Popular Shows by Moshe Niehaus: Page 12

1101

Yoma 59b: מעילה בדם קדשים

Feb 6, 2024

2:54

ביאור איך דורשים כן מהפסוק לכפרה נתתיו ולא למעילה. ביאר במאירי, שר"ל לטובה ולא לרעה שלא להתערב קטיגור בסניגור, וביאר בגליוני הש"ס את כוונתו, שאם היתה אפשרות לבוא למעילה על ידי קדושת הדם, עצם האפשרות הזו היא קטיגור, ושוב אינו יכול להיות סניגור שיכפר כראוי. עוד כתב, שאפשר לומר, שיתכן שאדם כבר מעל בה בשוגג ולא ידע שמעל, וכיון שכבר נעשה בו חטא בפועל הוא חשוב קטיגור ואינו יכול להיות סניגור, ולכן חייבים לומר שאין בו מעילה.

1102

Yoma 60a:שיטת הרמב"ם שבהיכל מעכב ובעזרה לא מעכב

Feb 7, 2024

4:16

שיטת הרמב"ם שבהיכל מעכב ובעזרה לא מעכב א"ר יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים. פירש רש"י לפני ולפנים. והרמב"ם (עכולס יוס סכיפוליס פ"ס ס"ל) פסק כל עבודות שעובד בבגדי לבן בהיכל, צריך לעשותן על הסדר שביארנו. וביאר הכסף משנה, שפסק כר' יהודה שבחוץ סדרן אינו מעכב, וכתב הלחם משנה שחולק על פירוש רש"י שפירש לר' יהודה שמעכב בגדי לבן בפנים, הוא לפני ולפנים אבל בהיכל אינו מעכב, וסובר שבפנים הוא בהיכל ומעכב, ובחוץ שאינו מעכב הוא בעזרה. והקשה עליו שבזבחים (מ.) מבואר שלר' יהודה הזאות שבהיכל לא מעכביכג, לכן גורס בדברי הרמב"ם כל העבודות שעובד בבגדי לבן לפנים מן' ההיכל, והוא כפירוש רש"י שלפני ולפנים הוא מעכב. ובמים חיים (לבעל הפרי קדט) ביאר שיטת הרמב"ם כפשטיהכי, שלהלכה לא קיי"ל כר' יהודה ולא כר' נחמיה, אלא לגבי מה שהיו עושים בבגדי לבן בעזרה דהיינו וידוי והגרלה, הלכה כר' יהודה שאינו מעכב, ולגבי מה שהיו עושים בבגדי לבן בהיכל הלכה כר' נחמיה שמעכבנה, ופירש בשיח יצחק שסובר הרמב"ם שר' יהודה בברייתא חולק על ת"ק שםכי, שת"ק סובר דוקא בהיכל מעכב אבל בעזרה אינו מעכב וטעמו משום שמה שהקפידה התורה על סדרן הוא דוקא בעבודות חשובות כמו בהזאות שבהיכל, ולא בהגרלה ווידוי שהיה עושה בעזרהכז, ופסק הרמב"ם כת"ק דברייתא, משום שבמשנה כתוב כלשונו, וגם ממה שכתבה המשנה הקדים דם השעיר לדם הפר, ומבואר בגמ' שהכונה לדמים שנותן בהיכל, ומדוע לא כתבה המשנה הקדים וידוי והגרלה שהוא דין יותר מחודש להשמיענו שאפילו בעזרה מעכב כסדרן, קמ"ל שרק בהיכל הוא מעכב ולא בעזרה. ובשיח יצחק ביאר טעם הרמב"ם, שפוסק כר' נחמיה, וסובר שגם ר' נחמיה מודה שהגרלה ווידוי שהיה עושה אותם בבגדי לבן מבחוץ אינם מעכבים סדרן, כיון שהם לא עבודות, ולא כתב שהם אינם מעכבים משום שזה פשיטא שדוקא עבודות מעכבים, רק חידש שבבגדי זהב מבחוץ אפילו שהם עיקר העבודות אינם מעכבים. ובר' חיים הלוי על הרמב"ם חידש, שסובר הרמב"ם לחלק בין הזאות של היכל שהיו מזים על הפרוכת, שהוא לפנים מן המזבח שזה מעכב לר' יהודה, וחשוב כפנים, לבין ההזאות שהיה מזה על המזבח, שאינו מעכב וחשוב כעבודת בגדי לבן מבחוץכי, ובזה מיושבת קושיית הלח"מ, שמה שכתוב בזבחים שההזאות שבהיכל אינם מעכבים לר' יהודה, הוא ההזאה על המזבח, ומה שכתב הרמב"ם שמעכב, הוא דוקא ההזאות על הפרוכת. ש קר

1103

Yoma 60b:כתיבת אזכרות בספר תורה שלא כסדרן

Feb 11, 2024

2:47

פסקו הרמב"ם (תפילין פ"ל קט"ז) ושאר פוסקים על פי המכילתא (סוף פרשת כל) שתפילין ומזוזות שנכתבו שלא כסדרן פסולות, אך ספרי תורה שנכתבו שלא כסדרן כשרות. ובשו"ת גינת ורדים (חו"ק כלל 3 סי' יג) חידש בזה חידוש גדול, שאף שכתיבת ספר תורה שלא כסדרה כשרה, מכל מקום אזכרות שבספר תורה שנכתבו שלא כסדרם פסולות. והביא לזה כמה וכמה ראיות, ואחת מהן היא מדברי הזוהר (ויקלל יס: ועוד) המאריך בענין כתיבת שם הויה לפי הסדר והיחודים העולים מהכתיבה, אשר מבואר בזה הצורך הגדול לכתוב השם לפי הסדר דווקא, ואין לחלק בין שם הויה לשאר השמות. ומסיק שם שהחולק על זה בין בכולו בין במקצתו עליו להביא ראיה ברורה. והפוסקים דנו הרבה בספרי תורה שהדיו שלהם דהה קצת וצריכים לחזור עליו ולתקנו, שלדברי הגינת ורדים אי אפשר כמעט לתקן ספרי תורה כיון שאזכרה שדהו אותיותיה הראשונות ובאים עכשיו לתקנה הרי נמצא שאותיותיה האחרונות נכתבו לפני הראשונות ושלא כסדר היא כתובה. ובשו"ת בנין ציון (סי' לו) כתב על עיקר דינו של הגינת ורדים שלא נמצא כן בשום פוסק אחר ושראיותיו קלושות [וראה שו"ת באר יצחק (חלק יו"ד סי' כל) שו"ת שואל ומשיב (מסלולס 6 ק"ג סי' לד), שו"ת מהרש"ם (סלק ס סי' ט), שו"ת אבני נזר (יו"ל סי' סס-פסל) ושו"ת מנחת יצחק (חלק ג סי' 6)]. ובשו"ת באר יצחק (פס) כתב להוכיח מסוגייתנו שאין לפסול בזה משום שלא כסדרן, שהרי בגמ' מבואר שהטעם שהעבודות של יום הכיפורים מעכב בהם הסדר הוא משום שנאמר בהן חוקה, ומבואר בגמ' שדוקא בעבודות שנאמר בהן חוקה מעכב בהם הסדר ובאלו שלא נאמר חוקה אין הסדר מעכב, ואם כן אין לנו ללמוד שהסדר מעכב אלא בכתיבת תפילין ומזוזות שנאמר בהם והיו ולמדו מכך במכילתא שבהווייתם יהיו והסדר מעכב בהם, אבל בכתיבת האזכרות שלא נאמר בהם שום פסוק ללמד שהסדר מעכב אין מקום לומר שיעכב בהם הסדר,

1104

Yoma 61a: גדר הדין הזאה דיו"כ ומצורע ופר העלם דבר של ציבור

Feb 11, 2024

3:09

עיין גרי"ז (סטנסיל זבחים דף לט:)

1105

Yoma 61b: גדר דין מתן בהונות

Feb 12, 2024

2:14

ג. נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלים את דמו אחד ביד ואחד בכלי חקר המקדש דוד (י"ב, ו'), בגדר דין קבלה ביד במתן הבהונות, האם יש לזה דין קבלה לכל דבר, וצריך להיות בצפון, ומהפר דוקא, או שאף מן הרצפה ובדרום כשר. ובחידושי הגרי"ז (מנחות ז: ד"ה בגמ' דתני) נקט שקבלה ביד קבלה ממש היא כלפי זה שצריך להיות קבלה בבת אחת. ובחידושי רבי אריה לייב (ב', י"ח) כתב, שחקירה זו תלויה בעיקר דין מתן בהונות, שאם יש עליה תורת עבודה כזריקה, יש לומר שגם קבלת הדם ביד למתן בהונות דין עבודת קבלה עליה, אבל אם דין מתן בהונות אינה עבודה מעבודת הקרבן אלא מעשה טהרת מצורע, ואף שטעונה כהונה אינה מעבודות הקרבן, אם כן גם עבודת הקבלה אינה עבודת קבלה כלל, ונפקא מינה האם פוסל בה מחשבה, יעויין שם באריכות.

1106

Yoma 62a: מצוותן שיהיו שוין וקשה מבן סורר ומורה

Feb 12, 2024

3:54

ה. שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שוין תמהו הראשונים (תוספות ישנים, ריטב"א, ועוד), כיצד אפשר שיהיו שניהם שוים, והרי אמרו בסנהדרין (עא.) שבן סורר ומורה לא היה ואינו עתיד להיות, כיון שצריך שאביו ואמו יהיו שוים במראה ובקומה, וזה דבר שאי אפשר, וכיצד כן שייך שיהיו שוין. ותירצו, שבני אדם שונים מבעלי חיים, כיון שיש בפרצופיהם הרבה ציורות ועניינים חלוקים, אבל בבעלי חיים אפשר שיהו שוין במראה ובקומה. אבל הקשו מהמבואר בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ט) שאפילו חטה אינה דומה לחבירתה, ופירשו, שמכל מקום צריך שיהיו שוין במראה ובקומה בכל מה שיוכלו [ולכאורה כוונתם שבבני אדם שאינם דומים כלל אין שייך לומר 'כל מה שיוכלו', ורק בבעלי חיים, שהם דומים מעט, שייך לומר 'כל מה שיוכלו', אולם בריטב"א משמע קצת שהכוונה לתרץ תירוץ אחר, ואין חילוק בין אדם לבעלי חיים, אלא שכאן צריך כל מה שאפשר, וצ"ע]. ורש"י פירש, במראה, שניהן לבנים או שחורים וכו', ומשמע שצריכים להיות שוים רק בגוון, ואולי זה אינו שייך בבני אדם. וכן הוא במאירי, שניהם שחורים או שניהם לבנים או אחד משאר הצבעים. והשפת אמת כתב, שבשעירים שייך שיהיו שניהם שוים, כגון בתאומים הדומים זה לזה, מה שאין כן באב ואם של בן סורר ומורה לא שייך שיהיו תאומים. אבל כתב שלפי זה לעולם יש לקחת תאומים לשני שעירי יום הכיפורים. ובגבורת ארי תמה על עיקר הקושיא, שבבן סורר צריך שיהיו שוים במראה בקומה ובקול, וזה אינו מצוי, אבל כאן אין צריך שיהיו שוים אלא מראה וקומה, וזה שייך להיות שוה בשניהם.

1107

Yoma 63a: חומר איסור שחוטי חוץ

Feb 18, 2024

2:49

Is it prohibited to hunt?

1108

Yoma 63b: גדר דין שצריך שהוא ראוי לשם

Feb 18, 2024

2:14

Yoma 63b: גדר דין שצריך שהוא ראוי לשם

1109

Yoma 64a: גדר דין דחייתו זו היא שחיטתו

Feb 20, 2024

4:29

ובביאור תירוץ הגמרא שדחייתו של שעיר המשתלח זו היא שחיטתו נחלקו הפוסקים, ונפקא מגדר זה חילוק לדינא. שהנה בשו"ע (יו"ד סי' טז ס"ט) פסק כמבואר בסוגייתינו שאין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד, אבל אם ניחר את הראשון או נתנבלה בידו מותר לשחוט השני, ולפיכך חרש שוטה וקטן ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם, לפי שרוב מעשיהם מקולקלים ונוקטים שלא היתה שחיטתם שחיטה כשרה, ובשחיטה שאינה כשרה אין איסור אותו ואת בנו. וכתב המהרש"ק (שו"ת החלף לך שלמה יו"ד סי' כ) שאין דין זה אמור אלא כשנחרו סתם ובחרש שוטה וקטן ששחטו סתם. אבל אם היה חולה שהיה צריך לבשר ולא מצאו שוחט שישחט את הבהמה כראוי ולכן נחרו את הבהמה או שנתנו לחרש שוטה וקטן לשחוט, באופן זה יהיה נוהג איסור אותו ואת בנו. והשווה דין זה לדין סוגייתינו שדחייתו של שעיר המשתלח זו היא שחיטתו לענין איסור אותו ואת בנו, ונקט המהרש"ק שגדר הדין הוא שכל המתה שממיתים בה את הבהמה לצורך מצוה נוהג בה איסור אותו ואת בנו, וזהו הטעם שדחיית השעיר המשתלח נחשבת כשחיטה. והטעם שכל המתה לצורך מצוה נחשבת כשחיטה הוא, כיון שמעיקר הדין היה מקום לומר מסברא שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג דווקא בשחיטה כשרה, אלא כל מעשה אכזריות של המתת האם עם בנה ביום אחד יש לאסור, אלא שגילתה התורה שרק בשחיטה נוהג איסור זה, ואין לנו למעט מכאן אלא המתה שלצורך דבר הרשות. אבל כל המתה שהיא לצורך מצוה נוהג בה איסור אותו ואת בנו, וזהו הטעם שדחייתו של השעיר זוהי שחיטתו וכמבואר בסוגייתינו כיון שההמתה היא לצורך מצוה. ואם כך הוא הדין גם בהמתת בהמה לצורך פיקוח נפש שהיא מצוה גדולה עוד יותר שודאי נוהג בה איסור אותו ואת בנו, ומכל מקום לדינא כתב המהרש"ק שאין הדבר מוכרע אצלו. המנחת חינוך (הסמטוס (סי' קפה) נקט בגדר תירוץ הגמרא שדחייתו זו היא שחיטתו שזוהי צורת השחיטה בשעיר המשתלח לכל דבר, וכדוגמת מליקה בקרבנות העוף שזוהי צורת שחיטתם אף שבחולין אם יעשו מליקה יהיה העוף נבילה. וחידש עוד המנחת חינוך שעל ידי הדחיה לצוק מותר הבשר באכילה כמו במליקת עוף שבשר העוף מותר על ידי המליקה לכהנים, ודחית השעיר המשתלח לצוק אף מתירה את הבשר באכילה לכל ישראל כיון שדין הדחיה לצוק נאמר לכל ישראל ולא רק לכהנים (וללת מזה נשו"ת סלילי 6ס ק"ל סי' כג, וספת למס נסוגימינו, ולסיכול מ"ג סי' כל ס"ק נ וסי' פ פ"ק 3).

1110

Yoma 64b: אם צריך להעדיף המובחר בנרות חנוכה

Feb 22, 2024

2:08

השני מובחר ממנו יביאנו. באחרונים נידונה השאלה אם צריך להעדיף בנרות חנוכה את המובחר, וכן נשאל החכם צביג במעשה באדם שהיה רגיל להדליק כל ימיו בשמן זית, ואירע לו פעם שלא היה בידו כשהתחיל להכין הנרות ולעשות עבודתו בנרות שעוה, ובעודו עוסק בהכנת נרות המצוה הביאו לו שמן זית, ושואל מה יעשה כעת האם להמשיך ולהדליק בנרות השעוה שבהם התחיל ולא יניחם, או שמא יעדיף מצוה מן המובחר בשמן זית. וכותב החכם צבי שאפילו שבשבות יעקב פסק בזה שידליק בנרות השעוה שבהם עסק קודם לכן, חולק עליו וסובר לפסוק בזה שודאי המובחר עדיף וידליק בשמן זית, ומביא ראיה לדבריו מהברייתא של ר' יוסי בסוגיין שאף שמצוה בראשון עם כל זה כשהשני מובחר יביאנו, ואפילו בקרבן פסח אחר חצות שכבר התעסק במצוה עם הראשון.

1111

Yoma 65b: חיוב אחריות בפושקה

Feb 23, 2024

2:45

תנן התם: בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו - רבנו משה בן מימון, זכרו לברכה, בפרק שלישי מהלכות שקלים, הלכה חת וטת, מבאר את ההבחנה בין שומר שכר לשומר חנם במקרה של שקלים שנשלחו ונגנבו או אבדו. שומר שכר חייב בגניזה ואבידה, אך שומר חנם אינו חייב אלא להשבע ופטור. בהמשך לדברי הרמב"ם, ניתן לדון בסוגיה של שמירת קופת צדקה בבית אדם. האם בעל הבית נושא באחריות על הכסף שאבד או נגנב? הציץ אליעזר זצ"ל נתקל בשאלה זו מילדים שמצאו קופות צדקה בבית אביהם הנפטר. כאשר הועברו פריטים, נאבד כסף הצדקה. הציץ אליעזר מסכם ששומר קופת צדקה בביתו אינו נחשב לשומר במובנים ההלכתיים של שומר שכר או שומר חנם כמוסבר בדברי הרמב"ם. שכן, הוא לא מקבל על עצמו אחריות מובנת לשמירה על הכסף. זהו כמו מצב שבו אדם אומר לחברו שביתו פתוח לשימושו, דבר שלא מהווה קבלת אחריות לפי השולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף ב'. כמו כן, מכיוון שנהוג להניח את קופת הצדקה במקום גלוי, ניתן להבין שאין כוונה לקבל על עצמו אחריות. הציץ אליעזר מדגיש כי אפילו אם בעל הבית הצהיר שהכסף יוקדש לצדקה, כלומר, נשבע לכך, הוא עדיין לא יהיה אחראי לכסף החסר, מפני שניתן לטעון על פי ההלכה כדעת רוב הפוסקים, שהכסף בקופסאת הצדקה נחשב כאילו הגיע לידי הגבאי ובעל הבית פטור מכל אחריות נוספת. לפיכך, בהתבסס על ההלכות המובאות בדברי הרמב"ם ובהתאם לפסיקת הציץ אליעזר, שומר קופת צדקה בביתו אינו נחשב לשומר במובנים המסורתיים של שומר שכר או שומר חנם. מאחר שאין קבלת אחריות מפורשת ומאחר שהנהוג הוא להניח את קופת הצדקה במקום גלוי, נחשב כאילו הכספים כבר הועברו לידי הגבאי, ולכן בעל הבית פטור מאחריות על אבידה או גניבה של הכסף. זו הדרכה חשובה בהבנת היחסים בין הלכה למציאות החיים היומיומית, וכיצד ההלכה מספקת מענה לסוגיות של אחריות ושמירה במקרים שונים. הפרשנות המעמיקה של הרמב"ם להלכות שומרים, יחד עם התייחסות הפוסקים הלאה לסוגיות אלו, מלמדת על הגמישות והרלוונטיות של ההלכה לשאלות חברתיות ואישיות שנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו בחיים היומיומיים.

