כפי שהובא לעיל השלחן ערוך (או"ח סי' תעל ס"6) פסק להלכה כפי המבואר בסוגייתנו, שזמן איסור קביעות סעודה בערב פסח הוא משעה עשירית דהיינו סמוך למנחה קטנה בלבד. והנה הרמ"א בהלכות סוכה (סי' תרלט ס"ג) כתב, שלא יאכל בערב סוכות מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה לתיאבון לד. והקשו האחרוניםלה, מדוע בהלכות פסח סתם הרמ"א כהשו"ע שרק משעה עשירית אסור. ותירץ המגן אברהם (שס ס"ק יג), שמכיון שבערב פסח אסור לאכול פת ומותר לאכול רק מצה עשירה לו, אין לאסור מחצות היום אלא משעה עשירית בלבד כיון שאין זה כל כך משביע, משא"כ בערב סוכות שמותר לאכול פת יש לאסור כבר מחצות היום לז. ובחק יעקב (סי' סעל סק"ל) ובביאור הגר"א (סס fות 3) תירצו, שאף כאן סובר הרמ"א שאסור לאכול מחצות היום, אלא שלא הוצרך לפרש זאת מאחר שכל הנפקא מינה היא רק לענין מצה עשירה לח, וכבר כתב הרמ"א (סס סי' סמד ס"6) שבזמנינו אין נוהגים לאכול מצה עשירה כלל, משא"כ בערב סוכות שמותר לאכול פת הוצרך הרמ"א לכתוב שאסור מחצות היום. והחתם סופר (לעיל כט: ד"ה עד) תירץ, שבערב פסח מאחר שאינו אוכל את המצה מיד בתחילת הלילה אלא לאחר אמירת ההגדה והלל, אם כן די להימנע בסעודה ממנחה קטנה בלבד, משא"כ בערב סוכות שאוכל מיד בתחילת הלילה צריך להימנע מסעודה כבר מזמן מנחה גדולה לט.

האם שיעור מלא לוגמיו יכול להצטרף בין השומעים שם. כתב הרא"ש (סי' יק) שצריך שאדם אחד ישתה את כל השיעור מלא לוגמיו ואין מועיל שכמה מהמסובים ישתו יחד שיעור מלא לוגמיו. אמנם הריטב"א במסכת עירובין (עט: ד"ס קל לbמרינן) כתב בשם התוספותס שאף אם לא טעם המקדש או אחד מהשומעים מלא לוגמיו אלא שבין כולם טעמו יחד כשיעור יצאו ידי חובת קידוש, ששתיית כולם מצטרפת לשיעור. ויסוד מחלוקתם הוא בטעם שהצריכו לטעום מהקידוש שיעור מלא לוגמיו, שלדעת הרא"ש הטעם הוא משום שצריך לטעום מהכוס שיעור שיש לו בו הנאה ומתיישבת דעתו עליו ובפחות ממלא לוגמיו אינו נקרא שתיה של הנאה, ולכן לא שייך ששיעור זה יצטרף על ידי שתיית כמה מהמסובים. אמנם לדעת הריטב"א הטעם הוא משום שחז"ל חלקו כבוד לכוס של קידוש שישתו ממנו שיעור מלא לוגמיו, ואינו דין באדם שישתה שיעור שיש בו הנאה אלא דין בכוס שישתו ממנו שיעור מלא לוגמיו, ולכן די שבין כולם יחד שתו מהכוס שיעור מלא לוגמיועא. ובשולחן ערוך (לו"ס סי' לעס סי"ד) הביא את שתי הדעות, וכתב המשנה ברורה (שס ס"ק עג) שבדיעבד הסכימו האחרונים שאפשר לסמוך על דעת הריטב"א ששיעור זה יכול להצטרף בין המסובים, אך לכתחילה נכון להיזהר בזה מאוד שהמקדש או אחד מהמסובים ישתה לבדו שיעור מלא לוגמיועב עוד כתב המשנה ברורה (טס) שבאופן שכמה מהמסובים שותים