנהדרין (עא.) שבן סורר ומורה לא היה ואינו עתיד להיות, כיון שצריך שאביו ואמו יהיו שוים במראה ובקומה, וזה דבר שאי אפשר, וכיצד כן שייך שיהיו שוין. ותירצו, שבני אדם שונים מבעלי חיים, כיון שיש בפרצופיהם הרבה ציורות ועניינים חלוקים, אבל בבעלי חיים אפשר שיהו שוין במראה ובקומה. אבל הקשו מהמבואר בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ט) שאפילו חטה אינה דומה לחבירתה, ופירשו, שמכל מקום צריך שיהיו שוין במראה ובקומה בכל מה שיוכלו [ולכאורה כוונתם שבבני אדם שאינם דומים כלל אין שייך לומר 'כל מה שיוכלו', ורק בבעלי חיים, שהם דומים מעט, שייך לומר 'כל מה שיוכלו', אולם בריטב"א משמע קצת שהכוונה לתרץ תירוץ אחר, ואין חילוק בין אדם לבעלי חיים, אלא שכאן צריך כל מה שאפשר, וצ"ע]. ורש"י פירש, במראה, שניהן לבנים או שחורים וכו', ומשמע שצריכים להיות שוים רק בגוון, ואולי זה אינו שייך בבני אדם. וכן הוא במאירי, שניהם שחורים או שניהם לבנים או אחד משאר הצבעים. והשפת אמת כתב, שבשעירים שייך שיהיו שניהם שוים, כגון בתאומים הדומים זה לזה, מה שאין כן באב ואם של בן סורר ומורה לא שייך שיהיו תאומים. אבל כתב שלפי זה לעולם יש לקחת תאומים לשני שעירי יום הכיפורים. ובגבורת ארי תמה על עיקר הקושיא, שבבן סורר צריך שיהיו שוים במראה בקומה ובקול, וזה אינו מצוי, אבל כאן אין צריך שיהיו שוים אלא מראה וקומה, וזה שייך להיות שוה בשניהם.

1147

Yoma 63a: חומר איסור שחוטי חוץ

Feb 18, 2024

2:49

Is it prohibited to hunt?

1148

Yoma 63b: גדר דין שצריך שהוא ראוי לשם

Feb 18, 2024

2:14

Yoma 63b: גדר דין שצריך שהוא ראוי לשם

1149

Yoma 64a: גדר דין דחייתו זו היא שחיטתו

Feb 20, 2024

4:29

ובביאור תירוץ הגמרא שדחייתו של שעיר המשתלח זו היא שחיטתו נחלקו הפוסקים, ונפקא מגדר זה חילוק לדינא. שהנה בשו"ע (יו"ד סי' טז ס"ט) פסק כמבואר בסוגייתינו שאין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד, אבל אם ניחר את הראשון או נתנבלה בידו מותר לשחוט השני, ולפיכך חרש שוטה וקטן ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם, לפי שרוב מעשיהם מקולקלים ונוקטים שלא היתה שחיטתם שחיטה כשרה, ובשחיטה שאינה כשרה אין איסור אותו ואת בנו. וכתב המהרש"ק (שו"ת החלף לך שלמה יו"ד סי' כ) שאין דין זה אמור אלא כשנחרו סתם ובחרש שוטה וקטן ששחטו סתם. אבל אם היה חולה שהיה צריך לבשר ולא מצאו שוחט שישחט את הבהמה כראוי ולכן נחרו את הבהמה או שנתנו לחרש שוטה וקטן לשחוט, באופן זה יהיה נוהג איסור אותו ואת בנו. והשווה דין זה לדין סוגייתינו שדחייתו של שעיר המשתלח זו היא שחיטתו לענין איסור אותו ואת בנו, ונקט המהרש"ק שגדר הדין הוא שכל המתה שממיתים בה את הבהמה לצורך מצוה נוהג בה איסור אותו ואת בנו, וזהו הטעם שדחיית השעיר המשתלח נחשבת כשחיטה. והטעם שכל המתה לצורך מצוה נחשבת כשחיטה הוא, כיון שמעיקר הדין היה מקום לומר מסברא שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג דווקא בשחיטה כשרה, אלא כל מעשה אכזריות של המתת האם עם בנה ביום אחד יש לאסור, אלא שגילתה התורה שרק בשחיטה נוהג איסור זה, ואין לנו למעט מכאן אלא המתה שלצורך דבר הרשות. אבל כל המתה שהיא לצורך מצוה נוהג בה איסור אותו ואת בנו, וזהו הטעם שדחייתו של השעיר זוהי שחיטתו וכמבואר בסוגייתינו כיון שההמתה היא לצורך מצוה. ואם כך הוא הדין גם בהמתת בהמה לצורך פיקוח נפש שהיא מצוה גדולה עוד יותר שודאי נוהג בה איסור אותו ואת בנו, ומכל מקום לדינא כתב המהרש"ק שאין הדבר מוכרע אצלו. המנחת חינוך (הסמטוס (סי' קפה) נקט בגדר תירוץ הגמרא שדחייתו זו היא שחיטתו שזוהי צורת השחיטה בשעיר המשתלח לכל דבר, וכדוגמת מליקה בקרבנות העוף שזוהי צורת שחיטתם אף שבחולין אם יעשו מליקה יהיה העוף נבילה. וחידש עוד המנחת חינוך שעל ידי הדחיה לצוק מותר הבשר באכילה כמו במליקת עוף שבשר העוף מותר על ידי המליקה לכהנים, ודחית השעיר המשתלח לצוק אף מתירה את הבשר באכילה לכל ישראל כיון שדין הדחיה לצוק נאמר לכל ישראל ולא רק לכהנים (וללת מזה נשו"ת סלילי 6ס ק"ל סי' כג, וספת למס נסוגימינו, ולסיכול מ"ג סי' כל ס"ק נ וסי' פ פ"ק 3).

1150

Yoma 64b: אם צריך להעדיף המובחר בנרות חנוכה

Feb 22, 2024

2:08

השני מובחר ממנו יביאנו. באחרונים נידונה השאלה אם צריך להעדיף בנרות חנוכה את המובחר, וכן נשאל החכם צביג במעשה באדם שהיה רגיל להדליק כל ימיו בשמן זית, ואירע לו פעם שלא היה בידו כשהתחיל להכין הנרות ולעשות עבודתו בנרות שעוה, ובעודו עוסק בהכנת נרות המצוה הביאו לו שמן זית, ושואל מה יעשה כעת האם להמשיך ולהדליק בנרות השעוה שבהם התחיל ולא יניחם, או שמא יעדיף מצוה מן המובחר בשמן זית. וכותב החכם צבי שאפילו שבשבות יעקב פסק בזה שידליק בנרות השעוה שבהם עסק קודם לכן, חולק עליו וסובר לפסוק בזה שודאי המובחר עדיף וידליק בשמן זית, ומביא ראיה לדבריו מהברייתא של ר' יוסי בסוגיין שאף שמצוה בראשון עם כל זה כשהשני מובחר יביאנו, ואפילו בקרבן פסח אחר חצות שכבר התעסק במצוה עם הראשון.

1151

Yoma 65b: חיוב אחריות בפושקה

Feb 23, 2024

2:45

תנן התם: בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו - רבנו משה בן מימון, זכרו לברכה, בפרק שלישי מהלכות שקלים, הלכה חת וטת, מבאר את ההבחנה בין שומר שכר לשומר חנם במקרה של שקלים שנשלחו ונגנבו או אבדו. שומר שכר חייב בגניזה ואבידה, אך שומר חנם אינו חייב אלא להשבע ופטור. בהמשך לדברי הרמב"ם, ניתן לדון בסוגיה של שמירת קופת צדקה בבית אדם. האם בעל הבית נושא באחריות על הכסף שאבד או נגנב? הציץ אליעזר זצ"ל נתקל בשאלה זו מילדים שמצאו קופות צדקה בבית אביהם הנפטר. כאשר הועברו פריטים, נאבד כסף הצדקה. הציץ אליעזר מסכם ששומר קופת צדקה בביתו אינו נחשב לשומר במובנים ההלכתיים של שומר שכר או שומר חנם כמוסבר בדברי הרמב"ם. שכן, הוא לא מקבל על עצמו אחריות מובנת לשמירה על הכסף. זהו כמו מצב שבו אדם אומר לחברו שביתו פתוח לשימושו, דבר שלא מהווה קבלת אחריות לפי השולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף ב'. כמו כן, מכיוון שנהוג להניח את קופת הצדקה במקום גלוי, ניתן להבין שאין כוונה לקבל על עצמו אחריות. הציץ אליעזר מדגיש כי אפילו אם בעל הבית הצהיר שהכסף יוקדש לצדקה, כלומר, נשבע לכך, הוא עדיין לא יהיה אחראי לכסף החסר, מפני שניתן לטעון על פי ההלכה כדעת רוב הפוסקים, שהכסף בקופסאת הצדקה נחשב כאילו הגיע לידי הגבאי ובעל הבית פטור מכל אחריות נוספת. לפיכך, בהתבסס על ההלכות המובאות בדברי הרמב"ם ובהתאם לפסיקת הציץ אליעזר, שומר קופת צדקה בביתו אינו נחשב לשומר במובנים המסורתיים של שומר שכר או שומר חנם. מאחר שאין קבלת אחריות מפורשת ומאחר שהנהוג הוא להניח את קופת הצדקה במקום גלוי, נחשב כאילו הכספים כבר הועברו לידי הגבאי, ולכן בעל הבית פטור מאחריות על אבידה או גניבה של הכסף. זו הדרכה חשובה בהבנת היחסים בין הלכה למציאות החיים היומיומית, וכיצד ההלכה מספקת מענה לסוגיות של אחריות ושמירה במקרים שונים. הפרשנות המעמיקה של הרמב"ם להלכות שומרים, יחד עם התייחסות הפוסקים הלאה לסוגיות אלו, מלמדת על הגמישות והרלוונטיות של ההלכה לשאלות חברתיות ואישיות שנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו בחיים היומיומיים.

1152

Yoma 66a: השתחוייה ביום כיפור

Feb 25, 2024

2:37

Yoma 66a: השתחוייה ביום כיפור

1153

Yoma 66b: האם צריך להיכנס לספק פיקוח נפש על מנת להציל אחרים?