1112

Yoma 66a: השתחוייה ביום כיפור

Feb 25, 2024

2:37

Yoma 66a: השתחוייה ביום כיפור

1113

Yoma 66b: האם צריך להיכנס לספק פיקוח נפש על מנת להציל אחרים?

Feb 25, 2024

3:40

ח. מהו להציל הרועה מן הארי פירש השפת אמת, שהספק הוא, האם הרועה בודאי סכנה מן הארי, ואם ישתדל להצילו, הרי הוא מכניס עצמו בספק סכנה, ושמא אין להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, ובפרט שעתה יהיו שנים נגד הארי, וקרוב הדבר שיתגברו כנגדו, או לא. בפרשת שמות (ד, יט) אנו קוראים על ציוויו של ה' למשה: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מלשון הפסוק עולה כי שיבתו של משה למצרים התאפשרה אך ורק משום שמתו כל האנשים שביקשו את נפשו של משה. מוכיח מכאן האור – שמח ב"משך חכמה": "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה" (וכך גם ברלב"ג שכתב על המקום "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, ואף על פי שילך במצות ה' יתעלה…כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם, כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס".) דהיינו אין חובה על האדם להכניס עצמו לספק פיקו"נ כדי להציל אחרים. מדוע באמת ? המנחת חינוך מסביר: החיוב להציל הינו מכח הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פרק א' הי"ד: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך". וכשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, כך גם מצווה זו. ר' שמואל – לא צריך להגיע להסבר הזה. אלא כשם שיש דין לגבי קיום מצוות שאדם לא צריך לבזבז יותר מחומש לקיום מצוות עשה, כך גם אדם לא צריך ל"בזבז" את חייו בשביל מצוות הצלה. (בדומה לכך: הר' שך מקשה: יש דין שיהודי יכול לגנוב בשביל להציל אחרים (ויחזיר ). האם מותר לגנוב בשביל להציל גוי? התשובה היא שאסור וזאת למרות שלגוי עצמו מותר לגנוב לצורך הצלת עצמו. למה לגוי עצמו מותר וליהודי אסור בשביל הגוי? תשובה: כאשר יש פיקוח נפש לגוי אין איסור גזל, לעומת זאת על יהודי יש איסור וזה אינו נדחה בשביל הגוי) הגמ' נדרים סד: מביאה על הפסוק "כי מתו כל האנשים" שהיה זה פתח שפתח הקב"ה למשה בשביל להתיר הנדר שנדר ליתרו שלא ישוב למצרים. דהיינו אין כאן עניין של פיקוח נפש ולא ניתן להוכיח את דברי האור שמח שאין חובה להכנס לספק פיקו"נ בשביל הצלת אחרים. האור שמח מביא ראיה נוספת: הרמב"ם בהל' רוצח פרק ז' הלכה ח' כותב: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו". וכתב האור שמח: "למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל"? אלא כיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית. אולם גם ראיה זו לא כל כך מובנת: אם הבעיה היא גואל הדם. מדוע אי אפשר לפתור זאת פרקטית, יעצרו את גואל הדם וכיוצ"ב. אלא צריך להסביר את הדברים: אדם שנפסק דינו למוות אולם אביו תלוי בו ואם הוא ימות, ימות גם האב, או אם הוא רופא ורבים צריכים לו להצלת נפשות. האם נעכב הריגתם לשם כך? רשזו"א נשאל על כך והשיב שלא שמע שימנעו מוות של פלוני בשביל סכנה של אחרים אבל לא יודע את התשובה. אולם התשובה לכך היא שוודאי לא מעכבים הריגת הנ"ל בשל הצלת נפשות של אחרים. למה? העניין הוא שפיקוח נפש דוחה מצוות אך לא עונשים. בעונש של אחד לא מתחשבים בהשלכות על אחרים. ואלו הם הדברים גם לגבי גלות. הגולה אינו רשאי לצאת מעיר מקלט גם לשם הצלת אחרים ואין כאן עניין של ספק פיקוח נפש כראיית האור שמח. במשנה ערכין ז. : "האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה" ושם בגמ': "אמר רבי יוחנן אמר קרא, ומתו גם שניהם לרבות את הוולד" ושואל הר"ן מה עם התינוק? ועונה שכיוון שטרם נולד לא מתחשבין בו. ומוכיח מכאן האחיעזר – שאין דין רציחה בעובר. וקשה: הרי מחללים שבת על עובר דהיינו יש לו דין של חי. אז מדוע אין איסור רציחה? ויש ליישב: תוס' ב"מ קיד: ד"ה " אמר ליה לאו כהן" "תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש" שואלים האחרונים: כיוון הילד כבר היה מת, איזה פיקוח נפש יש בהצלת מת? עונה הנצי"ב – אמנם אין חיוב של פיקוח נפש משום "וחי בהם" כי זה מדבר רק על חי, אולם יש עדיין "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וכך גם לעניין טומאה. (נפק"מ אם רוב הסיכויים שלא יחיה). ולכן מי שרוצח עובר אין איסור כי הוא לא נחשב חי אבל כן מחללים שבת מדין "חלל עליו…" לפי זה גם ברור מדוע לא מתחשבים בעובר ל

1114

Yoma 67a: דין תחומין ביום כיפור

Feb 27, 2024

3:06

ג. בא וישב לו תחת סוכה אחרונה פירש רש"י, אף שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה, לזה התירו משום שהוא מעונה וחלש. והקשה הגבורת ארי (מלואים), שהרי מבואר בגמרא שהמשנה היא רבי מאיר, ושיטת רבי מאיר בעירובין (ל"ה) היא שתחומין מדאורייתא, וא"כ כיצד התירו איסור דאורייתא בשביל שהוא חלש ומעונה. וכמו כן יש להקשות לשיטת הרי"ף והרמב"ם שתחום של י"ב מיל מדאורייתא הוא לכולי עלמא, כיצד מתירין לו איסור דאורייתא. וכתבו התוספות ישנים (נדפס בסח.) שאפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, כיון שלא קבע שם שביתתו מתחילת היום, אם חוזר, אין כאן איסור תורה, וגם חכמים לא גזרו באופן זה, וכן כתבו התוספות הרא"ש והריטב"א. ולכאורה הביאור הוא, שאף אם תחומין דאורייתא, זהו רק ממקום שביתתו, אבל הדין שאם יצא מתחומו אין לו אלא ארבע או אלפיים אמות, לדעת הכל הוא דין דרבנן, ועל זה אמרו שמפני חולשתו הקילו. אבל הגבורת ארי חידש מכח קושיא זו, שאין איסור תחומין מדאורייתא אלא בשבת, אבל ביום הכיפורים אינו אלא מדרבנן, שהרי כל המקור לאיסור תחומין הוא מהפסוק 'אל יצא ממקומו ביום השבת', ויש לומר שהוא רק בשבת. וכן כתב השאגת אריה סימן ע' [ומה שהובא לעיל דף ס"ו בשם השאגת אריה שאין אומרים 'הכשרו בכך', שאם לא כן צריך פסוק להתיר תחומין בשבת למאן דאמר תחומין דאורייתא, הכל הוא מדבריו שם באריכות, יעויין שם]. אך עדיין הקשה הגבורת ארי, שאף אם אין האיסור אלא מדרבנן ויכולים לבטלו, מדוע הוצרכו לעשות כן, ולמה לא עשו עוד סוכה, ויכול הוא לחזור לאותה סוכה בהיתר גמור. ותירץ, שיש חשש שאנשי הסוכה האחד עשר ילכו עד הצוק לראות אם הלבין, וכתבו התוספות ישנים שאין נכון לראות אם הלבין החוט. וכעין זה כתב התוספות יום טוב, שאם אחרים באו שם שוב אינו נקרא ארץ גזרה. והשיח יצחק כתב, שאם אחרים היו באים היה נראה כאילו שלחו בשנים, ובירושלמי אמרו שלא ישלחנו ביד שנים.

1115

Yoma 67b: בשר חזיר שנפל לקדירה אם נחשב כנותן טעם לפגם

Mar 1, 2024

3:02

בשר חזיר שנפל לקדירה אם נחשב כנותן טעם לפגם בשו"ת הרמ"א (סי' כג-נד) דן בדבר שמן זית שהיה בזמנם שהיה מגיע ממדינות רחוקות, והתעוררו ספיקות בכשרותו כיון שלפעמים היו מערבים בשמן הזית שומן חזיר האסור באכילה. והרמ"א מאריך להתיר להשתמש בשמן הזה, ואחד מטעמיו הוא כיון שנקט שם שבשר חזיר אין טעמו טוב אלא פגום, ובדיני תערובות קיימא לן שדבר הנותן טעם לפגם אינו אוסר את התערובת. והביא ראיה לזה ממה שאמרו במדרש (סולס כסניס פרשס י פי"ל), ר' אלעזר בן עזריה אומר לא יאמר אדם אי אפשר ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו' נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. וכוונת המדרש שלא יאמר האדם שפורש מבשר חזיר כיון שאין טעמו טוב אלא כיון שכך גזרה התורה, וממה שהזכיר המדרש בשר חזיר דווקא ולא בשר שאר שרצים נראה שטעמו של בשר חזיר פגום מכולם, ולכן נקט אותו המדרש כדוגמא לדבר שאף שטעמו פגום מכל מקום אין לפרוש ממנו מחמת טעמו הפגום אלא מחמת ציווי התורה. וכתב הרמ"א שכיון ששומן החזיר טעמו פגום, דינו כדין נותן טעם לפגם ואינו אוסר את התערובת. והביאו בפרי מגדים (יו"ד סי' ק"ג ספ"ל סקי"ג) וכתב שלא מצא בדברי הפוסקים שהביאוהו. ונשאל בשו"ת יד חנוך (סי' כג) אם אף שלא נפסקה הלכה בדברי הרמ"א בזה, אם מכל מקום יכולים לצרף סברתו לקולא בצירוף סברות אחרות ומקום הפסד מרובה. וכתב בשו"ת יד חנוך שאין לסמוך על דברים אלו שנדפסו בתשובת הרמ"א, וכנראה לא יצאו דברים אלו מידו של הרמ"א ויתכן שאיזה תלמיד הוסיפם בתשובתו ותלה דברים ריקים באילן גדול, כי התשובות לא נדפסו תיכף אחר פטירתו, אלא הלכו זמן רב מיד אל יד ושלטו בהם ידי אנשים רבים ומעתיקים שונים, ויתכן שאחד מהם הוסיף דברים אלו. וודאי בשר חזיר אינו דבר שטעמו פגום, והוכיח כן ביד חנוך מגמרא ומסברא. מגמרא, מהמבואר בסוגייתינו שדרשו על הפסוק (ויקלל יס ד) 'את חקתי תשמרו', שהם דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן להטעות את ישראל ולומר שאין טעם באיסור זה, כמו אכילת חזיר. ואם היה בשר חזיר דבר שאין טעמו מעולה לא היו טוענים בזה על ישראל למה אינם אוכלים אותו, ואם כן מוכח מכאן שאין טעמו פגום. ועוד הוכיח כן מן הסברא, שהרי רואים אנחנו שבשר חזיר עולה על שולחן מלכים ממלכי האומות, וכל דבר העולה על שולחן מלכים ודאי אין לדון בו דין נותן טעם לפגם (יו"ד סי' קד ק"ל). ואף שנפש ישראל קצה בשומן חזיר אין זה מטעם הטבע אלא מחמת ההרגל, ואין בזה דין נותן טעם לפגם. ומה שאמרו במדרש האמור שאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, כבר פירשו בו שאין הכוונה מצד טעמו אלא מצד הטבע המקולקל שהוא מוליד בנפש האוכל אותו, ועל זה אמר המדרש שלא יאמר אדם שאינו אוכל בשר חזיר מחמת קלקול הנפש שבזה, אלא רק מחמת ציווי הבורא בקבלת עול מלכות שמים (כלס מסל"ל כתפללת יסל6ל פ"ק).

1116

Yoma 68a: גדר מקום הדשן

Mar 1, 2024

3:24

ה. היכן נשרפין לצפונה של ירושלים וחוץ לשלש מחנות רבי יוסי אומר אבית הדשן נשרפין תמהו האחרונים על הרמב"ם שלא הביא דין מקום שריפת הדשן, האם הוא במזרחה או בצפונה של ירושלים. ובלקוטי הלכות (זבחים קו.) כתב, שרבי יוסי סובר שאין צריך רק שיהא חוץ לשלש מחנות, אבל אין קפידא לאיזה רוח, ושכן פסק הרמב"ם. ובחידושי רבי אריה לייב (ב', ל"ב) הקשה כיצד לומדים דין זה מרבי יוסי, הרי לא אמר אלא שצריך בית הדשן, ובזה חולק על תנא קמא, ומנין שחולק גם על מה שהצריך תנא קמא צפון. וביאר, שיסוד מחלוקתן היא אחת, האם יש דין קביעות מקום לבית הדשן, שלחכמים יש דין מקום לבית הדשן, ולכך אין צריך לשפוך שם דשן מקודם, שהרי המקום הוא מקום הדשן גם בלא דשן, שזהו המקום המיוחד להיות מקום הדשן. ולכך צריך גם צפון, שהרי כל שיש בה דין מקום של עבודת פרים, צריך שתהא העבודה בצפון, וממילא בית הדשן הוא בצפונה של ירושלים. אבל לרבי יוסי אין כלל דין קביעות מקום לבית הדשן, ועיקר שם בית הדשן הוא על ידי ששפכו שם את דשן המזבח. ומעתה שוב אין צריך צפון, שהרי לא נאמר בה דין מקום, ואין דין צפון היכא דאין דין מקום.

1117

Yoma 68b: איך היה קורא בעל פה

Mar 3, 2024

2:53

הקשו התוספות ישנים (ע.), שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ותירצו, שמצוה מן המובחר היא לקרות דוקא דברים שבכתב מכתב ודברים שבעל פה על פה, ובאותו היום לא הטריחו הציבור. עוד תירץ, שכיון שסדר היום הוא, יכול לקרות על פה כמו שאנו אומרים תפלת המוספין על פה משום שהוא סדר היום. ובמשנה ברורה (סי' מ"ט ס"ק ד') כתב, שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הציבור, אפשר שיש להקל, וציין לדברי התוספות ישנים כאן, ולכאורה כוונתו להקל כתירוץ הראשון, אבל בסוף דבריו כתב שהגר"א הסכים לדינא לתירוץ השני. ובתלמידי רבינו יונה בברכות (ה. בדפיו, ציינו הגלה"ש כאן) כתבו, שכיון שיש חובה לומר פרשת הקרבנות, לכך מותר לאומרם על פה, וכן כל דבר שחובה לאומרו יכול לאומרו על פה, כמו קריאת שמע, וכיון שגם פרשת 'אך בעשור' היא פרשה של קרבנות, יכול לאומרה על פה. ובהערות להגרי"ש תירץ על פי מה שכתבו התוספות ישנים בהמשך דבריהם, שרק אם בא להוציא הציבור ידי חובתן, אין לאומרו על פה, אבל אם אינו מוציא הציבור מותר, ושכן נקט הגר"א לדינא. וכיון שכתב הגבורת ארי [הובא להלן] שקריאת התורה של הכהן גדול אינה חובת ציבור אלא חובת יחיד המוטלת על הכהן גדול, נמצא שאינו מוציא אחרים, ולכך מותר לקרות על פה.

1118

Yoma 69a: בענין כלאים בבגדי כהונה

Mar 5, 2024

4:28

מח רמב"ם וראבד- יסוד המחלוקת

1119

Yoma 69b: גדר איסור יחוד מה"ת

Mar 5, 2024

3:20

ביאור היאך עקרו חכמים איסור תורה של יחוד כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה. בקידושין (פל:) מובא אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ומסקנת הגמ' דתנאי היא וסתם משנה כוותיה דרב אסי. ופרש"י 'ודר עם אמו או עם בתו - דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה'צ. מבואר מדבריו דלעולם מצד יחוד בעריות מה"ת כלול גם קרובות, רק בתר דכחלינהו לעיניה התירו חכמים את הדבר. וכתבו האחרונים שאין לתמוה היאך הפקיעו חכמים איסור תורה, כיון שבפשטות יסוד איסור יחוד הוא מצד (ויקרס יס ו) לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' שעי"ז יבוא לידי גילוי עריות, א"כ כל עיקר איסורו הוא קירבה, וממילא לאחר שביטלו יצה"ר מהקרובות בהם הא לא הוי קורבא .