ביחד שיעור מלא לוגמיו צריך להקפיד שלא ישהו על ידי שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס, שאין זה עדיף משאם היה המקדש בעצמו טועם שהיה צריך לשתות בתוך כדי אכילת פרס עג. אמנם באפיקי ים (שו"ת, ק"ג סי' ג) כתב שלא מצינו שיעור אכילת פרס אלא לענין צירוף אכילה או שתיה של אדם אחד אבל לא של כמה בני אדם יחד. ועוד, שהלא הטעם שהמקדש צריך לשתות את הכוסבכדי שתיית רביעית או בכדי אכילת פרס משום שצריך שישתה שיעור שיש בו הנאה וישוב הדעת וכששותה זאת ביותר זמן מהשיעור הנ"ל אין בזה די הנאה וישוב הדעת, אך כבר נתבאר לעיל שלדעת הריטב"א אין טעם השתיה משום כך אלא משום כבוד הקידוש שישתו ממנו מלא לוגמיו ומשום כך די שתצטרף שתיית כמה מהמסובין יחד לשיעור זה, ואם כן מכיון שאין צריך שתתיישב דעתו בשתיית הכוס ממילא אין צריך גם שהמקדש עצמו ישתה שיעור זה בזמן הנ"ל.

שם. בתוספות רבינו פרץ (שס) ובהגהות מיימוניות (שנה פכ"ט לוק ס) הקשו על דעת הרשב"ם שאפשר לקדש על הפת, הרי הגמרא לעיל (כ"ס) דרשה "זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ ק) "זכרהו על היין', ומשמע דווקא יין ולא דבר אחר. אמנם בספר הפרדס לרש"י פח (הלכות הגדלה) כתב שמה שדרשו "זכרהו על היין' אינו דווקא על יין, אלא שיקדש על דבר שקובע עליו סעודתו דהיינו יין או פת, ומה שנקטה הגמרא זכרהו על היין' אורחא דמילתא נקט משום שהוא משמח אלהים ואדם, והוא הדין פת. ובתוספות רי"ד (לעיל פ"ס ד"ס וכלסו) כתב שמהלכה למשה מסיני נלמד שצריך לקדש על היין או על הפת. ובשאילתות (סלילתס קסו) מובא דמחייבין דבית ישראל לקדושי אכסא דחמרא דכתיב "זכור את יום השבת לקדשו' וכו' ומאן דלית ליה חמרא מקדש אריפתא ונפיק ידי חובתיה דכתיב לקדשו", וביאר בגליוני הש"ס (לעיל כ"ס ד"ס זוכלסו) שישנם שני דינים בקידוש, יש דין זכירה' שנלמד מהפסוק "זכור את יום השבת' והוא אינו מתקיים אלא ביין כפי שדרשו זכרהו על היין' וכנ"ל, אך מלבד זאת יש דין קידושי שנלמד מ'לקדשו' והוא מתקיים בין ביין ובין בפת. ובביאור המחלוקת אם אפשר לקדש על הפת, כתבו האחרונים שנחלקו האם קידוש על היין הוא מן התורה, או שמן התורה חובת הקידוש היא באמירה בלבד וחז"ל הם שתיקנו לאומרו על היין, ר"ת סבר שקידוש על היין הוא מן התורה, וכפי שביארו התוספות (לעיל ע"6 ד"ס זוכלסו) שמשמעות הפסוק זכור את יום השבת' היא על היין משום שמצינו בכתובים לשון זכירה לגבי יין, זכרו כיין לבנון' (הושע יד ק), נזכירה דודיך מיין' (שיר סטיריס 6 7), ולכן אין מקדשים על הפת אלא על היין בלבד, אך הרשב"ם ושאר הראשונים למדו שקידוש על היין הוא רק מדרבנן, ומשום כך במקום שאין לו יין אפשר לקדש על הפת.