Feb 25, 2024

3:40

ח. מהו להציל הרועה מן הארי פירש השפת אמת, שהספק הוא, האם הרועה בודאי סכנה מן הארי, ואם ישתדל להצילו, הרי הוא מכניס עצמו בספק סכנה, ושמא אין להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, ובפרט שעתה יהיו שנים נגד הארי, וקרוב הדבר שיתגברו כנגדו, או לא. בפרשת שמות (ד, יט) אנו קוראים על ציוויו של ה' למשה: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מלשון הפסוק עולה כי שיבתו של משה למצרים התאפשרה אך ורק משום שמתו כל האנשים שביקשו את נפשו של משה. מוכיח מכאן האור – שמח ב"משך חכמה": "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה" (וכך גם ברלב"ג שכתב על המקום "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, ואף על פי שילך במצות ה' יתעלה…כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם, כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס".) דהיינו אין חובה על האדם להכניס עצמו לספק פיקו"נ כדי להציל אחרים. מדוע באמת ? המנחת חינוך מסביר: החיוב להציל הינו מכח הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פרק א' הי"ד: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך". וכשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, כך גם מצווה זו. ר' שמואל – לא צריך להגיע להסבר הזה. אלא כשם שיש דין לגבי קיום מצוות שאדם לא צריך לבזבז יותר מחומש לקיום מצוות עשה, כך גם אדם לא צריך ל"בזבז" את חייו בשביל מצוות הצלה. (בדומה לכך: הר' שך מקשה: יש דין שיהודי יכול לגנוב בשביל להציל אחרים (ויחזיר ). האם מותר לגנוב בשביל להציל גוי? התשובה היא שאסור וזאת למרות שלגוי עצמו מותר לגנוב לצורך הצלת עצמו. למה לגוי עצמו מותר וליהודי אסור בשביל הגוי? תשובה: כאשר יש פיקוח נפש לגוי אין איסור גזל, לעומת זאת על יהודי יש איסור וזה אינו נדחה בשביל הגוי) הגמ' נדרים סד: מביאה על הפסוק "כי מתו כל האנשים" שהיה זה פתח שפתח הקב"ה למשה בשביל להתיר הנדר שנדר ליתרו שלא ישוב למצרים. דהיינו אין כאן עניין של פיקוח נפש ולא ניתן להוכיח את דברי האור שמח שאין חובה להכנס לספק פיקו"נ בשביל הצלת אחרים. האור שמח מביא ראיה נוספת: הרמב"ם בהל' רוצח פרק ז' הלכה ח' כותב: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו". וכתב האור שמח: "למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל"? אלא כיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית. אולם גם ראיה זו לא כל כך מובנת: אם הבעיה היא גואל הדם. מדוע אי אפשר לפתור זאת פרקטית, יעצרו את גואל הדם וכיוצ"ב. אלא צריך להסביר את הדברים: אדם שנפסק דינו למוות אולם אביו תלוי בו ואם הוא ימות, ימות גם האב, או אם הוא רופא ורבים צריכים לו להצלת נפשות. האם נעכב הריגתם לשם כך? רשזו"א נשאל על כך והשיב שלא שמע שימנעו מוות של פלוני בשביל סכנה של אחרים אבל לא יודע את התשובה. אולם התשובה לכך היא שוודאי לא מעכבים הריגת הנ"ל בשל הצלת נפשות של אחרים. למה? העניין הוא שפיקוח נפש דוחה מצוות אך לא עונשים. בעונש של אחד לא מתחשבים בהשלכות על אחרים. ואלו הם הדברים גם לגבי גלות. הגולה אינו רשאי לצאת מעיר מקלט גם לשם הצלת אחרים ואין כאן עניין של ספק פיקוח נפש כראיית האור שמח. במשנה ערכין ז. : "האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה" ושם בגמ': "אמר רבי יוחנן אמר קרא, ומתו גם שניהם לרבות את הוולד" ושואל הר"ן מה עם התינוק? ועונה שכיוון שטרם נולד לא מתחשבין בו. ומוכיח מכאן האחיעזר – שאין דין רציחה בעובר. וקשה: הרי מחללים שבת על עובר דהיינו יש לו דין של חי. אז מדוע אין איסור רציחה? ויש ליישב: תוס' ב"מ קיד: ד"ה " אמר ליה לאו כהן" "תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש" שואלים האחרונים: כיוון הילד כבר היה מת, איזה פיקוח נפש יש בהצלת מת? עונה הנצי"ב – אמנם אין חיוב של פיקוח נפש משום "וחי בהם" כי זה מדבר רק על חי, אולם יש עדיין "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וכך גם לעניין טומאה. (נפק"מ אם רוב הסיכויים שלא יחיה). ולכן מי שרוצח עובר אין איסור כי הוא לא נחשב חי אבל כן מחללים שבת מדין "חלל עליו…" לפי זה גם ברור מדוע לא מתחשבים בעובר ל

1154

Yoma 67a: דין תחומין ביום כיפור

Feb 27, 2024

3:06

ג. בא וישב לו תחת סוכה אחרונה פירש רש"י, אף שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה, לזה התירו משום שהוא מעונה וחלש. והקשה הגבורת ארי (מלואים), שהרי מבואר בגמרא שהמשנה היא רבי מאיר, ושיטת רבי מאיר בעירובין (ל"ה) היא שתחומין מדאורייתא, וא"כ כיצד התירו איסור דאורייתא בשביל שהוא חלש ומעונה. וכמו כן יש להקשות לשיטת הרי"ף והרמב"ם שתחום של י"ב מיל מדאורייתא הוא לכולי עלמא, כיצד מתירין לו איסור דאורייתא. וכתבו התוספות ישנים (נדפס בסח.) שאפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, כיון שלא קבע שם שביתתו מתחילת היום, אם חוזר, אין כאן איסור תורה, וגם חכמים לא גזרו באופן זה, וכן כתבו התוספות הרא"ש והריטב"א. ולכאורה הביאור הוא, שאף אם תחומין דאורייתא, זהו רק ממקום שביתתו, אבל הדין שאם יצא מתחומו אין לו אלא ארבע או אלפיים אמות, לדעת הכל הוא דין דרבנן, ועל זה אמרו שמפני חולשתו הקילו. אבל הגבורת ארי חידש מכח קושיא זו, שאין איסור תחומין מדאורייתא אלא בשבת, אבל ביום הכיפורים אינו אלא מדרבנן, שהרי כל המקור לאיסור תחומין הוא מהפסוק 'אל יצא ממקומו ביום השבת', ויש לומר שהוא רק בשבת. וכן כתב השאגת אריה סימן ע' [ומה שהובא לעיל דף ס"ו בשם השאגת אריה שאין אומרים 'הכשרו בכך', שאם לא כן צריך פסוק להתיר תחומין בשבת למאן דאמר תחומין דאורייתא, הכל הוא מדבריו שם באריכות, יעויין שם]. אך עדיין הקשה הגבורת ארי, שאף אם אין האיסור אלא מדרבנן ויכולים לבטלו, מדוע הוצרכו לעשות כן, ולמה לא עשו עוד סוכה, ויכול הוא לחזור לאותה סוכה בהיתר גמור. ותירץ, שיש חשש שאנשי הסוכה האחד עשר ילכו עד הצוק לראות אם הלבין, וכתבו התוספות ישנים שאין נכון לראות אם הלבין החוט. וכעין זה כתב התוספות יום טוב, שאם אחרים באו שם שוב אינו נקרא ארץ גזרה. והשיח יצחק כתב, שאם אחרים היו באים היה נראה כאילו שלחו בשנים, ובירושלמי אמרו שלא ישלחנו ביד שנים.

1155

Yoma 67b: בשר חזיר שנפל לקדירה אם נחשב כנותן טעם לפגם

Mar 1, 2024

3:02

בשר חזיר שנפל לקדירה אם נחשב כנותן טעם לפגם בשו"ת הרמ"א (סי' כג-נד) דן בדבר שמן זית שהיה בזמנם שהיה מגיע ממדינות רחוקות, והתעוררו ספיקות בכשרותו כיון שלפעמים היו מערבים בשמן הזית שומן חזיר האסור באכילה. והרמ"א מאריך להתיר להשתמש בשמן הזה, ואחד מטעמיו הוא כיון שנקט שם שבשר חזיר אין טעמו טוב אלא פגום, ובדיני תערובות קיימא לן שדבר הנותן טעם לפגם אינו אוסר את התערובת. והביא ראיה לזה ממה שאמרו במדרש (סולס כסניס פרשס י פי"ל), ר' אלעזר בן עזריה אומר לא יאמר אדם אי אפשר ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו' נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. וכוונת המדרש שלא יאמר האדם שפורש מבשר חזיר כיון שאין טעמו טוב אלא כיון שכך גזרה התורה, וממה שהזכיר המדרש בשר חזיר דווקא ולא בשר שאר שרצים נראה שטעמו של בשר חזיר פגום מכולם, ולכן נקט אותו המדרש כדוגמא לדבר שאף שטעמו פגום מכל מקום אין לפרוש ממנו מחמת טעמו הפגום אלא מחמת ציווי התורה. וכתב הרמ"א שכיון ששומן החזיר טעמו פגום, דינו כדין נותן טעם לפגם ואינו אוסר את התערובת. והביאו בפרי מגדים (יו"ד סי' ק"ג ספ"ל סקי"ג) וכתב שלא מצא בדברי הפוסקים שהביאוהו. ונשאל בשו"ת יד חנוך (סי' כג) אם אף שלא נפסקה הלכה בדברי הרמ"א בזה, אם מכל מקום יכולים לצרף סברתו לקולא בצירוף סברות אחרות ומקום הפסד מרובה. וכתב בשו"ת יד חנוך שאין לסמוך על דברים אלו שנדפסו בתשובת הרמ"א, וכנראה לא יצאו דברים אלו מידו של הרמ"א ויתכן שאיזה תלמיד הוסיפם בתשובתו ותלה דברים ריקים באילן גדול, כי התשובות לא נדפסו תיכף אחר פטירתו, אלא הלכו זמן רב מיד אל יד ושלטו בהם ידי אנשים רבים ומעתיקים שונים, ויתכן שאחד מהם הוסיף דברים אלו. וודאי בשר חזיר אינו דבר שטעמו פגום, והוכיח כן ביד חנוך מגמרא ומסברא. מגמרא, מהמבואר בסוגייתינו שדרשו על הפסוק (ויקלל יס ד) 'את חקתי תשמרו', שהם דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן להטעות את ישראל ולומר שאין טעם באיסור זה, כמו אכילת חזיר. ואם היה בשר חזיר דבר שאין טעמו מעולה לא היו טוענים בזה על ישראל למה אינם אוכלים אותו, ואם כן מוכח מכאן שאין טעמו פגום. ועוד הוכיח כן מן הסברא, שהרי רואים אנחנו שבשר חזיר עולה על שולחן מלכים ממלכי האומות, וכל דבר העולה על שולחן מלכים ודאי אין לדון בו דין נותן טעם לפגם (יו"ד סי' קד ק"ל). ואף שנפש ישראל קצה בשומן חזיר אין זה מטעם הטבע אלא מחמת ההרגל, ואין בזה דין נותן טעם לפגם. ומה שאמרו במדרש האמור שאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, כבר פירשו בו שאין הכוונה מצד טעמו אלא מצד הטבע המקולקל שהוא מוליד בנפש האוכל אותו, ועל זה אמר המדרש שלא יאמר אדם שאינו אוכל בשר חזיר מחמת קלקול הנפש שבזה, אלא רק מחמת ציווי הבורא בקבלת עול מלכות שמים (כלס מסל"ל כתפללת יסל6ל פ"ק).