1120

Yoma 70a: "קושיא בהלכת גלילת ספר תורה בציבור: ההבדל בין קריאת הכהן הגדול לקריאת המפטיר"

Mar 7, 2024

2:11

ב. לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור נפסק בשלחן ערוך (או"ח קמ"ד) שאם אין להם אלא ספר אחד וצריכים לקרות בשני ענינים, גוללין אותו, וידחה כבוד הציבור. והקשה המגן אברהם (ז') מדוע זה שונה מכהן גדול שהתירו לקרות על פה ולא התירו לגלול בצבור, ואף כאן יקראו על פה ולא יגללו. ותירץ, שקריאת כהן גדול במקדש במקום כל ישראל, והם לא מחלו על כבודם, אבל בבית הכנסת שיש אנשים מועטים, מסתמא הם מוחלין על כבודם כדי לקיים מצות קריאת המפטיר. ובכתית למאור כתב שעל פי דברי התוספות ישנים בשם הריב"א מיושב, ולכאורה כוונת התוספות ישנים כפי שכתב הריטב"א, שבירושלמי הקשו מדוע גוללין לפרשת אמור ולא לפרשת פנחס, וביאר הריטב"א כוונת התירוץ שם, שאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח ציבור כיון שהוא צריך לסדורו של יום, אבל לחזור ולגלול ל'אך בעשור' שבפנחס שאינו מעיקר הקריאה, כיון שכבר קרא סדר שבפרשת אמור, אין לגלול. ולפי זה מובן, שכשצריך לגלול לקרות לעיקר סדר היום, גוללין ולא חשו לטורח הציבור. ובהערות להגרי"ש תירץ, שכאן באו לקבוע כיצד יעשו בכל יום הכיפורים, על זה אמרו שכיון שצריכים או לגלול ולהטריח הציבור או לקרות על פה, העדיפו לקבוע לקרות על פה שלא להטריח הציבור. אבל כשנזדמן בית הכנסת שאין להם אלא ספר אחד, כיון שכבר נקבעה תקנה לקרות מתוך הספר, צריכים הם לגלול כדי לקיים תקנה זו, אף שגורמים בכך טורח ציבור. עוד כתב, שלדברי הגבורת ארי שאין קריאת כהן גדול חיוב על הציבור אלא רק על הכהן גדול, יש לחלק, שאין להטריח הציבור כשאינם מחוייבים בתקנה זו, אבל בשאר קריאת התורה המוטלת על כל הציבור, אפשר להטריחם כדי שיקיימו התקנה שגם הם מחוייבים בה.

1121

Yoma 70b: גדר איל של יום הכיפורים

Mar 7, 2024

3:16

הקשה החכמת אדם (סוף הל' אבלות מצבת משה, בשאלה ג'), שלפי דעה זו שזהו האיל האמור בחומש הפקודים, מדוע כפלה תורה להזכיר כאן את האיל יותר משאר מוספין. ותירץ על פי דברי הגר"א שהביא המדרש שאהרן הכהן יכל היה להכנס בכל שעה שירצה, אלא שצריך לעשות ככל הסדר של יום הכיפורים. ובזה ביאר מה שהוצאת הכף ומחתה נכתבה שלא על הסדר, שדוקא ביום הכיפורים, שיש הלכה למשה מסיני לעשות חמש טבילות, בזה צריך לעשות הוצאת כף ומחתה בזה הסדר, אבל בשאר ימות השנה, שאין דין של חמש טבילות, צריך לעשות הסדר כפי שנכתב. וכתב החכמת אדם שלפי זה מובן כפילות התורה, שבאה לומר שדין איל זה אינו מדין יום הכיפורים כמו המוספין, אלא הוא חלק מסדר היום שצריך אהרן לעשות כל זמן שנכנס לקדש הקדשים, ואף אם יכנס בשאר ימות השנה צריך להביא איל זה, אבל שאר קרבנות מוסף קרבים רק ביום הכיפורים, ולכן לא כפלה תורה אלא את שעיר החטאת. ועל דרך זה יש לומר גם לשיטת הרמב"ן (ויקרא ט"ז, כ"ג) שאינו סובר כהגר"א, ולדעתו לא מצינו היתר להכנס בשאר ימות השנה, מכל מקום יש ליישב על פי דעת הרמב"ן (שם כ"ג, ב') שלא הקריבו מוספין במדבר, שלכך נכפל באחרי מות, לומר שאיל זה צריך להקריב אף ששאר מוספין לא הקריבו [מר' יעקב נקריץ נ"י].

1122

Yoma 71a: גדר דין קידוש ידים ורגלים ממי הכיור

Mar 10, 2024

3:07

Yoma 71a: גדר דין קידוש ידים ורגלים ממי הכיור

1123

Yoma 71b: גדר מצוות לבישת בגדי כהונה

Mar 10, 2024

2:53

Yoma 71b: גדר מצוות לבישת בגדי כהונה

1124

Yoma 72a: גדר איסור קריעה בגדי כהונה

Mar 11, 2024

7:39

Yoma 72a: גדר איסור קריעת בגדי כהונה

1125

Yoma 72b: ירושה ברבנות

Mar 13, 2024

2:38

Yoma 72b: ירושה ברבנות

1126

Yoma 73a: גרי"ז בענין אורים ותומים ויהושע בן נון

Mar 15, 2024

2:21

Yoma 73a: גרי"ז בענין אורים ותומים ויהושע בן נון

1127

Yoma 73b: חצי שיעור ביום הכיפורים

Mar 17, 2024

3:09

חצי שיעור ביום הכיפורים אלא לריש לקיש מאי איכא למימר. בירושלמי (תרומות פ"ו ה"ל) אמרו: ומודי ר"ש בן לקיש ביום הכפורים. וטעם הדבר, כתב הגר"א (נכיחולו סס) דכיון דביוה"כ האיסור תלוי בעינוי ולא באכילה, וכל שאכל מעט כבר מיישב דעתו קצת, ולכן מודה ר"ל שחצי שיעור אסור מן התורה, משא"כ באיסור התלוי באכילה, האוכל חצי שיעור מותר מהתורה כיון שאין אכילה פחותה מכזית. וכתב בפני משה שם שהירושלמי חולק על הגמרא בסוגיין שסוברת שמחלוקתם גם לגבי יוה"כ. וכ"כ ביפה עינים דלהירושלמי לא קשיא קושית הגמרא בסוגיין הניחא לריו"ח אלא לר"ל וכו'. אמנם בשו"ת שואל ומשיב (קמיסלס סוף סי' פו), כתב להשוות שיטת הבבלי והירושלמי בזה. ומפרש, דמה שאמר הירושלמי שמודה ר"ל ביוה"כ, היינו באוכל כזית שלם שהוא פחות מכותבת, ולכן אינו דומה לחצי שיעור בשאר איסורים, דבכל האיסורים מיירי באוכל פחות מכזית דלא הוי אכילה ומש"ה סובר ר"ל שהוא מותר מן התורה, אבל ביוה"כ משכחת לה אכילת כזית שהיא חצי שיעור, ובזה מודה ריש לקיש שאסור מן התורה כד. ומה שאמרו בסוגיין שגם ביוה"כ לריש לקיש איסורו מדרבנן, מיירי שאכל פחות מכזיתכה.

1128

Yoma 74a: בדין מושבע ועומד באיסורי דרבנן

Mar 18, 2024

3:30

Yoma 74a: בדין מושבע ועומד באיסורי דרבנן

1129

Yoma 74b: אדם הראשון וחצי שיעור

Mar 19, 2024

4:39

באור המאיר (שו"ת סי' סו) דן בקושיית השואל, מדוע נענש אדם הראשון, הרי מבואר במדרש שחוה לקחה כזית מעץ הדעת וחילקה אותו לאדם ולשאר הברואים, ונמצא שלא אכל אדם הראשון כי אם פחות מכזית. ולדעת ריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה. ובסוף דבריו (ס"ג) תירץ שלשיטת הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"י) שלא נאמרו שיעורים לבני נח מובן שאדם הראשון שדינו היה כבן נח נענש גם על חצי שיעור.

1130

Yoma 75a: אם בנ"י נחשבו לאחר מתן תורה כקטן שנולד

Mar 20, 2024

3:08

ויעוי' ב"משך חכמה" בפ' ואתחנן עה"פ לך אמרו להם וגו' (ה', כז') שכ' בזה"ל, שובו וגו', החת"ס בחידושיו לע"ז (סג:) בד"ה אקילו וכו' כתב, כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי [כדאיתא ביבמות (כב.), (מח:), ועוד] יעו"ש. ולדעתי פשוט, דיצא להם דמסתמא היה ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה [כדאיתא בפ"ק דסוטה (יב.), וכן יעוי' במס' דר"א זוטא (ספ"א) ע"ש] ונשא דודתו יוכבד [וכבפ' וארא (פ"ו, פ"כ) ע"ש], וכן אמרו ביומא פ' יוהכ"פ (עה.) בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ופירש"י שם שביכו על "הנוספות", ואם לא היו רגילין בזה לא היו בוכין. וא"כ איך אמר רחמנא אחר מת"ת "שובו לכם לאהליכם" ואין אהלו אלא "אשתו" [כדאיתא בפ"ק דמו"ק (ז:), ושם (ט.) ועוד], הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים "לפרוש" מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ודוק. והא דמוכיח ברפ"ק דביצה (ה.) מהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו דאי משום עריות שנשאו קודם, לא הו"ל לומר להם עד שיאמר האיסור של עריות קודם, וזה ברור, עכ"ל הג"ר מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדווינסק, יעו"ש. והיינו דק"ל דאי קמ"ל בזה דהוי "כקטן שנולד" א"כ איך למדים מזה הכא דכל דבר שבמנין וכו' ולכן הוצרך הקב"ה לומר לבנ"י "שובו" וגו', הא בעינן לזה לגר שנתגייר וכו', וא"כ מנין שכל דבר וכו'. וע"ז תי' דאי משום הא הו"ל לקב"ה לאומרו לבנ"י ע"י מרע"ה רק אחר פרשת "עריות" ולא תיכף אחר מת"ת, ומדאמרו תיכף אח"כ ש"מ תרתי, דגר שנתגייר וכו' וכן דכל דבר שבמנין וכו'. (ב) אולם לא כן ס"ל למהר"ל דנחשבו אותו הדור כ"קטן שנולד". דיעוי' ב"גור אריה" למהר"ל ז"ל בפ' ויגש עה"פ ושאול בן הכנענית (מו', י) דהקשה, דכיון דישראל במת"ת היה להם דין "גרים" וכדאיתא ביבמות (מו.) דישראל היו צריכים מילה והזאה וטבילה כדין "גרים", וקי"ל דגר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ לאותו הדור היה ראוי להתיר "קרובות ערוה", וא"כ מהו שכ' "שבכו" על העריות שנאסרו בו, הא לכאו' לא נאסרו בזה כלל. אלא ע"כ צ"ל דאכן לא הו"ל למעלה של "קטן שנולד", והיינו טעמא לפי שהוכרחו לקבל התורה דהא כפה עליהם הר כגיגית וכבשבת (פח.) וברפ"ק דע"ז (ב.) וכדפירש"י בשמות (יט', יז'), ובכה"ג לא אמרי' דהוי "כקטן שנולד", דדוקא מי שנתגייר מעצמו כיון דלא היה צריך להתגייר ואעפ"כ התגייר הוי בריה אחרת לגמרי, אולם ישראל שיצאו ממצרים כיון שהיו מחוייבים ומוכרחים לקבל את התורה אין זה כקטן שנולד, ותדע לך דאל"כ ק' מ"ט לא הותרו בעריות, וע"כ צ"ל דבכה"ג ליכא לדין דהוי כקטן שנולד וכו', עכ"ד המהר"ל יעו"ש.

1131

Yoma 75b: מחייב של ברכת המזון וזמן עיכול

Mar 21, 2024

6:33

גדר שיעור עיכול והנה אמרו חז"ל ביומא שם לפרש את הכתוב "לחם אבירים" שנבלע באברים ולא היה בו פסולת ופרש, ומתוך כך דן החזו"א באו"ח סימן כ"ח אות ד' להכריע בביאור גדר שיעור עיכול לענין ברכת המזון ונבאר את תוכן דבריו ומה שיש לדון בהם. כתב החזון איש לדון במה דאפשר לברך ברכהמ"ז עד שיתעכל המזון במעיו דלכאורה מוכח מזה דאין ברכהמ"ז על האכילה אלא על הנאת המעיים וכל זמן שהוא שבע מהמזון שבמעיו יכול לברך עליה, אך מאידך מסתבר שבהמ"ז על אכילת הפת היא וזכר לדבר שיטת ב"ש שצריך לחזור למקום שאכל ואינו מברך במקומו, ובאמת פשוט שחיוב ברכה זו משום האכילה הוא ד"ואכלת ושבעת" כתיב וכבר כתב המג"א בסי' ר"י סק"א דאין חיוב מה"ת בברכת המזון אא"כ אכל כזית תוך כדי אכילת פרס דבלאו הכי לא הוי אכילה ואין בשביעה לבדה כדי לחייבו בברכהמ"ז ד"ואכלת" כתיב עי"ש וכז"פ. ושוב כתב החזון איש לבאר פשטות ההבנה בהלכה זו דאין לברך על הנאה לאחר שעברה ובטלה מן העולם ולכן אין לברך ברכהמ"ז אחר שנתעכל המזון שבמעיו, אך דחה דרך זו מהמבואר בברכות מ"ח ע"א דמשה תיקן לבני ישראל ברכת המזון על המן, והרי אמרו ביומא ע"ה ע"ב דהמן נבלע באברים וא"כ לא היה בו עיכול ואיך בירכו ברהמ"ז, ומכח קושיא זו חידש מהלך חדש בגדר זה דכל ענין שיעור עיכול נצרך רק במקום הפסק דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו הרי הוא כאילו עומד ואוכל ואין כאן הפסק, אבל כ"ז שלא הפסיק יכול לברך אף שההנאה עברה ובטלה מן העולם, ועל המן ברכו סמוך לגמר אכילתן ללא הפסק. ויסוד דרך זה השתית החזון איש על מה שהעיר למה אין דין הפסק בין גמר האכילה לבהמ"ז כשם שיש דין הפסק בין המוציא לתחלת אכילתו, ואין לומר דהכלל הוא בברכות שאין דין הפסק אלא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה דהלא בברכות קריאת התורה חזינן דיש דין הפסק גם בברכה שלאחריה, וע"כ דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו אין דין הפסק, עי"ש.

1132

Yoma 76a: גדר חיוב עינוי ביום כיפור

Mar 26, 2024

3:16

אם הוא דין בפנ"ע או חלק מדין שבת שבתון דאיסור מלאכה

1133

Yoma 76b: סיכה שאינה של תענוג

Mar 26, 2024

4:47

עיין בהררי קדם סא-א

1134

Yoma 77a: אם האיסורים מצד 'ביטול העינוי' או גוף המעשים אסורים

Mar 28, 2024

3:53

הקובץ הערות (יבמות סי' עג ס"ק ג-ה, קובץ שיעורים פסחים אות קצז) חוקר במה שלמדו את חמשה האיסורים ביום כיפור מ'תענו את נפשותיכם', האם גוף האיסור הוא 'ביטול העינוי', ולדוגמא איסור אכילה ביום כיפור, אין מהות האיסור האכילה' מצד עצמה, אלא שהאכילה היא היכי תמצי' שמבטל את העינוי, ואילו משכחת לה אופן של 'אכילה' שלא תבטל העינוי, היתה מותרת אכילה כזו. וכן להיפך, אם היה שייך ביטול העינוי היה נאסר אף בלא אכילה. או יש לצדד באופן אחר, ש'תענו' אינו אלא לימודים לדרוש מה הם חמשת האיסורים ביום הכפורים, אבל לעולם איסורם מצד עצמם, שגוף המעשים הללו הם האסורים". וכמובן שלפי יסוד האחרונים שהובא לעיל (אות ד) שהעינוי הוא מדין 'שביתה' ברור שאין עיקר האיסור ה'עינויי .

1135

Yoma 77b: להאכיל לקטנים בידים ביום הכפורים

Mar 31, 2024

3:08

להאכיל לקטנים בידים ביום הכפורים ונותנת פת לתינוק וכו' אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים. ויש שהקשו איך מותר ליתן בידים לקטן לאכול, והרי יש איסור להאכיל איסור לקטן, וכמו שדרשו ביבמות (קיד.) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. ונאמרו כמה דרכים לבאר הענין. א. יש שתירצויח שאם ימנעו ממנו אכילה ושתיה יש סכנה בדבר, ולכן אין בזה איסור לא תאכילום. ב. יש שכתבו"ש שכיון שביוה"כ לא נאסרה האכילה, אלא יש מצות עינוי, והיינו שלא יהיה לו יתובי דעתא ע"י אכילה ושתיה ושאר ענינים, לכן בקטן שאין דעתו נחשבת, שאין לו דעת, נמצא שאין שייך כלל איסור עינויי יוה"כ עליו, ולגביו אין כאן מעשה איסור כלל. ג. יש שנקטו שלא שייך איסור ספייה לקטן אלא בדבר שהוא חפצא דאיסורא, אבל עינויי יוה"כ אינם מאכלות אסורות בעצם, אלא שהתורה הזהירה אותנו שלא לאכול ולשתות ביוה"כ, וכיון שהקטן אינו מצווה בדבר היינו שלגביו לא נאמר כלל מצות עינוי שבתורה, ואין כאן ספיית איסור אלא היתר גמור הואי.