מהות וגדר הקידוש של יום שם. הראשונים נחלקו בגדר הקידוש של יום, האם מתורת קידוש הוא, והיינו כשם שמן התורה צריך לקדש בלילה, כך תיקנו חז"ל לקדש גם ביום, או שאין זה כלל מתורת קידוש, שהרי כבר נתקדש היום בקידוש הלילה, אלא תיקנו חז"ל לקבוע סעודתו על היין, משום שיש בכך חשיבות לסעודה, ומחובת הסעודה הוא בא ולא מחובת היום צד. והנה הראשונים ביארו בכמה אופנים את מהות הקידוש של יום. בשאילתות (סלילתס כד) כתב, "אתויי כסא דחמרא, וברוכי בורא פרי הגפן, ומשתיא משום כבוד שבת'. ומבואר בדבריו, שמהות הקידושא רבה היא שתיית יין לכבוד היוםצר והר"ן (ד"ס לין) ביאר בשני אופנים: א. אף שמהתורה אין חיוב לקדש אלא בלילה, אך משום שכבוד יום שבת עדיף מכבוד הלילה (לעיל קת.), לכן תיקנו חז"ל לעשות ביום זכר לקידוש הלילה צו. ב. ענין הקידוש ביום הוא שירה ושבח לקדושת השבתצז, והיינו במה שמברך על היין תחילה שלא כדרך שאר סעודות צח. ומכל זה מוכח, שהקידוש ביום הוא חיוב קידוש בפני עצמו הבא מחמת היום, ואינו רק דין מדיני הסעודה, כלומר, קביעות הסעודה על היין. וכן נראה ממה שקראוהו 'קידושא רבה', שמתורת קידוש הוא אמנם ממה שלא תיקנו בקידוש זה ברכת קידוש אלא ברכת בורא פרי הגפן' בלבד, כתב רבינו דוד (ד"ה קל), שמשמע שאין עניינו מתורת קידוש כלל, אלא גדר קידוש זה הוא סעודה על היין', כלומר, שקידוש זה הוא דין מדיני הסעודה, ועניינו שיהא אדם קובע סעודתו על היין בשבתות וימים טובים. וכן כתב המהר"ם חלאוה (ד"ס ניוס), שאין זה קידוש ממש', שהרי כבר נתקדש היום פעם אחת בכניסת השבת, אלא שחז"ל תיקנו לקבוע סעודתו על היין א. האם צריך לקדש על היין גם בסעודה שלישית, או שדי בקידוש אחד לכל היום, שכן אם הקידוש של יום הוא מתורת קידוש, הרי הוא פוטר בכך את כל היום, ואין צורך לקדש עוד בסעודה שלישית קא, אך אם עניינו הוא קביעות הסעודה על היין, יש לעשות כן בכל הסעודות ואף בסעודה שלישית. ב. האם אפשר להוציא אחרים בקידוש היום לאחר שכבר יצא, שאם אין זה מורת קידוש אלא דין קביעת הסעודה על היין, אין ברכת היין של הקידוש נחשבת לברכת המצוות, אלא ברכת הנהנין בלבד, וממילא דינה ככל ברכות הנהנין, שאינו יכול להוציא אחרים אם אינו מחויב כעת בברכה זו, מה שאין כן אם הוא מתורת קידוש, דינו כקידוש הלילה שיכול הוא להוציא אחרים, כמבואר במסכת ראש השנה (כט:) לגבי קידוש, שאע"פ שיצא מוציא קב. ג. האם מותר לאכול פירות ומיני תרגימא קודם הקידוש של יום, שאם הוא מתורת קידוש, הרי הוא כקידוש הלילה שאסור לטעום דבר קודם הקידוש, מה שאין כן אם אינו מתורת קידוש כלל, אלא דין לקבוע סעודתו על היין, אין לאסור טעימת פירות ומיני תרגימא קודם הקידוש . ד. במהר"ם חלאוה (ד"ס כיוס) כתב נפקא מינה נוספת, האם נשים חייבות בקידושא רבה, שאם הוא מתורת קידוש, הרי זה ככל דיני שבת שהנשים חייבות כאנשים, אך אם אינו מתורת קידוש אלא קביעות סעודה על היין, הרי זה כשאר מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות .

שם. הדבר שמואל (ד"ה המבדיל) דן, שצריך לומר בגדר דין זה שצריך להבדיל בתפילה, ששני דינים יש בו, גם מצות הבדלה כמו ההבדלה על הכוס, וגם מצות הזכרה מעין המאורע בתפילה. שכמו שצריך להזכיר מעין המאורע כמו יעלה ויבוא, כך גם צריך להזכיר הבדלה בנוסח התפילה. והוכחה לכך שיש בו דין הזכרה, שהרי מצינו (ברכות לג.) שאף אם כבר הבדיל על הכוס קודם התפילה צריך להבדיל גם בתפילה, ואם הוא דין הבדלה כיון שכבר הבדיל על הכוס לא יצטרך להבדיל בתפילה, ומכך מוכרח שהוא דין הזכרה. ולעומת זה מצינו בשו"ע (לו"ס סי' ללס ס"י) שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפילה אף שלא הבדיל על הכוס מותר במלאכה, ואם נאמר שהוא רק דין הזכרה למה מותר במלאכה, הרי עדיין לא יצא ידי חובת הבדלה, ומוכרח שגם דין הבדלה יש ברכג. ויש שדייקו בדברי הרמב"ם להוכיח, שסבר בודאי שהבדלה בתפלה אינה אלא הזכרה, וכמה ראיות הובאו לדבר: א. הרמב"ם (סנס פכ"ט ה"ל) הביא ההלכה שמצוה לקדש את השבת בכניסתה וביציאתה, וכתב (שס ק"ג) שנוסח ההבדלה ברוך אתה ה' וכו' המבדיל בין קדש לחול וכו', ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול, וזהו הרי נוסח ההבדלה על הכוס, ולמה לא הביא הרמב"ם הנוסח שבתפילה. משמע שהבדלה שבתפילה אין גדרה אלא דין הזכרה. ב. ממה שהביא הרמב"ם דין הבדלה בתפילה רק בהלכות תפילה (פ"ס סי"ב) 25 ומשמע שלמד שהוא רק דין הזכרה. . וכעין זה הובא בשם הגר"ח לבאר מחלוקת האחרונים, במי ששכח להתפלל במוצאי שבת שמשלים למחרת בשחרית, ונחלקו מתי יאמר נוסח ההבדלה בתפילה אם בתפילה הראשונה או בתפילה השניה. שדעת המגן אברהם (סי' ללד סק"ס, לפי פילוס סתוספת סנס ופרי מגדיס) שצריך להבדיל בתפילה השניה כיון שהיא במקום תפלת ערבית של הלילה, אך דעת הרעק"א בגליון שהעיקר שצריך להבדיל בתפילה הראשונה. וביאר הגר"ח (סטנסיל סי' 3), שלדעת המג"א ההבדלה היא חלק מהתפילה ומדין הזכרה ולכן מזכיר רק בשניה, שהיא במקום תפילת ערבית, אבל הרעק"א למד שהוא דין בתפילה הראשונה של חול ולכן הוא בתפילה הראשונה, ומשמע שגדרו מדין הבדלה.

בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש והולך כל היום כולו. הגמרא הסתפקה אם לא קידש בלילה אם מקדש ביום, ופשטה דבר זה מהבדלה שמי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבוע כולו. והאחרוניםלי נסתפקו בגדר דין זה שמקדש כל היום כולו, אם הוא מעיקר הדין שצריך לקדש את היום בכניסתו ואם לא קידש חיוב הקידוש הוא כל היום, או שמעיקר הדין החיוב הוא דווקא בכניסתו בלילה וקידוש שמקדש ביום הוא רק מדין תשלומין לז. והטור (סי' לעל כ"ק) הביא מחלוקת בין רב עמרם גאון לרמב"ם, שדעת רב עמרם בסידורו (סדר שבתות) שרק אם לא קידש מחמת שכחה יכול לקדש כל היום אבל במזיד לא יקדש, אך דעת הרמב"ם (סכס פכ"ט ס"ד) שאף במזיד יכול לקדש למחרלח. וביאר הב"ח (שס ס"ק ד"ס ומ"ס ולס) מחלוקתם, שלרב עמרם דין זה שיכול לקדש כל היום הוא מדין תשלומין, וכמו שמצינו שאין תשלומים מתפילה לחברתה אלא בשוגג ולא במזיד גם כאן הדין כן, אבל דעת הרמב"ם שאינו מדין תשלומים אלא שעיקר זמנה הוא כל השבת ולכן אף במזיד יכול לקדש כל היום.