1156

Yoma 68a: גדר מקום הדשן

Mar 1, 2024

3:24

ה. היכן נשרפין לצפונה של ירושלים וחוץ לשלש מחנות רבי יוסי אומר אבית הדשן נשרפין תמהו האחרונים על הרמב"ם שלא הביא דין מקום שריפת הדשן, האם הוא במזרחה או בצפונה של ירושלים. ובלקוטי הלכות (זבחים קו.) כתב, שרבי יוסי סובר שאין צריך רק שיהא חוץ לשלש מחנות, אבל אין קפידא לאיזה רוח, ושכן פסק הרמב"ם. ובחידושי רבי אריה לייב (ב', ל"ב) הקשה כיצד לומדים דין זה מרבי יוסי, הרי לא אמר אלא שצריך בית הדשן, ובזה חולק על תנא קמא, ומנין שחולק גם על מה שהצריך תנא קמא צפון. וביאר, שיסוד מחלוקתן היא אחת, האם יש דין קביעות מקום לבית הדשן, שלחכמים יש דין מקום לבית הדשן, ולכך אין צריך לשפוך שם דשן מקודם, שהרי המקום הוא מקום הדשן גם בלא דשן, שזהו המקום המיוחד להיות מקום הדשן. ולכך צריך גם צפון, שהרי כל שיש בה דין מקום של עבודת פרים, צריך שתהא העבודה בצפון, וממילא בית הדשן הוא בצפונה של ירושלים. אבל לרבי יוסי אין כלל דין קביעות מקום לבית הדשן, ועיקר שם בית הדשן הוא על ידי ששפכו שם את דשן המזבח. ומעתה שוב אין צריך צפון, שהרי לא נאמר בה דין מקום, ואין דין צפון היכא דאין דין מקום.

1157

Yoma 68b: איך היה קורא בעל פה

Mar 3, 2024

2:53

הקשו התוספות ישנים (ע.), שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ותירצו, שמצוה מן המובחר היא לקרות דוקא דברים שבכתב מכתב ודברים שבעל פה על פה, ובאותו היום לא הטריחו הציבור. עוד תירץ, שכיון שסדר היום הוא, יכול לקרות על פה כמו שאנו אומרים תפלת המוספין על פה משום שהוא סדר היום. ובמשנה ברורה (סי' מ"ט ס"ק ד') כתב, שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הציבור, אפשר שיש להקל, וציין לדברי התוספות ישנים כאן, ולכאורה כוונתו להקל כתירוץ הראשון, אבל בסוף דבריו כתב שהגר"א הסכים לדינא לתירוץ השני. ובתלמידי רבינו יונה בברכות (ה. בדפיו, ציינו הגלה"ש כאן) כתבו, שכיון שיש חובה לומר פרשת הקרבנות, לכך מותר לאומרם על פה, וכן כל דבר שחובה לאומרו יכול לאומרו על פה, כמו קריאת שמע, וכיון שגם פרשת 'אך בעשור' היא פרשה של קרבנות, יכול לאומרה על פה. ובהערות להגרי"ש תירץ על פי מה שכתבו התוספות ישנים בהמשך דבריהם, שרק אם בא להוציא הציבור ידי חובתן, אין לאומרו על פה, אבל אם אינו מוציא הציבור מותר, ושכן נקט הגר"א לדינא. וכיון שכתב הגבורת ארי [הובא להלן] שקריאת התורה של הכהן גדול אינה חובת ציבור אלא חובת יחיד המוטלת על הכהן גדול, נמצא שאינו מוציא אחרים, ולכך מותר לקרות על פה.

1158

Yoma 69a: בענין כלאים בבגדי כהונה

Mar 5, 2024

4:28

מח רמב"ם וראבד- יסוד המחלוקת

1159

Yoma 69b: גדר איסור יחוד מה"ת

Mar 5, 2024

3:20

ביאור היאך עקרו חכמים איסור תורה של יחוד כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה. בקידושין (פל:) מובא אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ומסקנת הגמ' דתנאי היא וסתם משנה כוותיה דרב אסי. ופרש"י 'ודר עם אמו או עם בתו - דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה'צ. מבואר מדבריו דלעולם מצד יחוד בעריות מה"ת כלול גם קרובות, רק בתר דכחלינהו לעיניה התירו חכמים את הדבר. וכתבו האחרונים שאין לתמוה היאך הפקיעו חכמים איסור תורה, כיון שבפשטות יסוד איסור יחוד הוא מצד (ויקרס יס ו) לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' שעי"ז יבוא לידי גילוי עריות, א"כ כל עיקר איסורו הוא קירבה, וממילא לאחר שביטלו יצה"ר מהקרובות בהם הא לא הוי קורבא .

1160

Yoma 70a: "קושיא בהלכת גלילת ספר תורה בציבור: ההבדל בין קריאת הכהן הגדול לקריאת המפטיר"

Mar 7, 2024

2:11

ב. לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור נפסק בשלחן ערוך (או"ח קמ"ד) שאם אין להם אלא ספר אחד וצריכים לקרות בשני ענינים, גוללין אותו, וידחה כבוד הציבור. והקשה המגן אברהם (ז') מדוע זה שונה מכהן גדול שהתירו לקרות על פה ולא התירו לגלול בצבור, ואף כאן יקראו על פה ולא יגללו. ותירץ, שקריאת כהן גדול במקדש במקום כל ישראל, והם לא מחלו על כבודם, אבל בבית הכנסת שיש אנשים מועטים, מסתמא הם מוחלין על כבודם כדי לקיים מצות קריאת המפטיר. ובכתית למאור כתב שעל פי דברי התוספות ישנים בשם הריב"א מיושב, ולכאורה כוונת התוספות ישנים כפי שכתב הריטב"א, שבירושלמי הקשו מדוע גוללין לפרשת אמור ולא לפרשת פנחס, וביאר הריטב"א כוונת התירוץ שם, שאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח ציבור כיון שהוא צריך לסדורו של יום, אבל לחזור ולגלול ל'אך בעשור' שבפנחס שאינו מעיקר הקריאה, כיון שכבר קרא סדר שבפרשת אמור, אין לגלול. ולפי זה מובן, שכשצריך לגלול לקרות לעיקר סדר היום, גוללין ולא חשו לטורח הציבור. ובהערות להגרי"ש תירץ, שכאן באו לקבוע כיצד יעשו בכל יום הכיפורים, על זה אמרו שכיון שצריכים או לגלול ולהטריח הציבור או לקרות על פה, העדיפו לקבוע לקרות על פה שלא להטריח הציבור. אבל כשנזדמן בית הכנסת שאין להם אלא ספר אחד, כיון שכבר נקבעה תקנה לקרות מתוך הספר, צריכים הם לגלול כדי לקיים תקנה זו, אף שגורמים בכך טורח ציבור. עוד כתב, שלדברי הגבורת ארי שאין קריאת כהן גדול חיוב על הציבור אלא רק על הכהן גדול, יש לחלק, שאין להטריח הציבור כשאינם מחוייבים בתקנה זו, אבל בשאר קריאת התורה המוטלת על כל הציבור, אפשר להטריחם כדי שיקיימו התקנה שגם הם מחוייבים בה.

1161

Yoma 70b: גדר איל של יום הכיפורים

Mar 7, 2024

3:16

הקשה החכמת אדם (סוף הל' אבלות מצבת משה, בשאלה ג'), שלפי דעה זו שזהו האיל האמור בחומש הפקודים, מדוע כפלה תורה להזכיר כאן את האיל יותר משאר מוספין. ותירץ על פי דברי הגר"א שהביא המדרש שאהרן הכהן יכל היה להכנס בכל שעה שירצה, אלא שצריך לעשות ככל הסדר של יום הכיפורים. ובזה ביאר מה שהוצאת הכף ומחתה נכתבה שלא על הסדר, שדוקא ביום הכיפורים, שיש הלכה למשה מסיני לעשות חמש טבילות, בזה צריך לעשות הוצאת כף ומחתה בזה הסדר, אבל בשאר ימות השנה, שאין דין של חמש טבילות, צריך לעשות הסדר כפי שנכתב. וכתב החכמת אדם שלפי זה מובן כפילות התורה, שבאה לומר שדין איל זה אינו מדין יום הכיפורים כמו המוספין, אלא הוא חלק מסדר היום שצריך אהרן לעשות כל זמן שנכנס לקדש הקדשים, ואף אם יכנס בשאר ימות השנה צריך להביא איל זה, אבל שאר קרבנות מוסף קרבים רק ביום הכיפורים, ולכן לא כפלה תורה אלא את שעיר החטאת. ועל דרך זה יש לומר גם לשיטת הרמב"ן (ויקרא ט"ז, כ"ג) שאינו סובר כהגר"א, ולדעתו לא מצינו היתר להכנס בשאר ימות השנה, מכל מקום יש ליישב על פי דעת הרמב"ן (שם כ"ג, ב') שלא הקריבו מוספין במדבר, שלכך נכפל באחרי מות, לומר שאיל זה צריך להקריב אף ששאר מוספין לא הקריבו [מר' יעקב נקריץ נ"י].

1162

Yoma 71a: גדר דין קידוש ידים ורגלים ממי הכיור

Mar 10, 2024

3:07

Yoma 71a: גדר דין קידוש ידים ורגלים ממי הכיור

1163

Yoma 71b: גדר מצוות לבישת בגדי כהונה

Mar 10, 2024

2:53

Yoma 71b: גדר מצוות לבישת בגדי כהונה

1164

Yoma 72a: גדר איסור קריעה בגדי כהונה

Mar 11, 2024

7:39

Yoma 72a: גדר איסור קריעת בגדי כהונה

1165

Yoma 72b: ירושה ברבנות

Mar 13, 2024

2:38

Yoma 72b: ירושה ברבנות

1166

Yoma 73a: גרי"ז בענין אורים ותומים ויהושע בן נון

Mar 15, 2024

2:21

Yoma 73a: גרי"ז בענין אורים ותומים ויהושע בן נון

1167

Yoma 73b: חצי שיעור ביום הכיפורים

Mar 17, 2024

3:09

חצי שיעור ביום הכיפורים אלא לריש לקיש מאי איכא למימר. בירושלמי (תרומות פ"ו ה"ל) אמרו: ומודי ר"ש בן לקיש ביום הכפורים. וטעם הדבר, כתב הגר"א (נכיחולו סס) דכיון דביוה"כ האיסור תלוי בעינוי ולא באכילה, וכל שאכל מעט כבר מיישב דעתו קצת, ולכן מודה ר"ל שחצי שיעור אסור מן התורה, משא"כ באיסור התלוי באכילה, האוכל חצי שיעור מותר מהתורה כיון שאין אכילה פחותה מכזית. וכתב בפני משה שם שהירושלמי חולק על הגמרא בסוגיין שסוברת שמחלוקתם גם לגבי יוה"כ. וכ"כ ביפה עינים דלהירושלמי לא קשיא קושית הגמרא בסוגיין הניחא לריו"ח אלא לר"ל וכו'. אמנם בשו"ת שואל ומשיב (קמיסלס סוף סי' פו), כתב להשוות שיטת הבבלי והירושלמי בזה. ומפרש, דמה שאמר הירושלמי שמודה ר"ל ביוה"כ, היינו באוכל כזית שלם שהוא פחות מכותבת, ולכן אינו דומה לחצי שיעור בשאר איסורים, דבכל האיסורים מיירי באוכל פחות מכזית דלא הוי אכילה ומש"ה סובר ר"ל שהוא מותר מן התורה, אבל ביוה"כ משכחת לה אכילת כזית שהיא חצי שיעור, ובזה מודה ריש לקיש שאסור מן התורה כד. ומה שאמרו בסוגיין שגם ביוה"כ לריש לקיש איסורו מדרבנן, מיירי שאכל פחות מכזיתכה.