1136

Yoma 78a: חצי שיעור באיסור רחיצה ביום כיפור

Mar 31, 2024

3:50

במשנה ריש פרק בתרא דיומא (עג, ב) אמרינן שאע"פ שיש איסור רחיצה ביוהכ"פ, המלך והכלה ירחצו פניהם. וביארו שם התוס' ישנים (ד"ה יום) דמדאורייתא רק רחיצת כל גופו אסורה, ורחיצת פניו או פחות מכל גופו אסורה רק מדרבנן, וחכמים התירו למלך ולכלה. והקשו האחרונים (עיין אור גדול על המשניות שם ד"ה המלך) מדוע לא נאסר רחיצת פניו אף מדאורייתא מטעמא דחצי שיעור. ועיי"ש שכתב כמה תירוצים על קושיא זו. ובספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ זצ"ל (עמוד רד) תירץ ע"פ היסוד שכתבנו, דלא שייך איסור חצי שיעור ביוהכ"פ, דחצי שיעור שייך רק בשיעורים של חשיבות או שיעורים מצד הדין, אבל בשיעור שהוא מחמת מהות הדבר, כלומר שיעור מציאותי או הקשרי, לא שייך חצי שיעור, ואיסור רחיצה פירושו רחיצת כל גופו, ובפחות מכל גופו אינו כלל בגדר רחיצה לענין יוהכ"פ, ולכן לא שייך לאוסרו משום חצי שיעור, אלא אסור רק מדרבנן, והם התירו איסורם למלך וכלה.

1137

Yoma 78b: קטן שהגדיל באמצע יום כיפור

Apr 1, 2024

3:19

בנידון דומה, דנו האחרונים בקטן שהגדיל באמצע יום הכפוריםי, החתם סופר (או"ח סי' קעב) נקט שבקטנותו פטור מן התענית, אבל אם אכל בגדלותו חייב כרת. אמנם הישועות יעקב (או"ח סי' תרח סק"א) והצפנת פענח (ח"ב סי' לב, מכתבי תורה סי' קנד) נקט שכיון שפטור בתחילת היום מהתורה, אף בסוף היום פטור מן התורה, שכן נאמר ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערבי פא. ושיטה שלישית חידש העמק שאלה (שאילתא קסז סק"ו) שכיון שאם יאכל בשעות שהיה בקטנותו כבר לא יקיים את מצות התענית גם בשעות שכבר נעשה גדול, שכן אין 'עינוי' אלא בצם מערב עד ערב, ממילא נמצא שאסור באכילה אף קודם גדלותו.

1138

Yoma 79a: איסור אכילה ביום הכיפורים גדר האיסור

Apr 3, 2024

3:22

איסור אכילה ביום הכיפורים יש להסתפק בדין עינוי של אכילה ביום הכיפורים, אימתי עובר על האיסור, האם דין יום הכיפורים שוה לשאר איסורים שאנו פוסקים כרבי יוחנן שבהנאת גרונו עובר, או רק בהנאת מעיו עובר. שכן הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) שפסק שבכל איסורי התורה אסרה התורה בהנאת גרונו, כל דבריו נאמרו באיסורים ששיעורם הוא בכזית, אבל באיסור אכילה של יום הכיפורים שהוא בככותבת לא הוזכר ברמב"ם אם עובר כבר בהנאת גרונו. והמנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) נשאר בצריך עיון בספק זה. אכן מצינו שדנו בנידון זה רבים מגדולי האחרונים, והביאו ראיות לכאן ולכאן וכאשר יתבאר. בב בגמרא (עט.) מבואר שהטעם ששיעור האכילה לחייב עליה ביום הכיפורים הוא בככותבת ולא בכזית כשאר איסורי אכילה, הוא משום שיקים בין להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה', הרי שביישוב ב הדעת תלוי האיסור, שאכילה שמיישבת את הדעת היא האכילה האסורה ביום כא כין הכיפורים ומבאר הכתב סופר (או"ח סי' קיז), שלמתבאר בגמרא צדדי הספק צריכים להיות אימתי נהיה מיתבא דעתיה', האם בזמן שבא לגרונו או עד שיבוא למעיו. ומוסיף הכתב סופר, שלפי זה שונה דין יום הכיפורים משאר דיני התורה, בזה שבדין יום הכיפורים אין מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, ולשיטת שניהם יש אותו דין ביום הכיפורים. שכן מה שריש לקיש מצריך בכל התורה שתהיה הנאת מעיו, הוא מכיון שסובר שרק הנאת מעיו נחשבת 'אכילה' והנאת גרון לבד לא נחשבת אכילה, ורבי יוחנן סובר שהנאת גרונו גם נחשבת "אכילה', מה שאין כן ביום הכיפורים שלא כתוב בתורה שעובר רק באכילה, אלא שהצריכה התורה 'עינוי' וכל שלא נתענה עובר, וכיון שלא צריך שתהיה 'אכילה' אין מקום למחלוקתם. אלא שיש כאן נידון חדש, האם נהיה 'מיתבא דעתיה' כבר בהנאת גרון או רק בהנאת מעיו, ואם נהיה 'מיתבא דעתיה' בהנאת גרון גם ריש לקיש מודה שעובר בהנאת גרון, ואם לא נהיה 'מיתבא דעתיה' כל זמן שלא בא המזון למעיו, גם רבי יוחנן מודה שעובר רק בהנאת מעיו. והחתם סופר (כתובות ל. ד"ה הגונב) פשוט לו ש'מיתבא דעתיה' שייך רק בהנאת מעיו.

1139

Yoma 79b: גדר איסור אכילה ושתייה ביום כיפור

Apr 3, 2024

2:26

והחתם סופר (כתובות ל. ד"ה הגונב) פשוט לו ש'מיתבא דעתיה' שייך רק בהנאת מעיו. וכדברי הכתב סופר שדין עינוי ביום הכיפורים תלוי רק ב'מיתבא דעתיה' ולא בדיני אכילה, מבואר גם בשאגת אריה (סי' עו), ומטעם זה כתב השאגת אריה, שודאי שביום הכיפורים חייב גם על אכילה שלא כדרך, שכן גם אם אכילה שלא כדרך לא נחשבת אכילה מ"מ חייבים עליה ביום הכיפורים, והוא משום שביום הכיפורים לא כתוב שהחיוב הוא על יאכילה', אלא החיוב הוא על "אשר לא תענה' (ויקרא כג כט), וגם באכילה שלא כדרך הוא עובר על יאשר לא תענה'. והעמק ברכה (עמ' קכז אות ב) מביא להוכיח כן שחיוב יום הכיפורים לא תלוי בדיני אכילה, שהרי שיעור שתייה בכל התורה הוא ברביעית, וביום הכיפורים חייבים על שתיית מלוא לוגמיו, כמבואר בגמרא (יומא פ.), ושיעור מלוא לוגמיו הוא שיעור פחות משיעור רביעית, ומשום שיש מיתבא דעתיה' בשתיית מלוא לוגמיו. ואם היה דין שלחיוב יום הכיפורים צריך שתהיה אכילה', הוא הדין שצריך שתהיה "שתייה', ולא היה מתחייב על שתייה פחותה מרביעית.

1140

Yoma 80a: שתייה לענין חיוב ברכת המזון

Apr 3, 2024

2:19

כתב הרמ"א (קצ"ז, ד'), שיש אומרים שאם לא שתה, והוא תאב לשתות, אין חיוב לברך ברכת המזון מדאורייתא. וכתב השער הציון, שזוהי שיטת היראים, הסובר ש'ושבעת זו שתיה' היא דרשה גמורה, אבל שאר פוסקים סוברים שאינו אלא אסמכתא בעלמא. והחזון איש (או"ח כ"ח, ב') כתב, שלפי זה אם לא שתה בתוך סעודתו ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן שתה, יתחייב לברך שוב מן התורה, שהרי כשבירך מתחילה לא היה חייב אלא מדרבנן, עיין שם מה שכתב בזה.

1141

Yoma 80b: אכילה גסה ביום כיפור

Apr 4, 2024

2:12

הקשה בתוספת יום הכפורים, מדוע השמיעו דין זה רק באיסור אכילה ביום הכפורים, ולא אמרו כן לגבי כל מאכלות אסורות. ותירץ, שהחידוש הוא לענין יום הכפורים, שאף שבשעת אכילה אינו נהנה, מפני שהוא שלא כדרך הנאתו, אולם כשנתעכל המזון הראשון, מתיישבת דעתו במה שיש לו אוכל במעיו, ועל כן הוה אמינא שחייב, והשמיעונו שהולכים אחר אחר שעת אכילה, ובשעת אכילה הרי לא נהנה. עוד תירץ, שהחידוש הוא שגם אחר כך אינה הנאה, אלא הוא היזק של עצמו הוא.

1142

Yoma 81a: כפרה דיום כיפור ביום ולא בלילה

Apr 4, 2024

1:54

אם גם בשבת ויו"ט צריך קרא לאזהרה דליליא חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא חד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא. ונסתפק בתוס' ישנים (ד"ס קד), אם בכל ימים טובים ושבתות צריך גם כן מקרא בפני עצמו לעונש היום ולעונש הלילה. ובמכילתא (יתרו מס' לכסלט פר' ז) דרשו כן גם לענין שבת: אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, ת"ל מחלליה מות יומת, עונש שמענו ואזהרה לא שמענו, ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחאי בן יאשיה. אמנם בתוס' הרא"ש (ד"ס קד) כתב, שבכל שבת ויו"ט אין צריך פסוק בפני עצמו ללמוד על איסור מלאכה בלילה, שהיום והלילה אחד הם, ודווקא לענין יוה"כ אמרו בסוגיתנו שצריך לרבות אזהרה ועונש ליום וללילה, משום שנאמר בו 'בעצם היום הזה', והוה אמינא דווקא ביום ולא בלילה כט. ובגבורת ארי כתב, שדווקא ביוה"כ היינו סוברים כן משום שהתורה תלתה עינוי ואיסור מלאכה דיוה"כ משום 'כי ביום הזה יכפר', והכפרה היא דווקא ביום ולא בלילה.

1143

Yoma 81b: גדר מצות אכילה בערב יום כיפור

Apr 7, 2024

4:51

א. מצות אכילה בערב יום כיפור – מקור הדין וטעמיו בסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה נתבאר הלימוד "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". בדברי רבותינו הראשונים נאמרו טעמים שונים למצווה זו. • הרמב"ם לא הזכיר את המצוה לאכול בערב יום כיפור בדיני יום הכיפורים (הלכות שביתת עשור), אלא בהלכות נדרים. בביאור שיטתו נחלקו המפרשים. ב. מצות אכילה בערב יום כיפור – פסק ההלכה האם חובת מצות האכילה בערב יום כיפור באכילת לחם דווקא • מה שיעור האכילה • האם יש מצוה להרבות באכילה באופן מיוחד. ג. מצות אכילה בליל ערב יום כיפור הפוסקים נחלקו האם המצוה לאכול בערב יום הכיפורים מתחילה כבר מהלילה הקודם, או רק מהבוקר. ד. חיוב נשים מצות אכילה בערב יום כיפור רבותינו האחרונים דנו האם נשים פטורות ממצות האכילה בערב יום כיפור משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא, או שיש לחייבן כי גם הן חייבות להתענות ביום כיפור. החולה שאינו מתענה ביום כיפור, האם מחוייב במצוה לאכול בערב יום כיפור. ה. קיום מצות אכילה בערב יום כיפור בהזנה מלאכותית ו. נטילת גלולות בערב יום הכיפורים להקלת התענית ז. ברכה על מצות אכילה בערב יום כיפור ח. חיוב קטן במצות אכילה בערב יום כיפור ט. עצות למאכלים ראויים בערב תענית ובמוצאי התענית י. מצות אכילה בערב יום כיפור – סיכום מנהגי האכילה והשתיה בערב יום כיפור. אכילה בערב יום כיפור אכילה בערב יום כיפור א. מצוות אכילה בערב יום כיפור – מקור הדין וטעמיו במסכת ראש השנה (1א) למד רבי ישמעאל מהפסוק (ויקרא כג, לב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", שיש להוסיף מחול על הקודש. אך לדעת רבי עקיבא, דין זה נלמד ממקור אחר, ועל כן לומד דין חדש מפסוק זה: "דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". ברש"י במסכת יומא (פ, ב; הובא בליקוטי רש"י כאן) מבואר טעם מצות האכילה בערב יום כיפור: "התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה". במדרש רבה (1ב) הובא מעשה ממנו משמע שיש לאכול בערב יום כיפור, אך מטעם אחר: "אית לן חד יום בכל חובין דאנן עובדין כל יומי שתא הוא מכפר עלינן, וכד הוא אתא, לית אנן צריכין ליקורי יתיה" [יש לנו יום אחד שכל עוונות שאנו עושים כל השנה הוא מכפר עלינו, כשבא אותו יום אין אנו צריכין לכבדו, בתמיה]. בשבולי הלקט (1ג) מבואר טעם מצות האכילה, כדי להקשות עליו את הצום, או כדי להוציא מלב הצדוקים הסוברים שיש להתענות בתשיעי. רבינו יונה (2א) כתב כטעם המדרש הנ"ל (1ב) שמראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, והוסיף שהוא במקום סעודת יום טוב שהיה עלינו לקבוע ביום הכיפורים. עוד כתב רבנו יונה בטעם המצוה לאכול בערב יו"כ, שהוא למען נחזק להרבות תפילה ותחנונים ביום הכיפורים. הטור (2ב) כתב כדברי רש"י בטעם המצוה: "הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר", ולאחר מכן הביא את דברי המדרש הנ"ל. וכתב הפרישה דהיינו כדי שיהא ניכר התענית בעשירי, שהוא משום צווי השי"ת. • • הרמב"ם לא הזכיר בהלכות שביתת עשור את המצוה לאכול בתשיעי, אולם בהלכות נדרים (2ג) כתב: "הנודר שיצום יום ראשון או שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים, הרי זה חייב לצום, חנוכה ופורים ידחה את נדרו, מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהן מדבר סופרים, הרי הן צריכים חיזוק, וידחה נדרו מפני גזירת חכמים". ומשמע מדבריו שאסור לצום בערב יום כיפורה מהתורה, ולכן לא עשו בו חיזוק, וחייב לקיים נדרו. ברם הבית יוסף (2ד) דחה זאת, שהרי דרשת "ועניתם את נפשותיכם בתשיעי" אינה אלא אסמכתא בעלמא, ועל כן פירש שמכל מקום לא דוחה את נדרו כי יש לו סמך מהתורה, ועל כן אינו צריך חיזוק. אולם דעת הלחם משנה שאכילת עיו"כ להרמב"ם הינה מהתורה. ובהררי קדם (3א) ביאר כי חובת האכילה בערב יום כיפור היא כדי שתהיה ביום כיפור 'שביתה הניכרת' מאכילה ושתיה. ולכן אכילה זו מקיומי התענית וחלק ממעשה השביתה מאכילה [כעין דברי הפרישה לעיל (2ב)], ואין זה חובת אכילה אלא איסור תענית, ועל כן לא כתבה הרמב"ם בהלכות שביתת עשור. וראה גם בדברי ערוך השולחן (3ב) שלדעת הרמב"ם אין חובת אכילה כלל [ולכן לא הובא דין זה בהלכות שביתת עשור] כי הלכה כרבי ישמעאל [בסוגיא בראש השנה (1א)] שדרש את פסוק 'ועניתם' לדין תוספת יום הכיפורים, ולא למצות אכילה בערב יום כיפור. ומטעם זה פסק הרמב"ם בהלכות נדרים שיש לקיים נדרו ולצום בערב יום כיפור, מפני שאין מצות האכילה בו אלא מנהג העו

1144

Yoma 82a: כשאינו עובר במעשה האם גם חייב למסור נפשו

Apr 8, 2024

3:38

כשאינו עובר במעשה האם גם חייב למסור נפשו אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. פירש רש"י (ד"ה לף נעלס) קז אם יאמרו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור, אבל היא [כשאונסים אותה להבעל לערוה] אינה מצווה למסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא [דאינה עושה מעשה], ע"כ. על הבועל, וכן גרס בשאלתות וכתבו התוס' (ד"ס מס) דגירסת רש"י היה "יהרג' - (פר' ולכל), ובתוס' (פסחיס כס: ל"ס 6ף) הביאו בשם ר"י דגרס "תהרג'. ומשכחת לה היכא שאונס אותה הנכרי להביא את הערוה עליה - דבכהאי גונא עושה מעשה ותהרג ואל תעבור, וכ"כ התוס' (כע"ג). וכתבו התוס', דעל כרחך אין לה למסור את נפשה כשאין עושה מעשה, דהרי דנערה המאורסה ילפינן מרוצח, ורוצח אינו מחוייב למסור נפשו אלא - להרוג בידים, אבל אם אומר לו אנס הנח כשתובעין ממנו לעשות מעשה שיפילו אותך על תינוק ותהרגהו או תיהרג אינו חייב למסור עצמו כדי להציל חבירו, דהטעם ברוצח דיהרג ואל יעבור אמרינן בסמוך 'דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי', ובנידון דידן אדרבא, יש לומר מאי חזית דדמא דחברי סמיק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, ועוד, דהפסוק שהקישה התורה לרוצח איירי ברוצח שהורג בידים, דכתיב (דכריס ו כג) "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש'. והרמב"ם (יסודי סתולס פ"ק) לא הזכיר חילוקים אלו בין עושה מעשה לאין עושה מעשה, ודייק מדבריו בספר תוספת יום הכפורים, שחולק על מה - ולעולם חייבקח. ועל מה שהוכיחו התוס' ברציחה שכתבו התוס' לחלק ביניהם דכשאומר לו אנס הנח שיפילו אותך על תינוק ותהרגהו או תיהרג, אינו חייב למסור נפשו, דלא שייך הסברא דמאי חזית וכו', יתרץ הרמב"ם דמ"ש בשפיכות דמים הסברא דמאי חזית הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך, אבל אה"ג דאפי' היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.