הבדלה בין שני ימים טובים של גלויות תיקנו חז"ל לבני הגולה לשבות יום נוסף לאחר יום טוב, והוא הנקרא "יום טוב שני של גלויות', שמא לא יספיקו שלוחי בית דין לבוא עד בני הגולה לפני החג להודיע להם אם החודש חסר או מלא. ונסתפקו בגמרא (ביצה ד.) האם צורת התקנה היתה שיש עוד יום נוסף של יום טוב שהוא יום נפרד, או שתיקנו ששני הימים הם קדושה אחת ארוכה. ונפקא מינה לגבי חובת הבדלה, שכן אם התקנה היתה לעשות יום טוב נוסף נפרד מיום טוב הראשון, צריך להבדיל בין היום הראשון ליום השני, כיון שהם שתי קדושות נפרדות. ואם התקנה היתה לעשות יום טוב אחד ארוך מורכב משני ימים, אין מקום להבדיל בין יום טוב לחבירו כיון שהכל קדושה אחת היאן. ומבואר בגמרא (שם ע"ב) שרב אסי היה מבדיל בין יום טוב ראשון לשני, - משום שהסתפק בשאלה זו, האם היום השני הוא קדושה בפני עצמה, או כהמשך לקדושת היום הראשון, ולכן החמיר להבדיל בין שני הימים. וביאר רש"י (שם ד"ה ספוקי) שרב אסי הסתפק האם חכמים גזרו על כל הגלויות לדורות לעשות שני ימים טובים כחיוב הקבוע בודאות, ואף אם יתרבו בהם חכמים יודעי עתים, וידעו לעבר את החדשים על פי חשבון, ומפני שגדר התקנה היא ששני הימים הם כיום אחד ארוך, ולכן אין להבדיל מיום טוב לחבירו, או שמא חכמים לא גזרו אלא לנהוג כמי שחושש באיזה יום חל יום קודש, ומחויב לשבות יום נוסף מספק, אך כיון שלפי האמת אחד מהימים הוא יום חול, נמצא שמי שיודע את החשבון, ויודע שרק היום הראשון הוא יום טוב לפי האמת, ובמוצאי יום ראשון חל יום חול, ממילא צריך להבדיל בינו ליום השני. עוד הקשה הצל"ח (שם) שלא מצינו מי שיחלוק בגמרא על רב אסי, ודעתו גם לא נדחתה, ועם זאת לא נהגו לחוש ולהבדיל בין יום טוב ראשון ליום טוב שני, אף שאנו קובעים את החדשים על פי חשבון ולא על פי הראייה, ואם כן יש לדון מדוע לא נהגו לחוש ולהבדיל בין יום טוב ראשון ליום טוב שני, האבי עזרי (יום טוב פ"ו הי"א) כתב ליישב, שהנה נחלקו בגמרא (ביצה ד:) בגדר תקנת יום טוב שני לדורות, שרבי זירא מבאר בדעת רב אסי שגם בזמן הזה שקובעים את המולדות לפי חשבון ולא לפי ראייה, יש לעשות שני ימים, כיון שלא בטלה תקנת חכמים אף שבטל הטעם. ואביי מבאר את דעת רב, שאחרי שקובעים את המולדות לפי חשבון היה מקום לבטל את הגזירה, אלא שהמשיכו משום מנהג אבות, ושמא תשתכח תורת העיבור מישראל, ויבואו לכלל טעות. ומעתה, לדעת רב אסי בזמן הזה המשיכו את התקנה הראשונה כפי שהיא, וכיון שהיה לרב אסי צד שאופן התקנה הוא שכל יום הוא ספק, יש להבדיל מיום טוב לחבירו. אבל לדעת רב, אמנם בהתחלה התקנה היתה מכח ספק, ואז היה מקום להבדיל בין יום טוב לחבירו, אבל לאחר מכן שגזרו שוב משום שמא תשתכח תורת העיבור מישראל, גזרו באופן ששני הימים הם קדושה אחת, שהרי שוב לא גזרו מספק, שהרי כבר נודע חשבון העיבור, אלא מחמת החשש הנ"ל. וכיון שלדעתו בזמן הזה שני הימים הם קדושה אחת, אין מקום להבדיל בין יום טוב לחבירו. ומעתה פשוט שלהלכה לא מבדילים בין יום טוב לחבירו, כיון שהלכה כרב.