1168

Yoma 74a: בדין מושבע ועומד באיסורי דרבנן

Mar 18, 2024

3:30

Yoma 74a: בדין מושבע ועומד באיסורי דרבנן

1169

Yoma 74b: אדם הראשון וחצי שיעור

Mar 19, 2024

4:39

באור המאיר (שו"ת סי' סו) דן בקושיית השואל, מדוע נענש אדם הראשון, הרי מבואר במדרש שחוה לקחה כזית מעץ הדעת וחילקה אותו לאדם ולשאר הברואים, ונמצא שלא אכל אדם הראשון כי אם פחות מכזית. ולדעת ריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה. ובסוף דבריו (ס"ג) תירץ שלשיטת הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"י) שלא נאמרו שיעורים לבני נח מובן שאדם הראשון שדינו היה כבן נח נענש גם על חצי שיעור.

1170

Yoma 75a: אם בנ"י נחשבו לאחר מתן תורה כקטן שנולד

Mar 20, 2024

3:08

ויעוי' ב"משך חכמה" בפ' ואתחנן עה"פ לך אמרו להם וגו' (ה', כז') שכ' בזה"ל, שובו וגו', החת"ס בחידושיו לע"ז (סג:) בד"ה אקילו וכו' כתב, כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי [כדאיתא ביבמות (כב.), (מח:), ועוד] יעו"ש. ולדעתי פשוט, דיצא להם דמסתמא היה ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה [כדאיתא בפ"ק דסוטה (יב.), וכן יעוי' במס' דר"א זוטא (ספ"א) ע"ש] ונשא דודתו יוכבד [וכבפ' וארא (פ"ו, פ"כ) ע"ש], וכן אמרו ביומא פ' יוהכ"פ (עה.) בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ופירש"י שם שביכו על "הנוספות", ואם לא היו רגילין בזה לא היו בוכין. וא"כ איך אמר רחמנא אחר מת"ת "שובו לכם לאהליכם" ואין אהלו אלא "אשתו" [כדאיתא בפ"ק דמו"ק (ז:), ושם (ט.) ועוד], הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים "לפרוש" מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ודוק. והא דמוכיח ברפ"ק דביצה (ה.) מהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו דאי משום עריות שנשאו קודם, לא הו"ל לומר להם עד שיאמר האיסור של עריות קודם, וזה ברור, עכ"ל הג"ר מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדווינסק, יעו"ש. והיינו דק"ל דאי קמ"ל בזה דהוי "כקטן שנולד" א"כ איך למדים מזה הכא דכל דבר שבמנין וכו' ולכן הוצרך הקב"ה לומר לבנ"י "שובו" וגו', הא בעינן לזה לגר שנתגייר וכו', וא"כ מנין שכל דבר וכו'. וע"ז תי' דאי משום הא הו"ל לקב"ה לאומרו לבנ"י ע"י מרע"ה רק אחר פרשת "עריות" ולא תיכף אחר מת"ת, ומדאמרו תיכף אח"כ ש"מ תרתי, דגר שנתגייר וכו' וכן דכל דבר שבמנין וכו'. (ב) אולם לא כן ס"ל למהר"ל דנחשבו אותו הדור כ"קטן שנולד". דיעוי' ב"גור אריה" למהר"ל ז"ל בפ' ויגש עה"פ ושאול בן הכנענית (מו', י) דהקשה, דכיון דישראל במת"ת היה להם דין "גרים" וכדאיתא ביבמות (מו.) דישראל היו צריכים מילה והזאה וטבילה כדין "גרים", וקי"ל דגר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ לאותו הדור היה ראוי להתיר "קרובות ערוה", וא"כ מהו שכ' "שבכו" על העריות שנאסרו בו, הא לכאו' לא נאסרו בזה כלל. אלא ע"כ צ"ל דאכן לא הו"ל למעלה של "קטן שנולד", והיינו טעמא לפי שהוכרחו לקבל התורה דהא כפה עליהם הר כגיגית וכבשבת (פח.) וברפ"ק דע"ז (ב.) וכדפירש"י בשמות (יט', יז'), ובכה"ג לא אמרי' דהוי "כקטן שנולד", דדוקא מי שנתגייר מעצמו כיון דלא היה צריך להתגייר ואעפ"כ התגייר הוי בריה אחרת לגמרי, אולם ישראל שיצאו ממצרים כיון שהיו מחוייבים ומוכרחים לקבל את התורה אין זה כקטן שנולד, ותדע לך דאל"כ ק' מ"ט לא הותרו בעריות, וע"כ צ"ל דבכה"ג ליכא לדין דהוי כקטן שנולד וכו', עכ"ד המהר"ל יעו"ש.

1171

Yoma 75b: מחייב של ברכת המזון וזמן עיכול

Mar 21, 2024

6:33

גדר שיעור עיכול והנה אמרו חז"ל ביומא שם לפרש את הכתוב "לחם אבירים" שנבלע באברים ולא היה בו פסולת ופרש, ומתוך כך דן החזו"א באו"ח סימן כ"ח אות ד' להכריע בביאור גדר שיעור עיכול לענין ברכת המזון ונבאר את תוכן דבריו ומה שיש לדון בהם. כתב החזון איש לדון במה דאפשר לברך ברכהמ"ז עד שיתעכל המזון במעיו דלכאורה מוכח מזה דאין ברכהמ"ז על האכילה אלא על הנאת המעיים וכל זמן שהוא שבע מהמזון שבמעיו יכול לברך עליה, אך מאידך מסתבר שבהמ"ז על אכילת הפת היא וזכר לדבר שיטת ב"ש שצריך לחזור למקום שאכל ואינו מברך במקומו, ובאמת פשוט שחיוב ברכה זו משום האכילה הוא ד"ואכלת ושבעת" כתיב וכבר כתב המג"א בסי' ר"י סק"א דאין חיוב מה"ת בברכת המזון אא"כ אכל כזית תוך כדי אכילת פרס דבלאו הכי לא הוי אכילה ואין בשביעה לבדה כדי לחייבו בברכהמ"ז ד"ואכלת" כתיב עי"ש וכז"פ. ושוב כתב החזון איש לבאר פשטות ההבנה בהלכה זו דאין לברך על הנאה לאחר שעברה ובטלה מן העולם ולכן אין לברך ברכהמ"ז אחר שנתעכל המזון שבמעיו, אך דחה דרך זו מהמבואר בברכות מ"ח ע"א דמשה תיקן לבני ישראל ברכת המזון על המן, והרי אמרו ביומא ע"ה ע"ב דהמן נבלע באברים וא"כ לא היה בו עיכול ואיך בירכו ברהמ"ז, ומכח קושיא זו חידש מהלך חדש בגדר זה דכל ענין שיעור עיכול נצרך רק במקום הפסק דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו הרי הוא כאילו עומד ואוכל ואין כאן הפסק, אבל כ"ז שלא הפסיק יכול לברך אף שההנאה עברה ובטלה מן העולם, ועל המן ברכו סמוך לגמר אכילתן ללא הפסק. ויסוד דרך זה השתית החזון איש על מה שהעיר למה אין דין הפסק בין גמר האכילה לבהמ"ז כשם שיש דין הפסק בין המוציא לתחלת אכילתו, ואין לומר דהכלל הוא בברכות שאין דין הפסק אלא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה דהלא בברכות קריאת התורה חזינן דיש דין הפסק גם בברכה שלאחריה, וע"כ דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו אין דין הפסק, עי"ש.

1172

Yoma 76a: גדר חיוב עינוי ביום כיפור

Mar 26, 2024

3:16

אם הוא דין בפנ"ע או חלק מדין שבת שבתון דאיסור מלאכה

1173

Yoma 76b: סיכה שאינה של תענוג

Mar 26, 2024

4:47

עיין בהררי קדם סא-א

1174

Yoma 77a: אם האיסורים מצד 'ביטול העינוי' או גוף המעשים אסורים

Mar 28, 2024

3:53

הקובץ הערות (יבמות סי' עג ס"ק ג-ה, קובץ שיעורים פסחים אות קצז) חוקר במה שלמדו את חמשה האיסורים ביום כיפור מ'תענו את נפשותיכם', האם גוף האיסור הוא 'ביטול העינוי', ולדוגמא איסור אכילה ביום כיפור, אין מהות האיסור האכילה' מצד עצמה, אלא שהאכילה היא היכי תמצי' שמבטל את העינוי, ואילו משכחת לה אופן של 'אכילה' שלא תבטל העינוי, היתה מותרת אכילה כזו. וכן להיפך, אם היה שייך ביטול העינוי היה נאסר אף בלא אכילה. או יש לצדד באופן אחר, ש'תענו' אינו אלא לימודים לדרוש מה הם חמשת האיסורים ביום הכפורים, אבל לעולם איסורם מצד עצמם, שגוף המעשים הללו הם האסורים". וכמובן שלפי יסוד האחרונים שהובא לעיל (אות ד) שהעינוי הוא מדין 'שביתה' ברור שאין עיקר האיסור ה'עינויי .

1175

Yoma 77b: להאכיל לקטנים בידים ביום הכפורים

Mar 31, 2024

3:08

להאכיל לקטנים בידים ביום הכפורים ונותנת פת לתינוק וכו' אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים. ויש שהקשו איך מותר ליתן בידים לקטן לאכול, והרי יש איסור להאכיל איסור לקטן, וכמו שדרשו ביבמות (קיד.) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. ונאמרו כמה דרכים לבאר הענין. א. יש שתירצויח שאם ימנעו ממנו אכילה ושתיה יש סכנה בדבר, ולכן אין בזה איסור לא תאכילום. ב. יש שכתבו"ש שכיון שביוה"כ לא נאסרה האכילה, אלא יש מצות עינוי, והיינו שלא יהיה לו יתובי דעתא ע"י אכילה ושתיה ושאר ענינים, לכן בקטן שאין דעתו נחשבת, שאין לו דעת, נמצא שאין שייך כלל איסור עינויי יוה"כ עליו, ולגביו אין כאן מעשה איסור כלל. ג. יש שנקטו שלא שייך איסור ספייה לקטן אלא בדבר שהוא חפצא דאיסורא, אבל עינויי יוה"כ אינם מאכלות אסורות בעצם, אלא שהתורה הזהירה אותנו שלא לאכול ולשתות ביוה"כ, וכיון שהקטן אינו מצווה בדבר היינו שלגביו לא נאמר כלל מצות עינוי שבתורה, ואין כאן ספיית איסור אלא היתר גמור הואי.

1176

Yoma 78a: חצי שיעור באיסור רחיצה ביום כיפור

Mar 31, 2024

3:50

במשנה ריש פרק בתרא דיומא (עג, ב) אמרינן שאע"פ שיש איסור רחיצה ביוהכ"פ, המלך והכלה ירחצו פניהם. וביארו שם התוס' ישנים (ד"ה יום) דמדאורייתא רק רחיצת כל גופו אסורה, ורחיצת פניו או פחות מכל גופו אסורה רק מדרבנן, וחכמים התירו למלך ולכלה. והקשו האחרונים (עיין אור גדול על המשניות שם ד"ה המלך) מדוע לא נאסר רחיצת פניו אף מדאורייתא מטעמא דחצי שיעור. ועיי"ש שכתב כמה תירוצים על קושיא זו. ובספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ זצ"ל (עמוד רד) תירץ ע"פ היסוד שכתבנו, דלא שייך איסור חצי שיעור ביוהכ"פ, דחצי שיעור שייך רק בשיעורים של חשיבות או שיעורים מצד הדין, אבל בשיעור שהוא מחמת מהות הדבר, כלומר שיעור מציאותי או הקשרי, לא שייך חצי שיעור, ואיסור רחיצה פירושו רחיצת כל גופו, ובפחות מכל גופו אינו כלל בגדר רחיצה לענין יוהכ"פ, ולכן לא שייך לאוסרו משום חצי שיעור, אלא אסור רק מדרבנן, והם התירו איסורם למלך וכלה.