1145

Yoma 82b: ג עבירות חמורות בשב ואל תעשה

Apr 8, 2024

4:40

בביאור התוס' שדימו את נערה המאורסה לרוצח כשלא עושה מעשה הקשה ברבינו חיים הלוי (יסודי סתולס פ"ס ס"ל) על התוס' הנ"ל שדימו את דין נערה המאורסה כשלא עושה מעשה לדין שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דמאי ענין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפיכות דמים, דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שהשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו, משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה מ"מ הרי היא עוברת על גילוי עריות, ולהכי שפיר הדין נותן דתהרג ואל תעבור. ותירץ, דכוונת התוס' כך היא, דכיון דהא דרוצח אסור להרוג הוא מסברא דמאי חזית דדמא דידך וכו', א"כ אילו היה הדין שכשמשליכין אותו על תינוק יש לו דין רוצח, ג"כ לא היה חייב למסור עצמו, דהא מצי אמר אדרבא מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא קעביד מעשה, וא"כ הוא הדין בנערה המאורסה הנלמדת מרוצח, אף דעוברת על גילוי עריות, כיון דלא קעבדה מעשה אין בה הך דינא דתהרג ואל תעבור. ובגליונות חזו"א (על קל"ס סס) תירץ, דנכרי המשליכו הוה כרוח מצויה, ואם הוא עומד ברוח מצויה ליפול על תינוק מיחשב רוצח אע"פ שאינו חייב מיתה קטז. ובקובץ הערות (יכמות נג: סי' מס לות 3 ג) ביאר בתוס', דס"ל דבג' עבירות שאמרנו יהרג ואל יעבור אין הכוונה שפיקוח נפש נדחה מפניהם, אלא שפיקוח נפש אינו דוחה את ג' העבירות, וכשיש שני דברים שאינם דוחין זה את זה הדין הוא שב ואל תעשה עדיף, ואסור לו לעשות שום מעשה, וזהו הטעם שברוצח כשאומר לו הנח לזרוק עצמך על תינוק הדין שיעבור, כיון שגם פיקוח נפש אינו נדחה מפני ג' עבירות הללו, אלא שב ואל תעשה עדיף, והוא אינו עושה שום מעשה, וא"כ שפיר ילפינן מינה לנערה המאורסה, דהיא אינה עושה מעשה, ושב ואל תעשה עדיף קיז. ובספר דברי דוד (סי' פג) ביאר, דהתוס' ס"ל דגם על אביזרייהו דרציחה יהרג ואל יעבור, וגרמת רציחה אף שפטור ממיתה, מ"מ מכלל אביזרייהו לא נפקא, וכשאומר לו הנח לזרוק עצמך על תינוק זהו גרמת רציחה, [דלא גרע ממה שכתב הרמב"ם (לונס פ"ג ה"ג) שאם שכר הורג להרוג את חבירו הרי זה חייב מיתה לשמים]. ולפי"ז ראיית התוס' נכונה, דכמו בהנח עצמך לזרוק על תינוק אף דהוי בכלל אביזרייהו דרציחה מ"מ לא יהרג משום דהוה בשב ואל תעשה, כמו"כ בעריות לא אמרינן תיהרג בשב ואל תעשה.

1146

Yoma 83a: גדר היתיר אכילה ביום הכיפורים לחולה שיש בו סכנה

Apr 9, 2024

3:48

כתב ההגהות מיימוניות (שביתת עשור פ"ב ה"ח) שיש מהגאונים שאמרו שכשמאכילים חולה על פי עצמו זה אם הוא אומר שאם הוא לא יאכל הוא עלול להסתכן ולמות, אבל אם הוא לא אומר שיסתכן אסור להאכילו, ושיטת רבינו תם שכיון שהחולה יודע ששבת או יום הכיפורים היום והוא אומר צריך אני לאכול ואיני יכול לסבול מחמת החולי, מאכילים אותו אפילו שלא יודעים שהוא מסוכן. ומרן רי"ז הלוי (קונטרס ליומא עמ' 50) כתב לבאר את הרמב"ם (שם) שכתב 'חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים' וכו', ומשמע שרק חולה שכבר ידוע כחולה שיש בו סכנה מאכילים אותו על פי עצמו, וביאר על פי המגיד משנה שלמד מהרמב"ם (שבת פ"ב הי"ד), שחולה שיש בו סכנה מותר לחלל עליו את השבת לכל צרכיו ואפילו לדברים שאין בהם חשש סכנת נפשות, שמכיון שהוא חולה במצב של פיקוח נפש הותרה מלאכת שבת לכל צרכיו. ואם כן הוא הדין לענין איסור אכילה ביום הכיפורים שכל שיש בו סכנה מותר לו לאכול לצורכו ואפילו שאין חשש סכנה אם הוא לא יאכל. וכתב לפי זה שמה שכתוב שחולה שאמר צריך אני לאכול מאכילין אותו מפני שלב יודע מרת נפשו, אין הכוונה שהוא נאמן לומר שאם הוא לא יאכל זה סכנה בשבילו, אלא מכיון שהוא חולה מסוכן ממילא כל צרכיו מותרים לו, ועל זה סומכים עליו שהאכילה הזו נצרכת לו. ועל פי זה אפשר לבאר את שיטת רבינו תם שגם אם החולה אינו אומר שאם הוא לא יאכל הוא יגיע לכלל סכנה, מכל מקום מותר לעשות כל צרכי החולה ואפילו דברים שאין בהם חשש סכנה.

1147

Yoma 83b: גזל על מנת לשלם במקום פיקוח נפש

Apr 10, 2024

3:50

גזל על מנת לשלם במקום פיקוח נפש בגמרא מסופר על רבי יהודה ורבי יוסי שהלכו בדרך, ואחזו לרבי יהודה בולמוס, והיה שם רועה ובידו כיכר ותקף רבי יהודה את הרועה וכפאו ולקח ממנו - את הככר ואכלו כדי להציל את נפשו, ואמר לו רבי יוסי קפחת את הרועה. כשהגיעו לעיר אחז את רבי יוסי בלומוס, סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין כדי שישיב את נפשו. אמר לו רבי יהודה, אני תקפתי את הרועה ואתה תקפת את כל העיר כולה. ודנו הפוסקים לפי סוגייתינו אם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו על מנת לשלם לו אחר כך אם לאו. ונחלקו בדבר הראשונים. דעת רש"י (ככל קמל ס: ל"ס וינילס) היא שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו גם אם דעתו להשיב לו אחר כך, וכן יש סיוע לדבריו בירושלמי (עבודה זלס פ"ב ס"ג, וללס מללס ספניס שס). וכתב הראב"ד (ככל קמל קיז: וסוכס כססמ"ק (סס) בסברת הדבר, שלא נתחייב ממונו של הזולת בהצלת חבירו, ולכן אין זכות ליטלו שלא בפניו אף על מנת להחזיר (וללס פרשת דרכיס ללוס יט מנתקעס כטעמו של רש"י). אך דעת רוב הראשונים היא שמותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו על מנת לשלם לו אחר כך (קוס' וסלל"ס כ"ק ס:, הרסנ"ל סס וכספונס ס"ד סי' יז, למכ"ן כתוכות יס., ליטכ"ל כסוכות יס:, לס"ק כקוכות יט.) וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' סנט ס"ד) שאם הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, לא יקחנו אלא על דעת לשלם. ולדעת ראשונים אלו הסוברים שמותר לקחת לצורך פיקוח נפש על מנת להחזיר, יש ליישב מה שלקח רבי יהודה הפת מהרועה בעל כרחו, שעשה כן על מנת להחזיר שאז אין איסור בדבר (שו"ת סתס קופר יו"ד סי' שיט ועוד).

1148

Yoma 84a: חילול שבת במחלה שאין בה סכנה עכשיו אך יכולה להיגרר ממנה סכנה

Apr 11, 2024

1:20

חילול שבת במחלה שאין בה סכנה עכשיו אך יכולה להיגרר ממנה סכנה בסוגייתינו מבואר שרבי יוחנן כשהיה חולה במחלת הצפידנא היה עושה את הרפואה המיוחדת לה גם בשבת, אף שיש חילול שבת ברפואה זו, כיון שמחלה זו מתחילה בפה ומסיימת בבני המעיים ומביאה בסופו של דבר לידי סכנה. וכן פסקו הפוסקים להלכה שמחללים שבת על מחלת הצפידנא, וסימנה שכשנותן איזה דבר לתוך פיו סביבות השיניים יוצא דם מבין השיניים (לו"ס סי' סכג ס"ג), וכתב במשנ"ב (שס סק"ס) שבמחלה זו אף אם הרופא והחולה אומרים שאין צריך לחלל את השבת אף על פי כן מחללים, ונוקטים שאין הרופא והחולה בקיאים בה, כיון שמקובל ביד חז"ל שסכנה היא. ודנו הפוסקים לפי זה בדין חולי שאין בו סכנה שיכול לבא מחולי זה לחולי שיש בו סכנה, כגון מי שחולה בברונכיט והיא דלקת בדרכי הנשימה ואם לא יטפלו בזה יכולה המחלה להתפשט לדלקת ריאות שבזה כבר יש סכנה. וכתב באגרות משה (לו"ס ג סי' לל) להוכיח מדין צפידנא לכל כיוצא בזה, שגם בכל המחלות היכולות להתפתח למחלות שיש בהם סכנה מותר לחלל שבת, וכן מותר לבלוע תרופה ביום הכפורים ואפילו עם מים למי שאינו יכול לבלוע את התרופה בלי מים, כיון שאנו דנים את המחלה על שם מה שיכול לבא ממנה והרי היא כמחלה שיש בה סכנה.

1149

Yoma 84b:מדוע רוצח נהרג על סמך רוב

Apr 11, 2024

2:12

מדוע רוצח נהרג על סמך רוב לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. ביארו בתוס' לקמן (פס. ד"ה ולפקס) שהטעם שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב הוא, משום שכתוב 'וחי בהם' ודרשינן ולא שימות בהם, דהיינו שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל. והקשה השפת אמת שהרי מבואר בגמרא (קולין יל:) שהורגים את הרוצח על סמך הרוב ולא אמרינן שמא כבר היה נקב במקום הסייף והיה טריפה, א"כ אמאי הכא לגבי לפקח בשבת אין הולכים אחר הרוב. ותירץ שעל מי שאינו מחויב מיתה נאמר וחי בהם', דהיינו שעל כל ספק פקוח נפש שיהיה אף אם הוא נגד רוב נדחו כל המצוותלי ולכך מחללים עליו שבת, אמנם על אדם שיש עליו ספק אם הוא מחויב מיתה כיון שהלכה היא שהולכים בכל התורה אחר הרוב, א"כ הוי כאילו הוא בודאי מחויב מיתה.

1150

Yoma 85a: אין הולכים בממון אחר הרוב בהשבת אבידה

Apr 14, 2024

3:53

אין הולכין בממון אחר הרוב רק להוציא ממון מחזקתו להחזיר לו אבידתו. כתבו התוס' דהיינו דווקא ברוב ישראל, אבל במחצה על מחצה אין מחזירין לו אבידתו, משום שיכול לומר לו הבא ראייה שישראל אתה ואחזיר לךיח. והקשו הראשוניםיט אמאי ברוב ישראל צריך להחזיר לו אבידתו, הרי לשמואל אין הולכין בממון אחר הרובי, א"כ אף ברוב ישראל מוצא האבידה יכול לומר לו הבא ראייה שישראל אתה ואחזיר לך. ותירצו שדין אין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק לגבי להוציא ממון מחזקתו, היינו שאין אומרים להוציא ממון מחזקתו מכח רוב, אבל לגבי מוצא אבידה שאין הוא הבעלים, הולכים אחר הרוב כדי להחזיר את האבידה.

1151

Yoma 85b: בענין אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו

Apr 14, 2024

3:33

בענין אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו

1152

Yoma 86a: גדר דין תשובה מאהבה

Apr 14, 2024

3:30

Yoma 86a: גדר דין תשובה מאהבה

1153

Yoma 86b: עבירות שבין אדם לחבירו אם צריך לגלות

Apr 15, 2024

2:25

Yoma 86b: עבירות שבין אדם לחבירו אם צריך לגלות

1154

Yoma 87a: מחילת יוסף וגדר איסור גניבת נפשות

Apr 17, 2024

3:17

Yoma 87a: מחילת יוסף וגדר איסור גניבת נפשות

1155

Yoma 87b: בקשת מחילה מעכב

Apr 17, 2024

2:04

Yoma 87b: בקשת מחילה מעכב

1156

Yoma 88a: מנהג טבילה בערב יום כיפור וגדר תשובה

Apr 18, 2024

3:26

דרכי משה תרו-ג ; רמב"ם תשובה ב-ד ; הררי קדם סימן מט

1157

Sukkah 2a: דין ביטול ברוב בסכך וצל

Apr 25, 2024

2:27

רש"י ד"ה ושחמתה: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו - האחרונים זייל הקשו דהרי ליכא דין ביטול ברוב בדבר הניכר בפני עצמו, (כמבואר ברשייי לקמן דף ט' עייב דייה בשחבטן, ובתוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה והא אפשר). והמהר"יץ חיות והשפת אמת תירצו עפ"יד הריין דכוונת רשייי שהצל בטל בחמה, וכיון שהצל אין בו ממש שפיר שייך דין ביטול. נוכייכ בהגהות חתם סופר על הטייז או"ח סי' תרלייב]. והקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דמלבד דין ביטול ברוב מצינו עוד דין של "ירובו ככולו", (וילפינן לה מקרא בנזיר דף מייב), והם ב' דינים חלוקים, דבמקום שנתערבו כמה דברים זבייז והנידון אם הכל מותר או אסור וכיוצ"ב אנו דנים מצד דין ביטול ברוב, אבל במקום שאנו דנים על דבר אחד מה גדרו אמרינן רובו ככולו, וכגון בסימנים שאנו דנים אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שאנו דנים אם היא גדורה או פרוצה אזלינן בתר רובה, וכשהרוב גדור חשיבא החצר גדורה. ואפילו אם המיעוט ניכר בפנייע שייך דין רובו ככולו. וגם הכא אנו דנים על כל הסוכה אם חשיבא שיש לה סיכוך או לא, ונידון בתר רובו והוא מדין רובו ככולו. וכעיייז כי בחכמת שלמה (למהרייש קלוגר זייל) או"ח סי' תרלייא סייא. ועיין בס' זכרון שמואל סיי כייט. [ועיין בס' אילת השחר סוף גיטין, ונדפס גם בסי שלמי יוסף סוכה סיי אי].