הקובץ שעורים (שם אות יב) דן לדעת הסוברים שהבדלה ביום טוב מדאורייתא, האם הבדלת יום טוב ראשון מחול המועד גם היא מדאורייתא, או שהיא רק מדרבנן. שהרי לשיטת הסוברים שהבדלה במוצאי יום טוב מדאורייתא, לומדים זאת מהפסוק "ולהבדיל בין הקודש ובין החולי, ומבואר ברמב"ם (יום טוב פ"ז ה"א) שחול המועד אינו חול, אלא נקרא "מקרא קודש' (ויקרא כג לז). ולפי זה אין ללמוד שתהיה חובת הבדלה מיום טוב לחול המועד, כיון שאין זו הבדלה בין קודש לחול אלא בין קודש לקודש, ובפסוק נאמר שיש להבדיל רק בין קודש לחול. ומצד שני, בביצה (ד:) מובא שרב אסי היה מבדיל בין שני ימים טובים של גלויות, מספק שמא לא תיקנו חכמים שיהיה היום השני קודש בודאי [אלא למי שאינו יודע בקביעת החדשים], ומבואר בריטב"א (שם ד"ה רב) שסבר הבדלה במוצאי יום טוב מדאורייתאמת ומשמע שסבר שחובה להבדיל בין מוצאי יום טוב לחול המועד, ולכן הבדיל מספק שמא יום טוב שני הוא כחול המועד, ולא תיקנו חכמים שיהיה כיום טוב בודאי. והנה נחלקו הרמב"ם והמגיד משנה (שם) האם יש איסור מן התורה לעשות מלאכה בחול המועד. לדעת הרמב"ם כל האיסור לעשות מלאכה בחול המועד אינו אלא מדרבנן, ולדעת המגיד משנה הוא איסור תורה מט ומבארהקובץ שעורים (שם), שאפשר שלדעת הרמב"ם שאין איסור מן התורה לעשות מלאכות בחול המועד, נמצא שימי חול המועד נחשבים כחול גמור, וממילא יש חובה גמורה מן התורה להבדיל בין יום טוב לחול המועד. אך לדעת המגיד משנה שיש איסור מן התורה בעשיית מלאכה בחול המועד, נחשבים ימי חול המועד כיום קודשי, ואין חובת הבדלה מן התורה בין קודש לקודש, וממילא חיוב הבדלה במוצאי יום טוב לחול המועד אינו אלא מדרבנן. אכן אין הדבר מוכרח, לפי שכאמור גם לדעת הרמב"ם נקרא חול המועד 'מקרא קודש".