1177

Yoma 78b: קטן שהגדיל באמצע יום כיפור

Apr 1, 2024

3:19

בנידון דומה, דנו האחרונים בקטן שהגדיל באמצע יום הכפוריםי, החתם סופר (או"ח סי' קעב) נקט שבקטנותו פטור מן התענית, אבל אם אכל בגדלותו חייב כרת. אמנם הישועות יעקב (או"ח סי' תרח סק"א) והצפנת פענח (ח"ב סי' לב, מכתבי תורה סי' קנד) נקט שכיון שפטור בתחילת היום מהתורה, אף בסוף היום פטור מן התורה, שכן נאמר ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערבי פא. ושיטה שלישית חידש העמק שאלה (שאילתא קסז סק"ו) שכיון שאם יאכל בשעות שהיה בקטנותו כבר לא יקיים את מצות התענית גם בשעות שכבר נעשה גדול, שכן אין 'עינוי' אלא בצם מערב עד ערב, ממילא נמצא שאסור באכילה אף קודם גדלותו.

1178

Yoma 79a: איסור אכילה ביום הכיפורים גדר האיסור

Apr 3, 2024

3:22

איסור אכילה ביום הכיפורים יש להסתפק בדין עינוי של אכילה ביום הכיפורים, אימתי עובר על האיסור, האם דין יום הכיפורים שוה לשאר איסורים שאנו פוסקים כרבי יוחנן שבהנאת גרונו עובר, או רק בהנאת מעיו עובר. שכן הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) שפסק שבכל איסורי התורה אסרה התורה בהנאת גרונו, כל דבריו נאמרו באיסורים ששיעורם הוא בכזית, אבל באיסור אכילה של יום הכיפורים שהוא בככותבת לא הוזכר ברמב"ם אם עובר כבר בהנאת גרונו. והמנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) נשאר בצריך עיון בספק זה. אכן מצינו שדנו בנידון זה רבים מגדולי האחרונים, והביאו ראיות לכאן ולכאן וכאשר יתבאר. בב בגמרא (עט.) מבואר שהטעם ששיעור האכילה לחייב עליה ביום הכיפורים הוא בככותבת ולא בכזית כשאר איסורי אכילה, הוא משום שיקים בין להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה', הרי שביישוב ב הדעת תלוי האיסור, שאכילה שמיישבת את הדעת היא האכילה האסורה ביום כא כין הכיפורים ומבאר הכתב סופר (או"ח סי' קיז), שלמתבאר בגמרא צדדי הספק צריכים להיות אימתי נהיה מיתבא דעתיה', האם בזמן שבא לגרונו או עד שיבוא למעיו. ומוסיף הכתב סופר, שלפי זה שונה דין יום הכיפורים משאר דיני התורה, בזה שבדין יום הכיפורים אין מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, ולשיטת שניהם יש אותו דין ביום הכיפורים. שכן מה שריש לקיש מצריך בכל התורה שתהיה הנאת מעיו, הוא מכיון שסובר שרק הנאת מעיו נחשבת 'אכילה' והנאת גרון לבד לא נחשבת אכילה, ורבי יוחנן סובר שהנאת גרונו גם נחשבת "אכילה', מה שאין כן ביום הכיפורים שלא כתוב בתורה שעובר רק באכילה, אלא שהצריכה התורה 'עינוי' וכל שלא נתענה עובר, וכיון שלא צריך שתהיה 'אכילה' אין מקום למחלוקתם. אלא שיש כאן נידון חדש, האם נהיה 'מיתבא דעתיה' כבר בהנאת גרון או רק בהנאת מעיו, ואם נהיה 'מיתבא דעתיה' בהנאת גרון גם ריש לקיש מודה שעובר בהנאת גרון, ואם לא נהיה 'מיתבא דעתיה' כל זמן שלא בא המזון למעיו, גם רבי יוחנן מודה שעובר רק בהנאת מעיו. והחתם סופר (כתובות ל. ד"ה הגונב) פשוט לו ש'מיתבא דעתיה' שייך רק בהנאת מעיו.

1179

Yoma 79b: גדר איסור אכילה ושתייה ביום כיפור

Apr 3, 2024

2:26

והחתם סופר (כתובות ל. ד"ה הגונב) פשוט לו ש'מיתבא דעתיה' שייך רק בהנאת מעיו. וכדברי הכתב סופר שדין עינוי ביום הכיפורים תלוי רק ב'מיתבא דעתיה' ולא בדיני אכילה, מבואר גם בשאגת אריה (סי' עו), ומטעם זה כתב השאגת אריה, שודאי שביום הכיפורים חייב גם על אכילה שלא כדרך, שכן גם אם אכילה שלא כדרך לא נחשבת אכילה מ"מ חייבים עליה ביום הכיפורים, והוא משום שביום הכיפורים לא כתוב שהחיוב הוא על יאכילה', אלא החיוב הוא על "אשר לא תענה' (ויקרא כג כט), וגם באכילה שלא כדרך הוא עובר על יאשר לא תענה'. והעמק ברכה (עמ' קכז אות ב) מביא להוכיח כן שחיוב יום הכיפורים לא תלוי בדיני אכילה, שהרי שיעור שתייה בכל התורה הוא ברביעית, וביום הכיפורים חייבים על שתיית מלוא לוגמיו, כמבואר בגמרא (יומא פ.), ושיעור מלוא לוגמיו הוא שיעור פחות משיעור רביעית, ומשום שיש מיתבא דעתיה' בשתיית מלוא לוגמיו. ואם היה דין שלחיוב יום הכיפורים צריך שתהיה אכילה', הוא הדין שצריך שתהיה "שתייה', ולא היה מתחייב על שתייה פחותה מרביעית.

1180

Yoma 80a: שתייה לענין חיוב ברכת המזון

Apr 3, 2024

2:19

כתב הרמ"א (קצ"ז, ד'), שיש אומרים שאם לא שתה, והוא תאב לשתות, אין חיוב לברך ברכת המזון מדאורייתא. וכתב השער הציון, שזוהי שיטת היראים, הסובר ש'ושבעת זו שתיה' היא דרשה גמורה, אבל שאר פוסקים סוברים שאינו אלא אסמכתא בעלמא. והחזון איש (או"ח כ"ח, ב') כתב, שלפי זה אם לא שתה בתוך סעודתו ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן שתה, יתחייב לברך שוב מן התורה, שהרי כשבירך מתחילה לא היה חייב אלא מדרבנן, עיין שם מה שכתב בזה.

1181

Yoma 80b: אכילה גסה ביום כיפור

Apr 4, 2024

2:12

הקשה בתוספת יום הכפורים, מדוע השמיעו דין זה רק באיסור אכילה ביום הכפורים, ולא אמרו כן לגבי כל מאכלות אסורות. ותירץ, שהחידוש הוא לענין יום הכפורים, שאף שבשעת אכילה אינו נהנה, מפני שהוא שלא כדרך הנאתו, אולם כשנתעכל המזון הראשון, מתיישבת דעתו במה שיש לו אוכל במעיו, ועל כן הוה אמינא שחייב, והשמיעונו שהולכים אחר אחר שעת אכילה, ובשעת אכילה הרי לא נהנה. עוד תירץ, שהחידוש הוא שגם אחר כך אינה הנאה, אלא הוא היזק של עצמו הוא.

1182

Yoma 81a: כפרה דיום כיפור ביום ולא בלילה

Apr 4, 2024

1:54

אם גם בשבת ויו"ט צריך קרא לאזהרה דליליא חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא חד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא. ונסתפק בתוס' ישנים (ד"ס קד), אם בכל ימים טובים ושבתות צריך גם כן מקרא בפני עצמו לעונש היום ולעונש הלילה. ובמכילתא (יתרו מס' לכסלט פר' ז) דרשו כן גם לענין שבת: אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, ת"ל מחלליה מות יומת, עונש שמענו ואזהרה לא שמענו, ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחאי בן יאשיה. אמנם בתוס' הרא"ש (ד"ס קד) כתב, שבכל שבת ויו"ט אין צריך פסוק בפני עצמו ללמוד על איסור מלאכה בלילה, שהיום והלילה אחד הם, ודווקא לענין יוה"כ אמרו בסוגיתנו שצריך לרבות אזהרה ועונש ליום וללילה, משום שנאמר בו 'בעצם היום הזה', והוה אמינא דווקא ביום ולא בלילה כט. ובגבורת ארי כתב, שדווקא ביוה"כ היינו סוברים כן משום שהתורה תלתה עינוי ואיסור מלאכה דיוה"כ משום 'כי ביום הזה יכפר', והכפרה היא דווקא ביום ולא בלילה.