1158

Sukkah 2b: איסור אכילה חוץ לסוכה ואם אשה חייבת בחינוך

Apr 25, 2024

4:58

רש"י ד"ה ושחמתה: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו - האחרונים זייל הקשו דהרי ליכא דין ביטול ברוב בדבר הניכר בפני עצמו, (כמבואר ברשייי לקמן דף ט' עייב דייה בשחבטן, ובתוס' דף ט"ו ע"יב ד"ה והא אפשר). והמהר"יץ חיות והשפת אמת תירצו עפ"יד הר"ן דכוונת רשייי שהצל בטל בחמה, וכיון שהצל אין בו ממש שפיר שייך דין ביטול. נוכייכ בהגהות חתם סופר על הטייז אוייח סיי תרלייב]. והקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דמלבד דין ביטול ברוב מצינו עוד דין של "רובו ככולו", (וילפינן לה מקרא בנזיר דף מייב), והם ב' דינים חלוקים, דבמקום שנתערבו כמה דברים זבייז והנידון אם הכל מותר או אסור וכיוצ"ב אנו דנים מצד דין ביטול ברוב, אבל במקום שאנו דנים על דבר אחד מה גדרו אמרינן רובו ככולו, וכגון בסימנים שאנו דנים אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שאנו דנים אם היא גדורה או פרוצה אזלינן בתר רובה, וכשהרוב גדור חשיבא החצר גדורה. ואפילו אם המיעוט ניכר בפנייע שייך דין רובו ככולו. וגם הכא אנו דנים על כל הסוכה אם חשיבא שיש לה סיכוך או לא, ונידון בתר רובו והוא מדין רובו ככולו. וכעי"ז כי בחכמת שלמה (למהרייש קלוגר זייל) אוייח סי' תרלייא סייא. ועיין בס' זכרון שמואל סי' כ"ט. [ועיין בס' אילת השחר סוף גיטין, ונדפס גם בס' שלמי יוסף סוכה סי' א']. האם מותר להאכיל קטן בידים חוץ לסוכה - לכאו' קשה איך אמריי דקטן שאייצ לאמו מדרבנן הוא דמחייבא ואיהי בדרבנן לא משגחא, והרי מלבד דין חינוך שהוא מדרבנן, יש עוד איסור דאורייתא להאכיל לקטן בידים דבר איסור, וילפינן לה ביבמות דף קיייד מקרא דלא תאכילום, ואייכ קשה איך האכילה בניה הקטנים חוץ לסוכה. ועיין בערוך לנר שכתב לתרץ בזה קושית התוס' ישנים הנייל דאשה אינה חייבת בחינוך, ותירץ דמ"מ היתה צריכה להושיבם בסוכה כשרה משום דאסור להאכילם בידים חוץ לסוכה, אך צ"ב דאייכ הוי איסור דאורייתא ואיך אמריי ואיהי בדרבנן לא משגחא. (אמנם הפמ"ג (או"ח סי' שמייג במשבייז) כתב בדעת הטור דבשאר איסורים (מלבד שרצים ודם וטומאה) אסור רק מדרבנן, וכייכ הלבוש בשם יייא עיייש]. והנה כבר כתב המגייא (סיי תריימ סק"ג) שאסור לכל אדם להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה. לד אבל המג"א בסיי תרט"ז סקייב כתב דאסור להאכיל קטן ביום הכיפורים דהוי כמאכילו נבילות בידים, והוסיף וז"ל ולא דמי לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דהתם בסוכה אין איסור והיא נותנן לו ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחויבת להכניסו לסוכה, משאייכ כאן דהאכילה בעצמה אסורה והוי כנותנת לו נבילה. ולכאו' זה סותר לדבריו בסי' תריימ. והמחצית השקל (בסי' תריימ) יישב הסתירה דמותר ליתן לקטן מאכל חוץ לסוכה שהרי אפשר שיאכלנו בסוכה, ומה שאוכל חוץ לסוכה אדעתיה דנפשיה קעביד, אבל ליתן לתוך פיו ממש חוץ לסוכה או לצוות עליו לאכול חוץ לסוכה אסור. וכן פסק במשנה ברורה (סי' תריימ סקייה, ובשער הציון שם אות ח'). ולפייז אפשר ליישב בסוגיין שלא היתה נותנת ממש לתוך פיהם, ולא מיקרי ספיה בידים. ובהגהות מלא הרועים והאבני נזר (סי' תפייא אות ח') כתבו דכיון שהאשה עצמה אינה מצווה בסוכה, אין עליה איסור מדאורייתא להאכיל את הקטן, (וכמו שמצינו בב"מ דף יי ע"יב דאשה שהקיפה קטן חשיבא לאו בר חיובא אעייפ שמאכלת לקטן איסור בידים). (אך האבנייז כתב דמיימ יש בזה איסור דרבנן, ותירץ בזה קושית התוסי ישנים הנייל, דאע"פ שאין לה מצות חינוך מ"מ אסורה מדרבנן להאכילם בידים חוץ לסוכה]. ובעיקר דברי המג"א דאסור להאכיל בידים לקטן חוץ לסוכה, לכאו' יתכן דזה תלוי בגדר האיסור לאכול חוץ לסוכה, דלפי מה שנקטו הפני יהושע (בדף כ"יה) והמנחת חינוך (מצוה שכייה אות יי) דיש איסור לאכול חוץ לסוכה, והאוכל חוץ לסוכה עובר באיסור עשה, כמו האוכל ביום הכיפורים דעובר באיסור עשה, אייכ יש בזה איסור להאכיל לקטן בידים. אבל לפי משייכ הרעק"א בדף כייה וזייל דאין על אכילה איסור כלל שלא לאכול חוץ לסוכה, אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שיהיה אכילתו בסוכה, ואם אינו הולך לסוכה לאכול אכילתו שם מבטל מצות עשה, וכייכ בשערי ישר (שייג פיייט) דאין איסור לאכול חוץ לסוכה, אלא שהאוכל חייב לאכול בסוכה ולקיים מייע דסוכה, אייכ לכאוי מסתבר שאין איסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה, דהרי אינו מאכילו דבר איסור אלא שגורם לו להתחייב במצות עשה לאכול בסוכה.

1159

Sukkah 3a: פסול לקנטניות שבה

Apr 25, 2024

3:18

המג"א (סיי תרלייד סקייא) כתב נייל דאפילו הסוכה גדולה הרבה, ובמקום אחד לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה יש קרן א' משוך לפנים שאין בו שבעה על שבעה, אסור לישב שם כיון שהמקום צר לו לשבת שם, וכן משמע בדף בי עייש בקיטוניות, עכ"ל. ולכאו' ביאור דבריו דהרי אותו קרן זוית הוא חלק מן הסוכה, וסוכה זו יש בה שיעור וא"כ יהא הכל כשר, וחידש המג"א דאע"פ שאין חסרון מצד שיעור הסוכה מיימ צריך שיהא המקום ראוי לשבת בו בפועל, וכיון דהוי מקום צר ואינו ראוי לישיבה אסור לישב שם. והוכיח מקיטונית דאעייפ שהיא מחוברת לסוכה הגדולה וא"כ הויא חלק מן הסוכה, לא אמרינן דכיון שכל הסוכה כשרה גם הקיטונית כשרה. נוילייע במאי דמו זלייז, דבסוכה קטנה ביאר המג"א הטעם מפני שהמקום צר לשבת שם, ובסוכה גבוהה מעשרים אמה הא דהקיטונית פסולה הוא מטעם אחר, לר' זירא מפני שבאותה קיטונית אין אדם יושב בצל סוכה, ולרב חנן משום דאותה קיטונית הויא כלול של תרנגולין]. והמחצית השקל (בדרך הב') ביאר כוונת המגייא דלכאו' יש להכשיר אותו קרן זוית מדין פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, וע"ז הביא מקיטונית, דהרי הקיטונית מחוברת לסוכה הגדולה וא"כ תהא כשרה מדין פסל היוצא מן הסוכה, וכשיטת רשייי בדף ד' ע"א דבסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה אפשר להכשיר מדין פסל היוצא מן הסוכה, (וכן פסק השו"ע סי' תרלייג סייה), אלא צ"ל דרק לרבא דהטעם דפסולה משום דירת קבע מהני ע"יז דין פסל היוצא מן הסוכה, אבל הכא הרי אזלינן אליבא דרב הונא ורב חנן בר רבה, ולרב הונא דסובר כר' זירא דהטעם דפסולה משום דליכא צל סוכה, וכמו"כ לרב חנן דהטעם משום דהויא כלול של תרנגולין, אייכ חשיב כסכך פסול ולא מהני ע"יז דין פסל היוצא מן הסוכה. והוכיח מזה המגייא דהייה סוכה שהיא פחותה משבעה על שבעה טפחים א"א להכשיר מדין פסל היוצא מן הסוכה. והביכורי יעקב (שם סקייב) הקשה דבתוס' לקמן דף יייט עייב (דייה העושה) מבואר שמדין פסל היוצא מן הסוכה יש להכשיר אפילו סוכה נמוכה מעשרה טפחים, וכיימ בשוייע סי' תרלייא סייי, (ועיין במג"יא סיי תרל"יג סקייח), וא"כ לכאו' הייה דיש להכשיר פחותה מז' על ז' טפחים. ומה שהקשה המחצית השקל מדוע לא הכשירו הקיטונית מדין פסל היוצא, יייל דהקיטונית היתה רשות לעצמה עם דפנות ולכן אינה מצטרפת לסוכה, כמו שאין כפסל מה שיוצא אחרי המחיצות. וכ"כ בס' בגדי ישע שם. והחזו"א (סי' קמ"יד אות ו') הקשה על סברת המגייא דכיון דאותו מקום צר ואינו ראוי לתשמיש פסול, דהרי סוכה קטנה שאויר פחות מג' טפחים משלימה כשרה אעייפ שאין ישנים תחת האויר, וא"כ אין מקום הראוי לתשמיש ואפייה כשרה כיון שיש בה שיעור ז' טפחים. וכעיייז איתא בדף יייז שאם נתן נסר ופסל נסר ופסל וכו' מצטרפין כל הפסלין וכשרה אעייג דאין ישנים תחת הנסר וא"כ אין ז' טפחים במקום אחד הראוי לתשמיש. ועוד הביא שמדברי התוס' בדף יייז עייא (דייה אויר) מוכח שמדין פסל היוצא מן הסוכה יש להכשיר אף במקום שאין בו רוחב ז' טפחים. והא דמבואר בסוגיין דהקיטונית פסולה, צייל דהיה לקיטונית צורת הפתח ומפסקת בינה לסוכה, עייש עוד.

1160

Sukkah 3b: גדר פסול סוכה למעלה מעשרים אמה ותעשה ולא מן העשוי

Apr 26, 2024

4:56

היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה - המאירי הקשה איך מהני המיעוט, והרי מתחילה כשעשה הסכך הוי סכך פסול, ועכשיו כשממעט גובה הסוכה הוייל תעשה ולא מן העשוי. ותירץ וזייל שכל שעשה הסכך כתקנו מחמת עצמו לשם סוכה, ואחייכ עושה מעשה להכשיר את הפסול הבא לו מצד אחר, אע"פ שאינו עושה מעשה בגוף הסכך, אין בו משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בחטט בגדיש כל שהניח בשעת אסיפתם חלל טפח ברוחב שבעה לשם סוכה מתקנה אחייכ וכשרה, וכן כל שיש בסוכה סכך פסול בארבעה ומיעטו אע"פ שלא עשה מעשה בסכך הכשר הואיל ומיימ עשה מעשה להכשיר אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, עכייל. ובחיי רבינו אברהם מן ההר (בסמוך לגבי איצטבא) כתב וזייל ואעייפ שלא עשה מעשה בסכך עצמו, הואיל ועשה מעשה להכשירו אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי. ועיין בשו"ת מהריים מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קפ"יב). ועייע משייך בזה הפני יהושע. והנה המאירי ורבינו אברהם מן ההר נקטו בפשטות דאייצ לנענע הסכך, וליכא הכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. אך יש מהפוסקים זייל שסוברים דצריך לנענע הסכך, דהנה המאירי כתב שמכאן אתה למד שהעושה סוכתו תחת הגג ואחייכ הסיר הרעפים אייצ לנענע הסכך, דכיון שאין הפסול בא מחמת הסכך עצמו ליכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. וכ"כ הדרכי משה (סי' תרכ"יו) וז"ל כתב הכל בו בשם בעל ההשלמה זייל כל הפסולים שאינם בגוף הסכך כשמבטלן אינו צריך מעשה דביטולו הוי מעשה, כגון סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים ובנה בה איצטבא ומיעטה, וכן אלו העושין סוכה תחת הבית ואין מסירין הגג עד אחר העשיה אייצ לנענע הסכך אח"כ לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול קודם לכן. אבל בהגהות אשרייי (פייק סי' כ"יד) הביא שרבינו ברוך פוסל, והייר יצחק הלבן מכשיר. ומשמע מדברי הרמ"א דרבינו ברוך פוסל אף בסוכה גבוהה מעשרים אמה. וכייכ הצלייח (בדף ב') דלשיטת רבינו ברוך אף בסוכה גבוהה מעשרים אמה ומיעטה צריך לנענע הסכך. מט ועיין בפמייג סיי תרלייג במשבייז סק"יד.

1161

Sukkah 4a: גדר פסול סוכה שהוא פחות מעשרה טפחים

Apr 26, 2024

2:20

א"ל רבא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה - משמע דגם רבא מודה לסברת אביי דהוצין שחמתן מרובה מצלתן אין ממעטין חלל הסוכה, וכמו שביארו הראשונים זייל לעיל הטעם דהוצין שחמתן מרובה "כמאן דליתנהו דמייי, אלא דרבא פוסל מטעם אחר משום דדירה סרוחה היא. והאחרונים ז"ל הקשו דבגמ' בעייב מקשינן מנלן דסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה, וילפינן לה מארון וכפורת, ובמסקנא אמריי דלר' יהודה הויא הלכה למשה מסיני שצריך שיהיו המחיצות גבוהות עשרה טפחים, ומדוע הוצרכו לזה והרי בלאייה הסוכה פסולה משום דירה סרוחה כמבואר בסוגיין. וכתב הפני יהושע (בעייב) דהם ב' דינים, דמטעם דירה סרוחה צריך שיהא הסכך גבוה עשרה, אבל אם הסכך גבוה עשרה אעייפ שאין הדפנות גבוהות עשרה כשרה דעכייפ לא הויא דירה סרוחה, אבל התם ילפינן דאיכא דין במחיצות שיהיו גבוהות עשרה טפחים. [והכא שהמחיצות גבוהות עשרה אלא הוצין יורדין בתוך עשרה, פסולה מחמת הדין האי דהויא דירה סרוחה]. וע"יע בחי' רעק"א ובשפת אמת. ועייע משייך בזה להלן בעייב. וכייך בחיי מרן ריייז הלוי (הל' סוכה) דיש בזה ב' דינים, אי משום הלכות מחיצות, דאין מחיצה פחותה מעשרה טפחים, ועוד משום דלאו דירה היא. והוסיף שכן מבואר לקמן דף יי עייא לגבי סוכה תחת הסוכה, שאם אין העליונה גבוהה עשרה טפחים אינה פוסלת את התחתונה, משום שאינה ראויה לדירה. ומבואר דאין זה רק פסול במחיצות, אלא דסוכה שאין בה עשרה טפחים לא חשיבא דירה כלל.

1162

Sukkah 4b: גדר דין דופן עקומה

May 2, 2024

5:52

בביאור ההלכה של דופן עקומה מצאנו שני פירושים א הב"י הבין ב שיטת ר ש"י שאנו מח שיבים את הסכך כאילו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה ולכן באויר אין או מרי ם דופן עקומה כיון שכביכול אין את מה להמשיך וכך הם דברי ה רמב"ם ה יד ב ר ש"י הביא עוד פירוש שאנו רואים את הדופן מ תע ק מ ת בזוי ת לכיוון של הסכך כביכול היא מדלגת' על מקו ם הסכך הפסול ויוצר ת זוי ת של דופן משופעת אך כתב ש אינו מפרש כפירוש זה שהרי את הציור הזה אפ שר לומר אף לגבי אויר ובאויר כידוע אין או מרי ם דופן עקומה ומרן ה בית יוסף הבין מכך שהייתה לרש"י הו"א לומר שאומרי ם דופן עקומה גם באויר שאף אם הסכך גבוה מן הדפנות וי ש אויר ביניהם או מרי ם דופן עקומה להכשיר

1163

Sukkah 5a: גדר לימוד מחיצות מארון וכפורת

May 6, 2024

2:25

ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה - פי' רשייי ושמע מינה למעלה מעשרה מיפסקא רשותא. והנה נתבאר לעיל שיסוד הדין דבעינן גובה עשרה טפחים הוא מדיני המחיצות, דבפחות מעשרה טפחים לאו מחיצה היא. ואייכ מהך קרא דארון וכפורת ילפינן דשיעור מחיצה הוא עשרה. וכ"כ רשייי להדיא בעירובין דף ד' עייב (דייה ארון) וז"ל ארון תשעה וכפורת טפח וכו' ותניא בפייק דסוכה ר' יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה וכו', "אלמא עשרה הוי מחיצה"י דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית אלא רשותא אחריתי. ולכאו' הביאור בזה דכיון שמצינו שגובה רשות הוא עשרה טפחים, מסתבר דהייה שיעור גובה מחיצה הוא עשרה טפחים, דמחיצה היא שמבדלת בין רשות לרשות, ואייכ צריך שתהא גודרת את כל הרשות, דבלא"ה אינה מבדלת בין הרשויות למעלה, ולכן צריך שתהא המחיצה גבוהה עשרה טפחים כשיעור גובה הרשות.

1164

Sukkah 5b: גדר דיו תפשת מועט

May 7, 2024

2:38

דין תפשת מועט הוא בתורת ספק או בתורת ודאי תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. כתב בראשון לציון (כע"ל) שמכאן ראיה לדעת הרמב"ם (טומלס מס פ"ט הי"נ) שספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא, דלהראב"ד שס"ל (סס) שמדאורייתא הוא לחומראא א"כ למה לא אמרינן כאן שנחמיר מספיקא לתפוס את המרובהב. וכתב שאין לומר שאם יעשה ביותר משיעור טפח יפסל, דמנ"ל לומר דבר זה, הלא בשלמא בשיעורים שנאמרו במפורש בתורה שייך לומר כן משום שכתוב וכן תעשו', אבל כאן מהיכי תיתי לומר כן. ומבואר בדבריו שלמד שדין תפשת מועט הוא בתורת חומרא ולא בתורת ודאי. אמנם הגרעק"א (דו"ס כסכיס עמ' פח.) כתב שכך היא המידה, שכשלא יודעים האם לתפוס את המועט או את המרובה הדין הוא לתפוס את המועט והוי בגדר ודאי ולא בגדר ספקי, וא"כ לא קשה מידיי.