ונחלקו הראשונים האם חיוב הבדלה במוצאי יום טוב הוא מן התורה או מדרבנן. הר"ש משאנץ (מובא באגרות הרמ"ה סי' עח) כתב, שהבדלה במוצאי יום טוב מדאורייתא, כיון שלדעתו המקור לחיוב הבדלה במוצאי שבת הוא ממה שלמדו בשבועות (יח:) שכל המבדיל על היין במוצאי שבתות יהיו לו בנים זכרים, מכך שכתוב (ויקרא י י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול', וכן יש ללמוד מכך שיש חובה להבדיל בין השבת לימות החול. וכיון שפסוק זה לא נאמר רק על שבת אלא כתוב בו סתם בין הקודש ובין החול', יש ללמוד ממנו חובת הבדלה גם במוצאי יום טוב. וכן כתב הריטב"א (ביצה ד: ד"ה רב) שהבדלה במוצאי יום טוב מדאורייתא. הרמב"ם (שבת פכ"ט הי"ח) פסק, שמקדשים ומבדילים בימים טובים כמו בשבתות, וכתב המגיד משנה שקידוש של יום טוב אינו מדאורייתא, וכתב הקובץ שעורים (ביצה ד: אות יא) שכוונת המגיד משנה היא, שכיון שלדעת הרמב"ם לומדים את חובת קידוש והבדלה בשבת מהפסוק (שמות כ ח) "זכור את יום השבת לקדשו', אין מקור לקידוש והבדלה ביום טוב, שהרי רק שבת נזכרה בפסוק ולא יום טוב. ואין ללמוד את יום טוב משבת,כיון שהכלל הוא שלא לומדים מהחמור לקל כדי להחמיר עליו מד, וכיון ששבת היא החמורה לא לומדים ממנה ליום טוב הקל כדי להחמיר עליו להצריכו הבדלה. ובהכרח שהבדלה במוצאי יום טוב מדרבנן, וכן הדין לפי כל הראשונים הסוברים שהבדלה נלמדת מפסוק זה מה. והקשה העמק ברכה (קידוש והבדלה אות ד) לדעת הסוברים שהבדלה במוצאי יום טוב מן התורה, מדוע לא מבדילים במוצאי יום טוב שחל להיות בערב שבת, וכיצד התבטלה מצות עשה מן התורה ביום טוב שחל להיות בערב שבת. ותירץ, שיתכן שהיתה קבלה בידי חכמים שאין להבדיל אלא בלשון "הבדלה', או שלמדו מהפסוק "ולהבדיל' שנוסח ההבדלה חייב להיות באופן שיכלול את משמעות ההבדלה בין קודש לחול, וכיון שבמוצאי יום טוב החל בערב שבת, אי אפשר לומר לשון הבדלה, משום שבו יוצאת קדושה קלה ונכנסת קדושה חמורה, ממילא בטלה מצות הבדלה ביום טוב שחל להיות בערב שבת, גם לדעת הסוברים שהבדלה במוצאי יום טוב מן התורה.

בית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים ובית הילל אומרים בשמים ואחר כך מאור. הריטב"א (ברכות (ג: ד"ס (6) ביאר שטעמם של בית שמאי להקדמת ברכת הנר הוא, כיון שנהנים תחילה מן הנר [שכבר בתחילת ההבדלה דולק ונהנים ממנו], לכן יש להקדים את ברכתו, וטעמם של בית הלל, להקדמת ברכת הבשמים, הוא משום שהבשמים באים מפני כבוד השבת, בגלל איבוד הנשמה היתירה, ואילו הנר בא משום הנאת האור השייכת לימות החול. והרשב"ץ (מלמל סמן לוס קטז) נתן טעם לסדר ההבדלה לדעת בית הלל, שסדרו את ברכת ההבדלה לפי חשיבות ורוחניות החושים וסדרוה מלמטה למעלה. שמתחילה מברכים על היין שהוא הנאת חוש הטעם שהוא הגשמי מכל החושים שהוא מרגיש רק את מה שנוגע בו. ואחריו מברכים על הבשמים שהם הנאת חוש הריח שהוא יותר דק ורוחני שמריח מרחוק. ואחר כך מברכים על הנר שהוא הנאת חוש הראייה שהוא יותר דק שרואה מרחוק מאוד, ואפילו את הכוכבים. ולבסוף, הבדלה כיון שהיא החכמה, כי אם אין דעת הבדלה מניין, והיא החוש הדק ביותר באדם, שיכול להשיג בה את העליונים.