1183

Yoma 81b: גדר מצות אכילה בערב יום כיפור

Apr 7, 2024

4:51

א. מצות אכילה בערב יום כיפור – מקור הדין וטעמיו בסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה נתבאר הלימוד "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". בדברי רבותינו הראשונים נאמרו טעמים שונים למצווה זו. • הרמב"ם לא הזכיר את המצוה לאכול בערב יום כיפור בדיני יום הכיפורים (הלכות שביתת עשור), אלא בהלכות נדרים. בביאור שיטתו נחלקו המפרשים. ב. מצות אכילה בערב יום כיפור – פסק ההלכה האם חובת מצות האכילה בערב יום כיפור באכילת לחם דווקא • מה שיעור האכילה • האם יש מצוה להרבות באכילה באופן מיוחד. ג. מצות אכילה בליל ערב יום כיפור הפוסקים נחלקו האם המצוה לאכול בערב יום הכיפורים מתחילה כבר מהלילה הקודם, או רק מהבוקר. ד. חיוב נשים מצות אכילה בערב יום כיפור רבותינו האחרונים דנו האם נשים פטורות ממצות האכילה בערב יום כיפור משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא, או שיש לחייבן כי גם הן חייבות להתענות ביום כיפור. החולה שאינו מתענה ביום כיפור, האם מחוייב במצוה לאכול בערב יום כיפור. ה. קיום מצות אכילה בערב יום כיפור בהזנה מלאכותית ו. נטילת גלולות בערב יום הכיפורים להקלת התענית ז. ברכה על מצות אכילה בערב יום כיפור ח. חיוב קטן במצות אכילה בערב יום כיפור ט. עצות למאכלים ראויים בערב תענית ובמוצאי התענית י. מצות אכילה בערב יום כיפור – סיכום מנהגי האכילה והשתיה בערב יום כיפור. אכילה בערב יום כיפור אכילה בערב יום כיפור א. מצוות אכילה בערב יום כיפור – מקור הדין וטעמיו במסכת ראש השנה (1א) למד רבי ישמעאל מהפסוק (ויקרא כג, לב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", שיש להוסיף מחול על הקודש. אך לדעת רבי עקיבא, דין זה נלמד ממקור אחר, ועל כן לומד דין חדש מפסוק זה: "דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". ברש"י במסכת יומא (פ, ב; הובא בליקוטי רש"י כאן) מבואר טעם מצות האכילה בערב יום כיפור: "התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה". במדרש רבה (1ב) הובא מעשה ממנו משמע שיש לאכול בערב יום כיפור, אך מטעם אחר: "אית לן חד יום בכל חובין דאנן עובדין כל יומי שתא הוא מכפר עלינן, וכד הוא אתא, לית אנן צריכין ליקורי יתיה" [יש לנו יום אחד שכל עוונות שאנו עושים כל השנה הוא מכפר עלינו, כשבא אותו יום אין אנו צריכין לכבדו, בתמיה]. בשבולי הלקט (1ג) מבואר טעם מצות האכילה, כדי להקשות עליו את הצום, או כדי להוציא מלב הצדוקים הסוברים שיש להתענות בתשיעי. רבינו יונה (2א) כתב כטעם המדרש הנ"ל (1ב) שמראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, והוסיף שהוא במקום סעודת יום טוב שהיה עלינו לקבוע ביום הכיפורים. עוד כתב רבנו יונה בטעם המצוה לאכול בערב יו"כ, שהוא למען נחזק להרבות תפילה ותחנונים ביום הכיפורים. הטור (2ב) כתב כדברי רש"י בטעם המצוה: "הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר", ולאחר מכן הביא את דברי המדרש הנ"ל. וכתב הפרישה דהיינו כדי שיהא ניכר התענית בעשירי, שהוא משום צווי השי"ת. • • הרמב"ם לא הזכיר בהלכות שביתת עשור את המצוה לאכול בתשיעי, אולם בהלכות נדרים (2ג) כתב: "הנודר שיצום יום ראשון או שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים, הרי זה חייב לצום, חנוכה ופורים ידחה את נדרו, מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהן מדבר סופרים, הרי הן צריכים חיזוק, וידחה נדרו מפני גזירת חכמים". ומשמע מדבריו שאסור לצום בערב יום כיפורה מהתורה, ולכן לא עשו בו חיזוק, וחייב לקיים נדרו. ברם הבית יוסף (2ד) דחה זאת, שהרי דרשת "ועניתם את נפשותיכם בתשיעי" אינה אלא אסמכתא בעלמא, ועל כן פירש שמכל מקום לא דוחה את נדרו כי יש לו סמך מהתורה, ועל כן אינו צריך חיזוק. אולם דעת הלחם משנה שאכילת עיו"כ להרמב"ם הינה מהתורה. ובהררי קדם (3א) ביאר כי חובת האכילה בערב יום כיפור היא כדי שתהיה ביום כיפור 'שביתה הניכרת' מאכילה ושתיה. ולכן אכילה זו מקיומי התענית וחלק ממעשה השביתה מאכילה [כעין דברי הפרישה לעיל (2ב)], ואין זה חובת אכילה אלא איסור תענית, ועל כן לא כתבה הרמב"ם בהלכות שביתת עשור. וראה גם בדברי ערוך השולחן (3ב) שלדעת הרמב"ם אין חובת אכילה כלל [ולכן לא הובא דין זה בהלכות שביתת עשור] כי הלכה כרבי ישמעאל [בסוגיא בראש השנה (1א)] שדרש את פסוק 'ועניתם' לדין תוספת יום הכיפורים, ולא למצות אכילה בערב יום כיפור. ומטעם זה פסק הרמב"ם בהלכות נדרים שיש לקיים נדרו ולצום בערב יום כיפור, מפני שאין מצות האכילה בו אלא מנהג העו

1184

Yoma 82a: כשאינו עובר במעשה האם גם חייב למסור נפשו

Apr 8, 2024

3:38

כשאינו עובר במעשה האם גם חייב למסור נפשו אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. פירש רש"י (ד"ה לף נעלס) קז אם יאמרו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור, אבל היא [כשאונסים אותה להבעל לערוה] אינה מצווה למסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא [דאינה עושה מעשה], ע"כ. על הבועל, וכן גרס בשאלתות וכתבו התוס' (ד"ס מס) דגירסת רש"י היה "יהרג' - (פר' ולכל), ובתוס' (פסחיס כס: ל"ס 6ף) הביאו בשם ר"י דגרס "תהרג'. ומשכחת לה היכא שאונס אותה הנכרי להביא את הערוה עליה - דבכהאי גונא עושה מעשה ותהרג ואל תעבור, וכ"כ התוס' (כע"ג). וכתבו התוס', דעל כרחך אין לה למסור את נפשה כשאין עושה מעשה, דהרי דנערה המאורסה ילפינן מרוצח, ורוצח אינו מחוייב למסור נפשו אלא - להרוג בידים, אבל אם אומר לו אנס הנח כשתובעין ממנו לעשות מעשה שיפילו אותך על תינוק ותהרגהו או תיהרג אינו חייב למסור עצמו כדי להציל חבירו, דהטעם ברוצח דיהרג ואל יעבור אמרינן בסמוך 'דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי', ובנידון דידן אדרבא, יש לומר מאי חזית דדמא דחברי סמיק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, ועוד, דהפסוק שהקישה התורה לרוצח איירי ברוצח שהורג בידים, דכתיב (דכריס ו כג) "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש'. והרמב"ם (יסודי סתולס פ"ק) לא הזכיר חילוקים אלו בין עושה מעשה לאין עושה מעשה, ודייק מדבריו בספר תוספת יום הכפורים, שחולק על מה - ולעולם חייבקח. ועל מה שהוכיחו התוס' ברציחה שכתבו התוס' לחלק ביניהם דכשאומר לו אנס הנח שיפילו אותך על תינוק ותהרגהו או תיהרג, אינו חייב למסור נפשו, דלא שייך הסברא דמאי חזית וכו', יתרץ הרמב"ם דמ"ש בשפיכות דמים הסברא דמאי חזית הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך, אבל אה"ג דאפי' היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.

1185

Yoma 82b: ג עבירות חמורות בשב ואל תעשה

Apr 8, 2024

4:40

בביאור התוס' שדימו את נערה המאורסה לרוצח כשלא עושה מעשה הקשה ברבינו חיים הלוי (יסודי סתולס פ"ס ס"ל) על התוס' הנ"ל שדימו את דין נערה המאורסה כשלא עושה מעשה לדין שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דמאי ענין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפיכות דמים, דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שהשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו, משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה מ"מ הרי היא עוברת על גילוי עריות, ולהכי שפיר הדין נותן דתהרג ואל תעבור. ותירץ, דכוונת התוס' כך היא, דכיון דהא דרוצח אסור להרוג הוא מסברא דמאי חזית דדמא דידך וכו', א"כ אילו היה הדין שכשמשליכין אותו על תינוק יש לו דין רוצח, ג"כ לא היה חייב למסור עצמו, דהא מצי אמר אדרבא מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא קעביד מעשה, וא"כ הוא הדין בנערה המאורסה הנלמדת מרוצח, אף דעוברת על גילוי עריות, כיון דלא קעבדה מעשה אין בה הך דינא דתהרג ואל תעבור. ובגליונות חזו"א (על קל"ס סס) תירץ, דנכרי המשליכו הוה כרוח מצויה, ואם הוא עומד ברוח מצויה ליפול על תינוק מיחשב רוצח אע"פ שאינו חייב מיתה קטז. ובקובץ הערות (יכמות נג: סי' מס לות 3 ג) ביאר בתוס', דס"ל דבג' עבירות שאמרנו יהרג ואל יעבור אין הכוונה שפיקוח נפש נדחה מפניהם, אלא שפיקוח נפש אינו דוחה את ג' העבירות, וכשיש שני דברים שאינם דוחין זה את זה הדין הוא שב ואל תעשה עדיף, ואסור לו לעשות שום מעשה, וזהו הטעם שברוצח כשאומר לו הנח לזרוק עצמך על תינוק הדין שיעבור, כיון שגם פיקוח נפש אינו נדחה מפני ג' עבירות הללו, אלא שב ואל תעשה עדיף, והוא אינו עושה שום מעשה, וא"כ שפיר ילפינן מינה לנערה המאורסה, דהיא אינה עושה מעשה, ושב ואל תעשה עדיף קיז. ובספר דברי דוד (סי' פג) ביאר, דהתוס' ס"ל דגם על אביזרייהו דרציחה יהרג ואל יעבור, וגרמת רציחה אף שפטור ממיתה, מ"מ מכלל אביזרייהו לא נפקא, וכשאומר לו הנח לזרוק עצמך על תינוק זהו גרמת רציחה, [דלא גרע ממה שכתב הרמב"ם (לונס פ"ג ה"ג) שאם שכר הורג להרוג את חבירו הרי זה חייב מיתה לשמים]. ולפי"ז ראיית התוס' נכונה, דכמו בהנח עצמך לזרוק על תינוק אף דהוי בכלל אביזרייהו דרציחה מ"מ לא יהרג משום דהוה בשב ואל תעשה, כמו"כ בעריות לא אמרינן תיהרג בשב ואל תעשה.

1186

Yoma 83a: גדר היתיר אכילה ביום הכיפורים לחולה שיש בו סכנה

Apr 9, 2024

3:48

כתב ההגהות מיימוניות (שביתת עשור פ"ב ה"ח) שיש מהגאונים שאמרו שכשמאכילים חולה על פי עצמו זה אם הוא אומר שאם הוא לא יאכל הוא עלול להסתכן ולמות, אבל אם הוא לא אומר שיסתכן אסור להאכילו, ושיטת רבינו תם שכיון שהחולה יודע ששבת או יום הכיפורים היום והוא אומר צריך אני לאכול ואיני יכול לסבול מחמת החולי, מאכילים אותו אפילו שלא יודעים שהוא מסוכן. ומרן רי"ז הלוי (קונטרס ליומא עמ' 50) כתב לבאר את הרמב"ם (שם) שכתב 'חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים' וכו', ומשמע שרק חולה שכבר ידוע כחולה שיש בו סכנה מאכילים אותו על פי עצמו, וביאר על פי המגיד משנה שלמד מהרמב"ם (שבת פ"ב הי"ד), שחולה שיש בו סכנה מותר לחלל עליו את השבת לכל צרכיו ואפילו לדברים שאין בהם חשש סכנת נפשות, שמכיון שהוא חולה במצב של פיקוח נפש הותרה מלאכת שבת לכל צרכיו. ואם כן הוא הדין לענין איסור אכילה ביום הכיפורים שכל שיש בו סכנה מותר לו לאכול לצורכו ואפילו שאין חשש סכנה אם הוא לא יאכל. וכתב לפי זה שמה שכתוב שחולה שאמר צריך אני לאכול מאכילין אותו מפני שלב יודע מרת נפשו, אין הכוונה שהוא נאמן לומר שאם הוא לא יאכל זה סכנה בשבילו, אלא מכיון שהוא חולה מסוכן ממילא כל צרכיו מותרים לו, ועל זה סומכים עליו שהאכילה הזו נצרכת לו. ועל פי זה אפשר לבאר את שיטת רבינו תם שגם אם החולה אינו אומר שאם הוא לא יאכל הוא יגיע לכלל סכנה, מכל מקום מותר לעשות כל צרכי החולה ואפילו דברים שאין בהם חשש סכנה.