1165

Sukkah 6a: גדר דין רובו ככולו

May 8, 2024

2:57

האם כשיש רוב שיעור אמרינן רובו ככולו שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש', ואמר רב חנין כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. והקשה מהר"ש קלוגרכה הלא גם אם שיעורין נלמדו מהפסוק עדיין צריך את ההלכה למשה מסיני, דבלאו ההלכה למשה מסיני היינו אומרים בשיעורים רובו ככולו, ולכך הוצרך ההל"מ שלא נאמר בשיעורים רובו ככולו והטובל במ' סאה חסר קורטוב לא עלתה לו טבילה, וכן האוכל כזית איסור פחות כל שהוא אינו לוקה, וכן האוכל פחות מכזית מצה אינו יוצא ידי חובת מצוה. ותירץ החת"ס (שס) שגם בלא ההלכה למשה מסיני לא היינו אומרים כאן דין רובו ככולו, משום שלא שייך רובו ככולו אלא כשהרוב כולו בפנינו שאז אמרינן שהמיעוט הולך אחר הרוב, אבל באופן שאין כולו לפנינו לא אמרינן רובו ככולו. וכגון בסנהדרין דאמרינן רובו ככולו היינו רק כשנמצאים כל הסנהדרין, אבל אם נתוועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום. וכן לענין עשרה לדבר שבקדושה, דאם ז' מהם לא שמעו קדיש וברכו נמשך המיעוט אחר הרוב ויכולים לומר קדיש וברכו, אבל אם נתוועדו רק ז' בנ"א לא אמרינן דבר שבקדושהכי, אבל לאכול פחות מכשיעור או לטבול בפחות מכשיעור משום רובו ככולו, לא שמענו. חם

1166

Sukkah 6b: גדר דין מקפיד בחציצה

May 10, 2024

3:54

יב ידועה קושיית הגר"ח מבריסק הו"ד בקובץ הערות בסוה"ס הוספות אות ד' דכיון דברובו ואינו מקפיד עכ"פ הוי חציצה מדרבנן שוב יהא חציצה אף מדאו' דמאחר שאמרו חכמים דהוי חציצה נמצא שמקפיד עליו שלא יהא אף חציצה דרבנן וכיון דמקפיד שוב הוי חציצה מדאו' ותירץ הגר"ח וכ"כ ליישב בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לג ד"ה וע"ד דכיון דמיעוט שאינו מקפיד ל"ה חציצה אף מדרבנן א"כ היכא דאיכא רובו החוצץ אינו צריך להקפיד על כל הדבר החוצץ אלא רק על חלקו בכדי שיהי' מיעוט שאינו מקפיד ולא יחצוץ אף מדרבנן ונמצא שאינו מקפיד על כל הרוב החוצץ אלא בשיעור שלא יהא רוב אלא מיעוט ולפיכך מדאו' אינו חוצץ ובאמת כ"כ להלכה בשיעורי שבט הלוי יו"ד הל' נדה סי' קצח סעיף יז ד"ה ושכיח שיכול להסיר מה שמקפיד עליו עד שישאר מה שאינו מקפיד אך בערוה"ש קצחמד נראה דלא מהני להוריד חלק מהחציצה שמקפיד עליה אף שעלה חלק הנשאר אינו מקפיד ובקובץ הערותשם כ' ליישב דכיון דכל קפידתו אינו אלא מחמת הטבילה ל"ח קפידא ולפיכך מה"ת ל"ה חציצה ברובו ואינו מקפיד ויעו"ש מש"כ להוכיח לזה וכ"כ ליישב בשו"ת מנח"ש תניינא סימן עו יעו"ש באורך

1167

Sukkah 7a: סוכה ראוי לשבעה ודין מיגו דהוי דופן שבת הוי דופן לענין סוכה

May 10, 2024

5:25

סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי (שו"ע סימן תרל סעיף ז) דכשר רק בשבת משום מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי מחיצה לענין סוכה, אבל בשאר ימי החג פסול. והקשו האחרונים [פמ"ג (שם א"א סק"א), בית מאיר, ערוך לנר, חכמת שלמה, רש"ש (סוכה ז ע"א)] והא הוי סוכה שאינה ראויה לשבעה, ולהנ"ל יש לומר דשאני התם דלפי המצב של עכשיו בשבת שיש להסוכה מחיצות, הרי היא כשירה גם בחול, והא דפסול בחול הוא רק משום דהוי כנטלו המחיצות. ועיין בספר שנות חיים (סימן עג) להגר"ש קלוגר, (וכן בספרו האלף לך שלמה, סימן שעח), שג"כ הקשה מאי טעמא ליכא חסרון סוכה שאינה ראויה לשבעה גבי ספינה, ותירץ כנ"ל דהחסרון דסוכה שאינה ראויה לשבעה הוי רק אם מעצמו אינו ראויה לשבעה, אבל אם מעצמו ראויה לשבעה, ורק ע"י סיבת דבר אחר אינו ראוי לשבעה, לא נחשב אינו ראוי לשבעה, ולכן כיון שכעת דליכא רוח הוי הספינה ראויה לשבעה, שפיר קרינן ביה ראויה לשבעה, אף דהוי דבר מצוי שיבא רוח מצויה דים. אולם מסיק שם דהיינו דוקא משום דמחוסר מעשה של הגעת הרוח. וגם לדבריו יש לתרץ דמהאי טעמא ליכא חסרון דסוכה שאינה ראויה לשבעה כאן בירקות שממהרין ליבש, שהרי לפי המצב של עכשיו ראויין לשבעה, וגם מחוסר מעשה של התייבשות הירקות. אולם עיין בשנות חיים שם שהקשה דעדיין צ"ע מאי טעמא חשיב סוכה ראויה לשבעה בסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, ונראה דקושייתו לשיטתו דס"ל דלא סגי בזה דראויה לשבעה בהמצב של עכשיו, אלא בעינן גם מחוסר מעשה, משא"כ בסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, אף דלפי המצב דעכשיו שיש לו מחיצות, ראויה לשבעה, מ"מ בלא חסרון מעשה תיפסל בימי חול. ולכן תירץ השנות חיים דסוכה שאינה ראויה לשבעה הוא רק בהסכך ולא בהדפנות, ולכן ליכא חסרון סוכה שאינה ראויה לשבעה גבי סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, כיון דהסכך ראויה לשבעה.

1168

Sukkah 7b: החידוש של הגרי"ז בענין ב' דינים במחיצות סוכה

May 12, 2024

3:02

קונטרס על סוכה עמוד ל

1169

Sukkah 8a: דין ריבוע בסוכה

May 12, 2024

3:31

ולמסקנת הגמ', אין די במה שיש שטח בהעגול שוה לרבוע של ד' על ד', אלא צריך שיהי' יכול להחזיק רבוע של ד' על ד' בתוך העגול, וה"ה בכל גוונא שתהי' הסוכה, צריך שתהי' יכולה להחזיק רבוע של ד' על ד'. ולכאו' ה"ה לדידן, דלא קיי"ל כרבי דבעינן ד' על ד', מ"מ יהי' צריך שתהי' סוכה שיכולים לרבע בה ז' טפחים על ז' טפחים. אבל הב"ח (או"ח תרל"ד, ב', וכבר הבאנו דבריו בדף ג') כ' דאולי יש לחלק בין שי' רבי לדידן, דרק לרבי, דס"ל דדירת קבע בעינן, ס"ל דצריך שיהי' יכול לרבע ד' על ד' בתוך העיגול, אבל לדידן, דדירת עראי בעינן, בזה אין שום הקפדה שלא יהי' עגול, וכל זמן שיש כאן שטח של מ"ט טפחים מרובעים, סגי בהכי, ודייק כן מדברי תוס' לעיל (ג.), אבל הפוסקים לא ס"ל כוותי', וגם הב"ח כ' להחמיר למעשה. וע' בט"ז (שם, ב') שכ' דודאי צריך שיהי' יכול לרבע בתוך העיגול, אבל הביא מדברי הב"י בהל' מזוזה (יו"ד רפ"ו) דהביא מש"כ הרא"ש (הל' מזוזה סי' ט"ז) דצריך דוקא ד' על ד' כדי לחייב הבית במזוזה, ודלא כהרמב"ם (מזוזה ו', ב') שכ' שאם הי' ארכו יותר על רחבו, הואיל ויש לו לרבע ד' אמות על ד' אמות חייב במזוזה.

1170

Sukkah 8b: גדר הפסול בסוכות של יוצרים

May 13, 2024

2:35

שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה פי' רשייי ואעייג דלא בעינן סוכה לשם חג דהא כבית הלל קיימא לן דמכשרי סוכה ישנה, הכא אינה סוכה דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בו, דהא כל ימות השנה דייר התם ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם. וכייכ הטור והשוייע (סי' תרלייו סייב) וזייל הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצות הסוכה. ואייכ לשיטת רש"י אין זה חסרון בעצם הסוכה אלא רק חסרון בישיבתו בסוכה. וכתבו הב"ח (סי' תרל"ה) והפמייג (שם א"א סק"א) דלשיטת רשייי פסולה רק מדרבנן משום דלא מינכרא מילתא שדר בה לשם סוכה. ועיין בשער הציון סיי תרל"יו סקי"ג. נובס' משנת אליהו (סיי יייג) כתב דלשיטת רשייי שאין זה פסול בעצם הסוכה אלא דלא מינכרא מילתא, דוקא היוצר עצמו אינו יכול לישב בה אבל אדם אחר יכול לישב דשפיר מינכרא מילתא דיושב לשם סוכה. וכן משמע מלשון השרייע (סי' תרלייו סייב) שכתב יוצר כלי חרס שיש לו בי סוכות וכו' אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצוה, ומשמע שהנידון רק על היוצר עצמו. אך לשון הברייתא "אינה סוכה" לכאו' משמע דהסוכה פסולה לגמרי אף לאחרים]. והריטבייא כתב וזייל שאינה סוכה משום דעבידא לדירה והוי ליה כבית, ואיכא משום תעשה לא מן העשוי כלומר ולא מן העשוי מכבר שלא לשם צל אלא לאוצר או לדירה. וכייכ הר"ן וזייל משום דעבידא לדירה והויא לה כבית, ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי כלומר ולא מדבר העשוי לאוצר ולדירה ולא לצל, כדאמרינן בסמוך והוא שעשויה לצל לא לאוצר ודירה. ומבואר דהטעם שפסולה מפני שנעשית לשם בית ודירה ולא לשם צל, וא"כ היא פסולה מדאורייתא. ועייע להלן (לגבי סוכת גנבייך) בביאור שיטת הריטב"א והר"ן.

1171

Sukkah 9a: גדר איסור עצי סוכה

May 14, 2024

2:40

מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - הפוסקים זייל דנו איזה הנאה אסורה בעצי סוכה. והט"יז (סי' תרל"יח סק"ג) כתב וזייל נראה פשוט שמשייכ (השוייע) ואין ניאותין מהם לדבר אחר, היינו דרך ליטול, משום שבזה תבטל קדושתה, אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר כיון שעדיין קדושתה עליה. וכן משמע לכאו' מלשון התוס' (דייה מנין) שכתבו שאסור ייליטול ממנה עצים". נוכן הוא לשון הבה"ג (סיי רפייב) אסור "להסתפק" מעצי הסוכה כל שבעה דאייר ששת וכו'. וכ"כ הראביין בהלי סוכה אסור "ליקח" מעצי הסוכה). וכן פסק המשנה ברורה (שם סק"ד). והפמייג הביא ראיה לזה מדברי הגמ' בדף י' ע"ב גבי מנימין עבדיה דרב אשי ששטח בגד עייג הסוכה ליבשו, (והקהייי סיי ז' כתב דיש לדחות ששטח לפני החג שעדיין לא נאסרה, ועיין במאירי בדף יי שצידד מטעם אחר דמיירי בערב יוייט). קפד אבל העונג יוייט (סי' מייט) כתב שהסוכה אסורה בהנאה ממש, כיון דמקשינן לחגיגה וחגיגה אסורה בכל הנאות כדין בהמת קדשים. קפה וכן שיטת הביכורי יעקב, דהנה השוייע (סי' תרלייח סייא) כתב ואין ניאותין מהן לדבר אחר, וכתב הביכורי"י וז"ל פירוש שאין מותר אלא הנאה של דירה, אבל מיימ מותר לסמוך עצמו בכותל של סוכה דזהו דרך דירה. ומבואר מדבריו דכל הנאה שאינה דרך דירה בסוכה אסורה, (ולפייז אסור לסמוך עצמו על דפנות הסוכה מבחוץ, שאינו דר בסוכה). וכ"כ בספר החיים להגרייש קלוגר זייל (הלי סוכה סי' תרל"יח פרק ט'), והוכיח מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו "ואין ניאותין מהן", ובסמוך לגבי נויי סוכה כתבו "ואין מסתפקין מהן", ומשמע דיש בזה חילוק דבנויי סוכה האיסור רק להסתפק וליטול מהן, ובעצי סוכה נאסרה כל הנאה. קושית העונג יו"ט - העונג יוייט הקשה (עייפ דרכו הנייל) איך מותר לישב בסוכה בשעה שיורדין גשמים, והרי אינו מקיים מצות סוכה, וא"כ הוא נהנה מן הסוכה שלא עייי קיום מצוה, עיייש שהאריך בזה. ובקובץ שיעורים (ביצה אות ע') כתב דבשעה שיורדין גשמים ואינה ראויה לקיים מצות סוכה, אין בה קדושה, כמו לאחר החג דליכא קדושה, דקדושתה היא בכל שעה מפני שמיוחדת למצותה. וכתב דלפייז אם הסוכה ראויה למצוה אלא שהאדם לא קיים מצוה כגון שמכוין שלא לצאת יתכן דאסור דהנאתה אסורה עליו. [ועיין בביאור הגר"א סי' תרלייט סייה שכתב "ידכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליה"י]. אך לכאו' עדיין קשה מהא דנשים ועבדים מותרין לישב בסוכה, אעייפ שאין מקיימין מצוה, (ועיין בעונג יוייט שם שעמד גם בקושיא זו).

1172

Sukkah 9b: דין עשיית מצה וסוכה ל' יום קודם הרגל

May 17, 2024

3:09

דין עשיית מצה וסוכה ל' יום קודם הרגל והנה עיקר הך דינא דל' יום קודם הרגל הוא דין דאוריתא דהלא בסוגיא דפסחים שם באו לפרש דין היוצא בשיירה ועושה ביתו אוצר דתוך ל' יום הרי"ז צריך לבער ואילו קודם ל' יום א"צ לבער וברש"י שם לא משמע דקודם ל' יום אף לבטל א"צ ואשר בהכרח עולה מזה שהוא דין דאורייתא ועל כן הוא דחלוק דין היוצא תוך ל' מן היוצא אחר ל' אף לענין ביטול ובתום סוכה שם הביא דברי הירושלמי דאף לענין מצה נחלקו ב"ש וב"ה בדין מצה ישנה ובמנחת חינוך מצוה י' תמה למאוד דאין לדמות סוכה למצה דבסוכה ליכא דין לשמה דהלא אף סוכת גנב"ך כשרה משא"ב במצה דילפינן מושמרתם את המצות דבעינן שימור לשמה והיאך יתכן דב"ה מכשירין מצה ישנה במו גבי סוכה והלא ישנה לא חשיב לשמה ובסי ברכת שמואל גיטק סימן י' כתב לחלק בין דין שימור דמצה לדין שימור דתפילין קרבנות וגט דשימור דמצה אי"צ לאשווי שם מצה אלא כונה בעלמא שישמרנה בכוונה לשמה ומשא"ב תפילין קרבנות וגט דשם הלשמה הוא לאשווי לעיקר שם הדבר ואשר לזה כתב שם דשפיר יש לדמות מצה לסוכה דהלא אף סובה לא בעינן לאשווי לשם סובה אלא שהוא כוונה בעלמא ושפיר יש לדמותן אהדדי.

1173

Sukkah 10a: כמה צריך להיות שיעור רוחב הסוכה העליונה כדי לפסול את התחתונה

May 20, 2024

2:41

כמה צריך להיות שיעור רוחב הסוכה העליונה כדי לפסול את התחתונה כמה יהיה בין סוכה לסוכה. ויש לדון האם צריכה הסוכה העליונה שיהיה לה גם שאר שיעורי סוכה, וכתב בשפת אמת שדין שיעור רוחב הסוכה יהיה תלוי במחלוקת האמוראים, שלפי רב הונא, ורב חסדא ורבה בדר"ה נראה שא"צ שיהא במשך שיעור סוכה", אמנם כתב שגם לשיטתם צריכה להיות הסוכה העליונה לפחות ברוחב ארבעה טפחים, כיון שפסול סוכה שתחת סוכה אינו עדיף מסכך פסול שאינו פוסל בפחות מד"ט. אמנם לשמואל שמצריך שתהיה הסוכה העליונה בגובה של עשרה טפחים, משום שכהכשרה כך פסולה, כתב השפ"א שי"ל שאינה פוסלת אא"כ יש בה שיעור רוחב סוכה. ובעמק ברכה כתב שגם אם הסוכה העליונה רחבה רק ששה טפחים על ששה טפחים פוסלת את הסוכה התחתונה, כיון שיש מהראשונים שס"ל ששיעור ז' טפחים הוא רק מדרבנן, ומדאורייתא נחשבת סוכה גם בששה טפחים על ששה טפחים".