1187

Yoma 83b: גזל על מנת לשלם במקום פיקוח נפש

Apr 10, 2024

3:50

גזל על מנת לשלם במקום פיקוח נפש בגמרא מסופר על רבי יהודה ורבי יוסי שהלכו בדרך, ואחזו לרבי יהודה בולמוס, והיה שם רועה ובידו כיכר ותקף רבי יהודה את הרועה וכפאו ולקח ממנו - את הככר ואכלו כדי להציל את נפשו, ואמר לו רבי יוסי קפחת את הרועה. כשהגיעו לעיר אחז את רבי יוסי בלומוס, סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין כדי שישיב את נפשו. אמר לו רבי יהודה, אני תקפתי את הרועה ואתה תקפת את כל העיר כולה. ודנו הפוסקים לפי סוגייתינו אם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו על מנת לשלם לו אחר כך אם לאו. ונחלקו בדבר הראשונים. דעת רש"י (ככל קמל ס: ל"ס וינילס) היא שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו גם אם דעתו להשיב לו אחר כך, וכן יש סיוע לדבריו בירושלמי (עבודה זלס פ"ב ס"ג, וללס מללס ספניס שס). וכתב הראב"ד (ככל קמל קיז: וסוכס כססמ"ק (סס) בסברת הדבר, שלא נתחייב ממונו של הזולת בהצלת חבירו, ולכן אין זכות ליטלו שלא בפניו אף על מנת להחזיר (וללס פרשת דרכיס ללוס יט מנתקעס כטעמו של רש"י). אך דעת רוב הראשונים היא שמותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו על מנת לשלם לו אחר כך (קוס' וסלל"ס כ"ק ס:, הרסנ"ל סס וכספונס ס"ד סי' יז, למכ"ן כתוכות יס., ליטכ"ל כסוכות יס:, לס"ק כקוכות יט.) וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' סנט ס"ד) שאם הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, לא יקחנו אלא על דעת לשלם. ולדעת ראשונים אלו הסוברים שמותר לקחת לצורך פיקוח נפש על מנת להחזיר, יש ליישב מה שלקח רבי יהודה הפת מהרועה בעל כרחו, שעשה כן על מנת להחזיר שאז אין איסור בדבר (שו"ת סתס קופר יו"ד סי' שיט ועוד).

1188

Yoma 84a: חילול שבת במחלה שאין בה סכנה עכשיו אך יכולה להיגרר ממנה סכנה

Apr 11, 2024

1:20

חילול שבת במחלה שאין בה סכנה עכשיו אך יכולה להיגרר ממנה סכנה בסוגייתינו מבואר שרבי יוחנן כשהיה חולה במחלת הצפידנא היה עושה את הרפואה המיוחדת לה גם בשבת, אף שיש חילול שבת ברפואה זו, כיון שמחלה זו מתחילה בפה ומסיימת בבני המעיים ומביאה בסופו של דבר לידי סכנה. וכן פסקו הפוסקים להלכה שמחללים שבת על מחלת הצפידנא, וסימנה שכשנותן איזה דבר לתוך פיו סביבות השיניים יוצא דם מבין השיניים (לו"ס סי' סכג ס"ג), וכתב במשנ"ב (שס סק"ס) שבמחלה זו אף אם הרופא והחולה אומרים שאין צריך לחלל את השבת אף על פי כן מחללים, ונוקטים שאין הרופא והחולה בקיאים בה, כיון שמקובל ביד חז"ל שסכנה היא. ודנו הפוסקים לפי זה בדין חולי שאין בו סכנה שיכול לבא מחולי זה לחולי שיש בו סכנה, כגון מי שחולה בברונכיט והיא דלקת בדרכי הנשימה ואם לא יטפלו בזה יכולה המחלה להתפשט לדלקת ריאות שבזה כבר יש סכנה. וכתב באגרות משה (לו"ס ג סי' לל) להוכיח מדין צפידנא לכל כיוצא בזה, שגם בכל המחלות היכולות להתפתח למחלות שיש בהם סכנה מותר לחלל שבת, וכן מותר לבלוע תרופה ביום הכפורים ואפילו עם מים למי שאינו יכול לבלוע את התרופה בלי מים, כיון שאנו דנים את המחלה על שם מה שיכול לבא ממנה והרי היא כמחלה שיש בה סכנה.

1189

Yoma 84b:מדוע רוצח נהרג על סמך רוב

Apr 11, 2024

2:12

מדוע רוצח נהרג על סמך רוב לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. ביארו בתוס' לקמן (פס. ד"ה ולפקס) שהטעם שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב הוא, משום שכתוב 'וחי בהם' ודרשינן ולא שימות בהם, דהיינו שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל. והקשה השפת אמת שהרי מבואר בגמרא (קולין יל:) שהורגים את הרוצח על סמך הרוב ולא אמרינן שמא כבר היה נקב במקום הסייף והיה טריפה, א"כ אמאי הכא לגבי לפקח בשבת אין הולכים אחר הרוב. ותירץ שעל מי שאינו מחויב מיתה נאמר וחי בהם', דהיינו שעל כל ספק פקוח נפש שיהיה אף אם הוא נגד רוב נדחו כל המצוותלי ולכך מחללים עליו שבת, אמנם על אדם שיש עליו ספק אם הוא מחויב מיתה כיון שהלכה היא שהולכים בכל התורה אחר הרוב, א"כ הוי כאילו הוא בודאי מחויב מיתה.

1190

Yoma 85a: אין הולכים בממון אחר הרוב בהשבת אבידה

Apr 14, 2024

3:53

אין הולכין בממון אחר הרוב רק להוציא ממון מחזקתו להחזיר לו אבידתו. כתבו התוס' דהיינו דווקא ברוב ישראל, אבל במחצה על מחצה אין מחזירין לו אבידתו, משום שיכול לומר לו הבא ראייה שישראל אתה ואחזיר לךיח. והקשו הראשוניםיט אמאי ברוב ישראל צריך להחזיר לו אבידתו, הרי לשמואל אין הולכין בממון אחר הרובי, א"כ אף ברוב ישראל מוצא האבידה יכול לומר לו הבא ראייה שישראל אתה ואחזיר לך. ותירצו שדין אין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק לגבי להוציא ממון מחזקתו, היינו שאין אומרים להוציא ממון מחזקתו מכח רוב, אבל לגבי מוצא אבידה שאין הוא הבעלים, הולכים אחר הרוב כדי להחזיר את האבידה.

1191

Yoma 85b: בענין אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו

Apr 14, 2024

3:33

בענין אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו

1192

Yoma 86a: גדר דין תשובה מאהבה

Apr 14, 2024

3:30

Yoma 86a: גדר דין תשובה מאהבה

1193

Yoma 86b: עבירות שבין אדם לחבירו אם צריך לגלות

Apr 15, 2024

2:25

Yoma 86b: עבירות שבין אדם לחבירו אם צריך לגלות

1194

Yoma 87a: מחילת יוסף וגדר איסור גניבת נפשות

Apr 17, 2024

3:17

Yoma 87a: מחילת יוסף וגדר איסור גניבת נפשות

1195

Yoma 87b: בקשת מחילה מעכב

Apr 17, 2024

2:04

Yoma 87b: בקשת מחילה מעכב

1196

Yoma 88a: מנהג טבילה בערב יום כיפור וגדר תשובה

Apr 18, 2024

3:26

דרכי משה תרו-ג ; רמב"ם תשובה ב-ד ; הררי קדם סימן מט

1197

Sukkah 2a: דין ביטול ברוב בסכך וצל

Apr 25, 2024

2:27

רש"י ד"ה ושחמתה: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו - האחרונים זייל הקשו דהרי ליכא דין ביטול ברוב בדבר הניכר בפני עצמו, (כמבואר ברשייי לקמן דף ט' עייב דייה בשחבטן, ובתוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה והא אפשר). והמהר"יץ חיות והשפת אמת תירצו עפ"יד הריין דכוונת רשייי שהצל בטל בחמה, וכיון שהצל אין בו ממש שפיר שייך דין ביטול. נוכייכ בהגהות חתם סופר על הטייז או"ח סי' תרלייב]. והקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דמלבד דין ביטול ברוב מצינו עוד דין של "ירובו ככולו", (וילפינן לה מקרא בנזיר דף מייב), והם ב' דינים חלוקים, דבמקום שנתערבו כמה דברים זבייז והנידון אם הכל מותר או אסור וכיוצ"ב אנו דנים מצד דין ביטול ברוב, אבל במקום שאנו דנים על דבר אחד מה גדרו אמרינן רובו ככולו, וכגון בסימנים שאנו דנים אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שאנו דנים אם היא גדורה או פרוצה אזלינן בתר רובה, וכשהרוב גדור חשיבא החצר גדורה. ואפילו אם המיעוט ניכר בפנייע שייך דין רובו ככולו. וגם הכא אנו דנים על כל הסוכה אם חשיבא שיש לה סיכוך או לא, ונידון בתר רובו והוא מדין רובו ככולו. וכעיייז כי בחכמת שלמה (למהרייש קלוגר זייל) או"ח סי' תרלייא סייא. ועיין בס' זכרון שמואל סיי כייט. [ועיין בס' אילת השחר סוף גיטין, ונדפס גם בסי שלמי יוסף סוכה סיי אי].