1174

Sukkah 10b: החילוק בין אתרוג שמותר ביו"ט אחרון, לסוכה שאסורה ביו"ט אחרון

May 20, 2024

2:00

החילוק בין אתרוג שמותר ביו"ט אחרון, לסוכה שאסורה ביו"ט אחרון עד מוצאי יו"ט האחרון של חג. לקמן (מו:) מבארת הגמ' דעת רבי יוחנן שסובר שאתרוג מותר בהנאה ביום השמיני של סוכות, ואילו סוכה אסורה בהנאה ביום השמיני, שהוא משום שסוכה אם יזדמן לו סעודה בבין השמשות שבין יום השביעי ליום השמיני יצטרך לאוכלה בסוכה, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, משא"כ אתרוג שכבר יצא יד"ח מקודם, א"כ אינו ראוי לו בבין השמשות, אמנם שואלים תוס' (ד"ס עד) הלא גם אתרוג צריך להיות מוקצה ביום השמיני, שהרי בבין השמשות הוא מוקצה משום חשש שמא יום הוא והוי שביעי של חג, וא"כ נאמר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. ומתרצים תוס' שלא אומרים מיגו דאיתקצאי כשהוא נאסר רק מחמת יום שעברא, ולכן באתרוג לא אומרים מיגו דאיתקצאי, אבל בסוכה אף שמה שהוא חייב לאכול בסוכה בבין השמשות הוא ג"כ רק מחמת יום שעבר ביארו תוס' דמ"מ הלא הוא חייב לאכול בסוכה בבין השמשות מחמת מה שיהיה משא"כ באתרוג שכבר לא שייך ביה"ש כללי. ויש מהראשונים שיישבו את ההבדל בין סוכה לאתרוג, שסוכה הוא מוקצה מחמת מצוה שהוא חמור יותר, מאתרוג שהוא מוקצה רק מחמת איסורד. ויש שכתבה לחלק בין אתרוג לסוכה, שבאתרוג שאיסורו הוא רק מדרבנן, א"כ בביה"ש הרי הוא מותר שהרי ספק דרבנןי, משא"כ סוכה שאיסורה הוא מדאורייתא לכן אסורה מספק בביה"ש

1175

Sukkah 10a: בדין עשייה לשם סוכה

May 22, 2024

3:50

עיין בהררי קדם חלק א סימן קא

1176

Sukkah 11b: עשייה דלולב וסוכה

May 22, 2024

4:26

עיין הררי קדם חלק א סימן קא

1177

Sukkah 12a: שיטת הרמב"ם בענין גדר דין דופן סוכה

May 24, 2024

2:36

Sukkah 12a: שיטת הרמב"ם בענין גדר דין דופן סוכה

1178

Sukkah 12b: גדר פסול דבר המקבל טומאה לסכך

May 26, 2024

3:01

האם דבר המקבל טומאה מדרבנן פסול לסכך בו בחיצים זכרים כשרה. וכתבו תוס' שחיצים זכרים אינם מקבלים טומאה אפילו מדרבנן, ומבואר בדבריהם שגם מה שמקבל טומאה מדרבנן פסול לסיכוךי, והקשה בשפ"א (כד"ס כקילין) מדוע כ"כ פשוט להתוס' שדבר המקבל טומאה מדרבנן פסול לסכך בו והלא היה אפשר לומר שמה שפסלה התורה לסכך בדבר המקבל טומאה אינו מטעם הטומאה, אלא רק משום שאינו דומיא דפסולת גורן ויקב, וא"כ רק מה שמדאורייתא טמא אינו דומה לפסולת גורן ויקב, אבל טומאה שהוסיפו חכמים אין לנו לפוסלו לסכך בו. אמנם הב"ח (סי' תרכט ד"ס כסיליס) הביא שיש מהראשוניםה שנקטו שרק דבר המקבל טומאה מדאורייתא פסול לסכך בו אבל דבר המקבל טומאה רק

1179

Sukkah 13a: גדר דין סכך שריחו רע

May 26, 2024

3:48

Sukkah 13a: גדר דין סכך שריחו רע

1180

Sukkah 13b: יסוד פסול סכך המקבל טומאה

May 28, 2024

3:42

עיין בהררי קדם סימן קיא

1181

Sukkah 14a: גדר פסול נסר

May 31, 2024

3:58

Sukkah 14a: גדר פסול נסר

1182

Sukkah 14b: גדר תקנת חכמים במקום מצוה דאורייתא

Jun 4, 2024

2:59

Sukkah 14b: גדר תקנת חכמים במקום מצוה דאורייתא

1183

Sukkah 15a: גדר דין מחיצה בסכך

Jun 4, 2024

1:51

Sukkah 15a: גדר דין מחיצה בסכך

1184

Sukkah 15b: פסול שברי כלים לסכך

Jun 5, 2024

2:51

Sukkah 15b: פסול שברי כלים לסכך

1185

Sukkah 16a: תעשה ולא מן העשוי ומיגו דהוי דופן לענין שבת

Jun 5, 2024

4:17

ולגבי מי שסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי ברוח השלישית, כתב השו"ע לעיל (סי' תרל ס"ז) שהסוכה כשרה רק בשבת שבתוך החג, וכבר העיר על כך בשו"ת עמודי אור (סי' לט) שכיון שהסכך הונח קודם השבת והדפנות אינן מתכשרות אלא בשבת, נמצא שהסכך קודם לדפנות, ומוכח שאין הסוכה נפסלת בכך. ותירץ הגרי"י קניבסקי (קהלות יעקב סוכה סי' ו) שאם בנה שתי מחיצות משני הצדדים ועל גביהם הניח את הסכך, אין חיסרון בכך שהניח את הסכך לפני שבנה את הדופן השלישית, כיון שמבואר בשו"ע לעיל

1186

Sukkah 16b: שיטת הר"ן דתרי הלכתא לא אמרינן

Jun 6, 2024

2:28

Sukkah 16b: שיטת הר"ן דתרי הלכתא לא אמרינן

1187

Sukkah 17a: גדר דין דופן עקומה

Jun 6, 2024

3:00

הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה כ' רש"י, דמכאן ראי' דדופן עקומה היינו דחשבי' לסכך כאילו מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה, ובאויר לא שייך זה, דאם הפשט הוא כאילו הדופן בעצמו נעקם והולך תחת הסכך הפסול עד שמגיע לסכך הכשר, א"כ למה לא אמרי' כן באויר. אבל הריטב"א (לעיל ד) הביא בשם רש"י ור' אברהם דלא כמש"כ רש"י כאן, אלא דבאמת דופן עקומה הוי קריבת הדופן לגבי הסכך, והק' עליו כמו שהק' רש"י כאן, דא"כ למה אינו יכול לעשות כן באויר, ולכן פי' כמו שפרש"י כאן. וכשי' זו דדחה רש"י ס"ל גם להי"מ בהמאירי, ור' נסים גאון (עירובין ד. וע' חי' בית מאיר (כאן) שכ' דגם הטור ס"ל כן, וכ' ליישב קו' רש"י, דאולי כך קבלו בהלמ"מ דרק בסכך פסול אמרי' דופן עקומה. וגם מסברא י"ל, דהיכא דיש אויר למעלה, כיון דשלטה בי' עינא דרואים את השמים, הרי"ז מפסיק, ולא שייך לומר דופן עקומה, משא"כ בסכך פסול (וזהו ע"פ ביאורו שם, דכ' דמה דלא אמרי' דופן עקומה יותר מד' אמות הוא מדיני הפסק, והוכיח כן מהא דאי' בגמ' דצריך לצרף נסרים של סכך פסול לד' אמות, וע"כ ענין של הפסק הוא, דצריך דבר חשוב להפסיק, דהיינו חתיכה של ד' אמות. ובזה ג"כ כ' להק' על פרש"י, דאם דופן עקומה היינו דהסכך עצמו נעשה לדופן, א"כ אינו מסתבר שיהי' ענין של הפסק, וכל הד' אמות הוא שיעור כמה יכול להתעקם, משא"כ להצד אחר, י"ל דיכולין לחשוב דהולך הדופן אצל הסכך כשר רק אם אין כאן הפסק חשוב). ויש נפק"מ למעשה בין הב' שיטות. א', כ' הר"ן (ב) דלפי שי' רש"י (שלפנינו) פשוט שאינו יכול לאכול תחת הסכך שנחשב לדופן, שהרי דופן הוא, משא"כ אם רואין הדופן כאילו נתקרב, הי' אפשר לדון ולהקל [וצ"ב למה אפשר להקל, אי משום פסל היוצא מן הסוכה, או משום דהא דאמרי' דהוי כאילו הוא נתקרב אצל הסכך, זהו רק להכשיר הסוכה, אבל עכשיו שכשרה היא, כל מה שבתוך הדפנות נחשב כאילו הוא בתוך הסוכה, וצ"ע]. עוד כ' נפק"מ, דלפי שי' זו דרואין כאילו דופן הוא, א"כ צריך שיהי' הדפנות מגיעות לסכך, דאל"כ הוי כמו אויר המפסיק, משא"כ לשי' הב' אי"צ לזה כלל. עוד נפק"מ כ' המנחת חינוך (שכ"ה, י) בשם הפמ"ג (תרל"ז, מ"ז ד'), דכיון דהפסול של סוכה גזולה הוא גם על הדפנות, א"כ אם גזל סכך והניחו פחות מד' אמות לכותל, א"כ אם דופן עקומה היינו דרואין אותו כאילו דופן הוא, א"כ גם זה נחשב דופן והסוכה גזולה ופסולה. אבל אם אמרי' דאי"ז נחשב חלק מהסוכה כלל, ורק הדופן הולך אצל הסכך הכשר, א"כ שפיר י"ל דופן עקומה ותהי' הסוכה כשרה.

1188

Sukkah 17b: למה אין מכשירים את הסוכה עד ד' אמות וד' טפחים

Jun 9, 2024

3:34

למה אין מכשירים את הסוכה עד ד' אמות וד' טפחים בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה. הקשו האחרונים למה הסוכה פסולה בד' אמות, הרי היינו צריכים להכשיר עד ד' אמות וד' טפחים, שהרי ד' אמות הראשונות נהפך להיות כדופן, והיתר עד ד' טפחים נחשב כסך פסול שאינו פוסל עד ד' טפחים. ותירצו שאין לחלק בסכך פסול ולומר שמקצתו הוא כדופן ומקצתו הוא כסכך שכך נתקבלה ההלכה למשה מסיני שמכשירים את הסוכה בדופן עקומה רק כשיש סכך כשר בסוף הד' אמות.

1189

Sukkah 18a: גדר אויר פחות משלשה

Jun 9, 2024

5:41

בגמ': אויר פוסל בשלשה. הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל בחדושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ה מהלכות סוכה הלכות יט-כ) נסתפק בהא דאויר פחות משלשה טפחים אינו פוסל, אי הוי דין בפני עצמו דרק אויר שלשה נחשב חולק מקום ופוסל בסוכה משא"כ פחות משלשה, או דהוי מדין לבוד. וכתב דלכאורה יש להוכיח מהא דאי' לקמן (יח ע"א) לחד מאן דאמר דאין לבוד באמצע ופוסל אויר אף בפחות מג', הרי להדיא דאויר פוסל אף במשהו ורק מדין לבוד אנו מכשירין, וע"כ באמצע דלא אמרינן ביה לבוד הסוכה פסולה. אך מצד שני לקמן (יט ע"א) מקשה הגמרא על סכך פסול פחות מג' טפחים לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה טפחים בסוכה קטנה מי פסול, ואם נימא דכל הדין דאויר פחות מג"ט לא פוסל הוא משום לבוד, א"כ מה מקשה הגמ' מאויר על סכך פסול, והלא בסכך פסול לא אומרים לבוד. וכתב דשני הדינים באמת צריכים זה לזה, דבאמת אויר שלשה הוא משום דזהו השיעור לפסול הסוכה, ופחות מזה לא נחשב כדי לפסול הסוכה מטעם אויר, ויסוד הלכה זו נאמרה על הא דצילתה מרובה מחמתה דאף המקומות שחמתה מרובה מצילתה מצטרפין עם יתר הסוכה והכל כשר, וה"נ כאן האויר פחות משלשה מצטרף לסכך הכשר בשאר הסוכה וכל הסכך נחשב כדבר אחד וכשר. אך אף דמצד הסכך אויר פחות מג' לא נחשב לפסול בסוכה, מ"מ היה לו לפסול מטעם הדפנות, דכאשר יש אויר מפסיק בסוכה הרי הוא חולק הסוכה ושוב אין לכל חלק מהסוכה דפנות כראוי, וכדי שלא יפסל האויר את הסוכה מטעם זה אנו צריכין לדין לבוד, שהלבוד מחבר את הסכך שבצדדי האויר והכל נחשב סכך אחד וסוכה אחת ושפיר יש כאן דפנות, וזה הטעם דמ"ד אין לבוד באמצע, דאף דמטעם הסכך אין לפסול באויר פחות מג"ט אבל אנו פוסלים סוכה זו כי חסר לה בדפנות מצד השני כי לא אמרינן לבוד, עיי"ש.

1190

Sukkah 18b: בענין פי תקרה יורד וסותם

Jun 11, 2024

3:04

עיין הררי קדם קו-ד

1191

Sukkah 19a: גדר דין לבוד

Jun 17, 2024

3:37

Sukkah 19a: גדר דין לבוד

1192

Sukkah 19b: גדר סכך פסול פחות מג טפחים

Jun 18, 2024

2:55

Sukkah 19b: גדר סכך פסול פחות מג טפחים

1193

Sukkah 20a: חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה

Jun 18, 2024

2:27

חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה העיר הריטב"א, דלא מצינו דהי' שכחת התורה בזמן ר' חייא, דאדרבה, היו כמה גדולי ישראל באותו דור. וביאר, דכיון דקיים הלכה זו, הוי כאילו ייסד כל התורה כולה. וכ' דעוד נכלל בדבריו מה דאי' בב"מ (פה:) דאמר ר' חייא דאנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל. וביאר הערוך לנר, דמה שפירטה הגמ' כאן הג' מייסדים, הוא משום דעזרא שהי' בסוף הנביאים ולמד תורה שבכתב שהיתה קרובה להשתכח בימיו, והלל הי' בסוף ימי הקבלה כשנתרבו התלמידים והי' מח' ביניהם והי' קרוב שדברי הקבלה ישתכחו, וחזר וייסדם, ור' חייא הי' בסוף ימי התנאים שנכתבה המשנה והיתה קרובה המשנה להשתכח אם לא הי' מלמד, וייסד הברייתא שמפרשת למשנה. ומה שהקדים ר"ל זה למה שאמר בשם ר"ח, היינו להשמיענו שדברי ר"ח ופירושו עיקר.

1194

Sukkah 20b: חיוב שינה בסוכה

Jun 18, 2024

2:04

Sukkah 20b: חיוב שינה בסוכה

1195

Sukkah 21a: אהל העשוי בידי אדם

Jun 19, 2024

2:48

Sukkah 21a: אהל העשוי בידי אדם

1196

Sukkah 21b:מ"ט לא חיישינן שנטמאו התינוקות במת קודם שנולדו

Jun 20, 2024

5:19

מ"ט לא חיישינן שנטמאו התינוקות במת קודם שנולדו הכא נמי יש לחוש שמא נטמאו התינוקות ע"י אמותיהם כשהיו מעוברות, ומה מועיל שילדו אח"כ בסלעים. ותירץ במשמרות כהונה עפ"י דברי התוס' (ל"ת ומכילין) דאין הכי נמי דחיישינן, ומ"מ מה שהיו יכולים לתקן היו מתקנים. עוד תירץ שהיו מביאין המעוברות תוך מ' יום ליצירת העובר, שאז אינו מקבל טומאה. ובחדרי דעה (סי' שע"ל) חידש חידוש גדול עפ"י מש"כ התוס' בנדה (ע. ד"ס מסיב) דבן השונמית שהחיה אלישע אינו מטמא דבריה חדשה הוא, ולפי"ז כתב דהכי נמי העובר כשנולד הוי בריה חדשה ואינו טמא אע"פ שנטמא במעי אמו [ומה שהמעוברות אסורות ליכנס הוא איסור בעלמא לטמאות העובר]. אמנם באחיעזר (מ"ג סי' סס לות ו) כתב דאף להרוקח אין העובר נטמא כיון דטהרה בלועה לא מיטמאה", אלא דמ"מ איכא איסור לטמאות למת גם באופן שאינו נטמא עי"ז, וכמו בכהן שהוא כבר טמא איכא איסור ליכנס שוב באוהל המת אף על פי שהוא כבר טמא, דיש איסור לחלל כהונתו, ולכך גם בעובר אף שאין נטמא אסור לטמאותו. הרוקח (סי' סטו) כתב דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לאוהל המת משום ספק ספיקא, דשמא העובר נקיבה ושמא נפל הוא. והאחרונים הוכיחו מדבריו דאם הוא זכר אסורה ליכנס כיון שיכול ליטמא אעפ"י שהוא עובר. והקשו דא"כ

1197

Sukkah 22a: גדר דין מיצל דסכך

Jun 20, 2024

3:23

Sukkah 22a: גדר דין מיצל דסכך

1198

Sukkah 22b: סוכה באילן ומצוה הבאה בעבירה

Jun 23, 2024

2:58

משום כך. אם עלה לסוכה ביום טוב כשרה ואין עולין לה ביום טוב. פירש רש"י (ד"ס כטלס) שאף ביום טוב אם עבר ועלה, יוצא ידי חובהכח. ובפרי מגדים (מס"ז סי' תלכס סק"ג) תמה שהרי זה מצוה הבאה בעבירה, ומדוע יצא ידי חובה, דהרי אף בעבירה דרבנן, יש פסול של מצוה הבאה בעבירה. ובשו"ת תורת חסד (סי' (ח) תירץ שמשמע בירושלמיכט, שאין פסול משום מצוה הבאה בעבירה, אלא רק אם האיסור הוא בעצם החפץ של המצוה, כגון לולב גזול, אבל כשהאיסור הוא לא בחפץ עצמו, אלא היום גורם לאיסור, אין פסול של מצוה הבאה בעבירהל. ובנודע ביהודה (מסלולס תנינס לו"ס סי' קלס) כתב שלא שייך לפסול משום מצוה הבאה בעבירה, אלא במקום שאם לא יצא ידי חובת המצוה יתוקן האיסור. וכגון בלולב גזול שמצווה כל רגע להשיב את הגזילה ולא להשהותו אצלו, לכן אומרים שהדין הוא שלא יוצא במצות לולב, כדי שישיבנו לבעליו ויתקן את איסור גזילה. אבל בדבר שגם אם לא יקיים את המצוה, כבר נעשית העבירה ואי אפשר לתקנה, לא שייך הפסול של מצוה הבאה בעבירה לא, ובחתן סופר (סוגיל למכוס קכלס כעכילס) כתב שכיון שאם עלה במזיד, קנסוהו שאסור לו לרדת, כדאיתא בשולחן ערוך (סי' שלו ס"ל), לפיכך לא הוי מצוה הבאה בעבירה כשנשאר שם, ולכן יוצא ידי חובתולב.

1199

Sukkah 23a: סוכה ראויה לשבעה

Jun 24, 2024

2:45

Sukkah 23a: סוכה ראויה לשבעה

1200

Sukkah 23b: דין מותר בפיך בדפנות סוכה

Jun 24, 2024

2:26

Sukkah 23b: דין מותר בפיך בדפנות סוכה

Popular Shows by Moshe Niehaus Moshe Niehaus