1198

Sukkah 2b: איסור אכילה חוץ לסוכה ואם אשה חייבת בחינוך

Apr 25, 2024

4:58

רש"י ד"ה ושחמתה: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו - האחרונים זייל הקשו דהרי ליכא דין ביטול ברוב בדבר הניכר בפני עצמו, (כמבואר ברשייי לקמן דף ט' עייב דייה בשחבטן, ובתוס' דף ט"ו ע"יב ד"ה והא אפשר). והמהר"יץ חיות והשפת אמת תירצו עפ"יד הר"ן דכוונת רשייי שהצל בטל בחמה, וכיון שהצל אין בו ממש שפיר שייך דין ביטול. נוכייכ בהגהות חתם סופר על הטייז אוייח סיי תרלייב]. והקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דמלבד דין ביטול ברוב מצינו עוד דין של "רובו ככולו", (וילפינן לה מקרא בנזיר דף מייב), והם ב' דינים חלוקים, דבמקום שנתערבו כמה דברים זבייז והנידון אם הכל מותר או אסור וכיוצ"ב אנו דנים מצד דין ביטול ברוב, אבל במקום שאנו דנים על דבר אחד מה גדרו אמרינן רובו ככולו, וכגון בסימנים שאנו דנים אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שאנו דנים אם היא גדורה או פרוצה אזלינן בתר רובה, וכשהרוב גדור חשיבא החצר גדורה. ואפילו אם המיעוט ניכר בפנייע שייך דין רובו ככולו. וגם הכא אנו דנים על כל הסוכה אם חשיבא שיש לה סיכוך או לא, ונידון בתר רובו והוא מדין רובו ככולו. וכעי"ז כי בחכמת שלמה (למהרייש קלוגר זייל) אוייח סי' תרלייא סייא. ועיין בס' זכרון שמואל סי' כ"ט. [ועיין בס' אילת השחר סוף גיטין, ונדפס גם בס' שלמי יוסף סוכה סי' א']. האם מותר להאכיל קטן בידים חוץ לסוכה - לכאו' קשה איך אמריי דקטן שאייצ לאמו מדרבנן הוא דמחייבא ואיהי בדרבנן לא משגחא, והרי מלבד דין חינוך שהוא מדרבנן, יש עוד איסור דאורייתא להאכיל לקטן בידים דבר איסור, וילפינן לה ביבמות דף קיייד מקרא דלא תאכילום, ואייכ קשה איך האכילה בניה הקטנים חוץ לסוכה. ועיין בערוך לנר שכתב לתרץ בזה קושית התוס' ישנים הנייל דאשה אינה חייבת בחינוך, ותירץ דמ"מ היתה צריכה להושיבם בסוכה כשרה משום דאסור להאכילם בידים חוץ לסוכה, אך צ"ב דאייכ הוי איסור דאורייתא ואיך אמריי ואיהי בדרבנן לא משגחא. (אמנם הפמ"ג (או"ח סי' שמייג במשבייז) כתב בדעת הטור דבשאר איסורים (מלבד שרצים ודם וטומאה) אסור רק מדרבנן, וכייכ הלבוש בשם יייא עיייש]. והנה כבר כתב המגייא (סיי תריימ סק"ג) שאסור לכל אדם להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה. לד אבל המג"א בסיי תרט"ז סקייב כתב דאסור להאכיל קטן ביום הכיפורים דהוי כמאכילו נבילות בידים, והוסיף וז"ל ולא דמי לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דהתם בסוכה אין איסור והיא נותנן לו ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחויבת להכניסו לסוכה, משאייכ כאן דהאכילה בעצמה אסורה והוי כנותנת לו נבילה. ולכאו' זה סותר לדבריו בסי' תריימ. והמחצית השקל (בסי' תריימ) יישב הסתירה דמותר ליתן לקטן מאכל חוץ לסוכה שהרי אפשר שיאכלנו בסוכה, ומה שאוכל חוץ לסוכה אדעתיה דנפשיה קעביד, אבל ליתן לתוך פיו ממש חוץ לסוכה או לצוות עליו לאכול חוץ לסוכה אסור. וכן פסק במשנה ברורה (סי' תריימ סקייה, ובשער הציון שם אות ח'). ולפייז אפשר ליישב בסוגיין שלא היתה נותנת ממש לתוך פיהם, ולא מיקרי ספיה בידים. ובהגהות מלא הרועים והאבני נזר (סי' תפייא אות ח') כתבו דכיון שהאשה עצמה אינה מצווה בסוכה, אין עליה איסור מדאורייתא להאכיל את הקטן, (וכמו שמצינו בב"מ דף יי ע"יב דאשה שהקיפה קטן חשיבא לאו בר חיובא אעייפ שמאכלת לקטן איסור בידים). (אך האבנייז כתב דמיימ יש בזה איסור דרבנן, ותירץ בזה קושית התוסי ישנים הנייל, דאע"פ שאין לה מצות חינוך מ"מ אסורה מדרבנן להאכילם בידים חוץ לסוכה]. ובעיקר דברי המג"א דאסור להאכיל בידים לקטן חוץ לסוכה, לכאו' יתכן דזה תלוי בגדר האיסור לאכול חוץ לסוכה, דלפי מה שנקטו הפני יהושע (בדף כ"יה) והמנחת חינוך (מצוה שכייה אות יי) דיש איסור לאכול חוץ לסוכה, והאוכל חוץ לסוכה עובר באיסור עשה, כמו האוכל ביום הכיפורים דעובר באיסור עשה, אייכ יש בזה איסור להאכיל לקטן בידים. אבל לפי משייכ הרעק"א בדף כייה וזייל דאין על אכילה איסור כלל שלא לאכול חוץ לסוכה, אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שיהיה אכילתו בסוכה, ואם אינו הולך לסוכה לאכול אכילתו שם מבטל מצות עשה, וכייכ בשערי ישר (שייג פיייט) דאין איסור לאכול חוץ לסוכה, אלא שהאוכל חייב לאכול בסוכה ולקיים מייע דסוכה, אייכ לכאוי מסתבר שאין איסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה, דהרי אינו מאכילו דבר איסור אלא שגורם לו להתחייב במצות עשה לאכול בסוכה.

1199

Sukkah 3a: פסול לקנטניות שבה

Apr 25, 2024

3:18

המג"א (סיי תרלייד סקייא) כתב נייל דאפילו הסוכה גדולה הרבה, ובמקום אחד לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה יש קרן א' משוך לפנים שאין בו שבעה על שבעה, אסור לישב שם כיון שהמקום צר לו לשבת שם, וכן משמע בדף בי עייש בקיטוניות, עכ"ל. ולכאו' ביאור דבריו דהרי אותו קרן זוית הוא חלק מן הסוכה, וסוכה זו יש בה שיעור וא"כ יהא הכל כשר, וחידש המג"א דאע"פ שאין חסרון מצד שיעור הסוכה מיימ צריך שיהא המקום ראוי לשבת בו בפועל, וכיון דהוי מקום צר ואינו ראוי לישיבה אסור לישב שם. והוכיח מקיטונית דאעייפ שהיא מחוברת לסוכה הגדולה וא"כ הויא חלק מן הסוכה, לא אמרינן דכיון שכל הסוכה כשרה גם הקיטונית כשרה. נוילייע במאי דמו זלייז, דבסוכה קטנה ביאר המג"א הטעם מפני שהמקום צר לשבת שם, ובסוכה גבוהה מעשרים אמה הא דהקיטונית פסולה הוא מטעם אחר, לר' זירא מפני שבאותה קיטונית אין אדם יושב בצל סוכה, ולרב חנן משום דאותה קיטונית הויא כלול של תרנגולין]. והמחצית השקל (בדרך הב') ביאר כוונת המגייא דלכאו' יש להכשיר אותו קרן זוית מדין פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, וע"ז הביא מקיטונית, דהרי הקיטונית מחוברת לסוכה הגדולה וא"כ תהא כשרה מדין פסל היוצא מן הסוכה, וכשיטת רשייי בדף ד' ע"א דבסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה אפשר להכשיר מדין פסל היוצא מן הסוכה, (וכן פסק השו"ע סי' תרלייג סייה), אלא צ"ל דרק לרבא דהטעם דפסולה משום דירת קבע מהני ע"יז דין פסל היוצא מן הסוכה, אבל הכא הרי אזלינן אליבא דרב הונא ורב חנן בר רבה, ולרב הונא דסובר כר' זירא דהטעם דפסולה משום דליכא צל סוכה, וכמו"כ לרב חנן דהטעם משום דהויא כלול של תרנגולין, אייכ חשיב כסכך פסול ולא מהני ע"יז דין פסל היוצא מן הסוכה. והוכיח מזה המגייא דהייה סוכה שהיא פחותה משבעה על שבעה טפחים א"א להכשיר מדין פסל היוצא מן הסוכה. והביכורי יעקב (שם סקייב) הקשה דבתוס' לקמן דף יייט עייב (דייה העושה) מבואר שמדין פסל היוצא מן הסוכה יש להכשיר אפילו סוכה נמוכה מעשרה טפחים, וכיימ בשוייע סי' תרלייא סייי, (ועיין במג"יא סיי תרל"יג סקייח), וא"כ לכאו' הייה דיש להכשיר פחותה מז' על ז' טפחים. ומה שהקשה המחצית השקל מדוע לא הכשירו הקיטונית מדין פסל היוצא, יייל דהקיטונית היתה רשות לעצמה עם דפנות ולכן אינה מצטרפת לסוכה, כמו שאין כפסל מה שיוצא אחרי המחיצות. וכ"כ בס' בגדי ישע שם. והחזו"א (סי' קמ"יד אות ו') הקשה על סברת המגייא דכיון דאותו מקום צר ואינו ראוי לתשמיש פסול, דהרי סוכה קטנה שאויר פחות מג' טפחים משלימה כשרה אעייפ שאין ישנים תחת האויר, וא"כ אין מקום הראוי לתשמיש ואפייה כשרה כיון שיש בה שיעור ז' טפחים. וכעיייז איתא בדף יייז שאם נתן נסר ופסל נסר ופסל וכו' מצטרפין כל הפסלין וכשרה אעייג דאין ישנים תחת הנסר וא"כ אין ז' טפחים במקום אחד הראוי לתשמיש. ועוד הביא שמדברי התוס' בדף יייז עייא (דייה אויר) מוכח שמדין פסל היוצא מן הסוכה יש להכשיר אף במקום שאין בו רוחב ז' טפחים. והא דמבואר בסוגיין דהקיטונית פסולה, צייל דהיה לקיטונית צורת הפתח ומפסקת בינה לסוכה, עייש עוד.

1200

Sukkah 3b: גדר פסול סוכה למעלה מעשרים אמה ותעשה ולא מן העשוי

Apr 26, 2024

4:56

היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה - המאירי הקשה איך מהני המיעוט, והרי מתחילה כשעשה הסכך הוי סכך פסול, ועכשיו כשממעט גובה הסוכה הוייל תעשה ולא מן העשוי. ותירץ וזייל שכל שעשה הסכך כתקנו מחמת עצמו לשם סוכה, ואחייכ עושה מעשה להכשיר את הפסול הבא לו מצד אחר, אע"פ שאינו עושה מעשה בגוף הסכך, אין בו משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בחטט בגדיש כל שהניח בשעת אסיפתם חלל טפח ברוחב שבעה לשם סוכה מתקנה אחייכ וכשרה, וכן כל שיש בסוכה סכך פסול בארבעה ומיעטו אע"פ שלא עשה מעשה בסכך הכשר הואיל ומיימ עשה מעשה להכשיר אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, עכייל. ובחיי רבינו אברהם מן ההר (בסמוך לגבי איצטבא) כתב וזייל ואעייפ שלא עשה מעשה בסכך עצמו, הואיל ועשה מעשה להכשירו אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי. ועיין בשו"ת מהריים מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קפ"יב). ועייע משייך בזה הפני יהושע. והנה המאירי ורבינו אברהם מן ההר נקטו בפשטות דאייצ לנענע הסכך, וליכא הכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. אך יש מהפוסקים זייל שסוברים דצריך לנענע הסכך, דהנה המאירי כתב שמכאן אתה למד שהעושה סוכתו תחת הגג ואחייכ הסיר הרעפים אייצ לנענע הסכך, דכיון שאין הפסול בא מחמת הסכך עצמו ליכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. וכ"כ הדרכי משה (סי' תרכ"יו) וז"ל כתב הכל בו בשם בעל ההשלמה זייל כל הפסולים שאינם בגוף הסכך כשמבטלן אינו צריך מעשה דביטולו הוי מעשה, כגון סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים ובנה בה איצטבא ומיעטה, וכן אלו העושין סוכה תחת הבית ואין מסירין הגג עד אחר העשיה אייצ לנענע הסכך אח"כ לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול קודם לכן. אבל בהגהות אשרייי (פייק סי' כ"יד) הביא שרבינו ברוך פוסל, והייר יצחק הלבן מכשיר. ומשמע מדברי הרמ"א דרבינו ברוך פוסל אף בסוכה גבוהה מעשרים אמה. וכייכ הצלייח (בדף ב') דלשיטת רבינו ברוך אף בסוכה גבוהה מעשרים אמה ומיעטה צריך לנענע הסכך. מט ועיין בפמייג סיי תרלייג במשבייז סק"יד.

Popular Shows by Moshe Niehaus Moshe Niehaus