כתב רשב"ם, שמה שלא נתנו סימן על בשמים, הוא משום שביו"ט אין מברכין על הבשמים, לפי שגם ביו"ט יש נשמה יתירה כשבת. והתוס' הקשו, שא"כ מדוע לא תקנו גם במוצאי יו"ט לברך על בשמים. ולכן כתבו שביו"ט אין נשמה יתירה, והטעם שלא הזכירו כאן בשמים, הוא משום ששמחת היו"ט והאכילה והשתיה, מועילים כמו בשמים. ובדבר שמואל הביא בשם השפת אמת ליישב קושיית התוס' על רשב"ם, דשאני יו"ט, כיון שישראל עושים את קדושת היו"ט, שישראל מקדשים את הזמנים, והנשמה היתירה הבאה מהעבודה העצמית אינה מסתלקת. וע"ע בביאור הגר"א (או"ח תרס"ד, ב'), על מש"כ הרמ"א שאין אומרים נשמת בהושענא רבה, שציין הגר"א לדברי הרשב"ם כאן [ולכאורה כוונתו שאמירת נשמת היא רק ביום שיש נשמה יתירה, ובהושענא רבה אין נשמה יתירה לכך אין אומרים בה נשמת אף שקרויה יו"ט].

נחלקו הראשונים מה הם הדברים הטעונים ברכה אחריהם במקומם. ונאמרו בזה ג' שיטות: א. דעת רבינו חננאלי (קא:) שדווקא מיני פת הטעונים ברכת המוציא וברכת המזון טעונים ברכה אחריהם במקומם. ב. דעת תוספות (שם ד"ה אלא) והרי"ף (שם) לא שלאו דווקא פת אלא כל מיני מזונות שיש בהם מחמשת המינים. ג. דעת רש"י, והרשב"ם (ד"ה אבל דברים), והרמב"ם (ברכות פ"ד ה"א) שאף שבעת המינים כיון שיש בהם ברכת מעין ג' טעונים ברכה אחריהם במקומם. ובשולחן ערוך (סי' קעח ס"ה) הביא את שלושת הדעות. הדבר שמואל (קא: ד"ה בא"ד או) כתב, שיסוד מחלוקתם של הראשונים האם שבעת המינים טעונים ברכה אחריהם במקומם או לא, תלוי במה הגורם להצריך ברכה במקומו. שהרשב"ם והרמב"ם סברו שהגורם הוא חשיבות הברכה, שכל ברכה חשובה צריך לברך במקומה מחמת חשיבות הברכה, ולכן כל דבר שמברכים עליו ברכה מעין שלש שהיא ברכה חשובה [כיון שהיא מעין ברכת המזון צריך לברך במקומו. אמנם הרי"ף, תוספות, והרא"ש סברו שהגורם להצריך ברכה במקומם הוא בחשיבות האכילה, ולכן בז' מינים אף שמברכים אחריהם ברכה חשובה, כיון שאין חשיבות לאכילתם יותר מאכילת שאר פירות אין צריך לברך אחריהם במקומם, ורק באכילת פת שאדם קובע סעודה עליה טעון ברכה במקומו.

כתב הר"ן (על הרי"ף, קא: ד"ה אבל) שהדין בשינוי מקום שצריך לברך הוא בין שלא חוזר למקומו ובין אם חוזר למקומו, והוכיחו ממה שאמרו בברייתא אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחילה', מבואר שאף שחוזר למקומו צריך לברך ברכה ראשונה. והסברא בזה היא, כיון ששינוי מקום הוא גמר סעודה [לשיטת הרמב"ם] או היסח הדעת [לשיטת הראשונים] אינו מועיל מה שחוזר למקום הראשון לאחר שנגמרה סעודתו או שהסיח כבר דעתו. ויש שכתבו', שדין שינוי מקום הוא רק באינו חוזר למקומו, אבל בחוזר למקומו אינו צריך לברך. ויש לבאר סברתם על פי מה שכתב הדברות משה, שהחסרון בשינוי מקום כיון שיש דין שהברכה תחול על מה שאוכל, וכשמשנה מקומו אין הברכה שבירך במקום הראשון חלה על מה שיאוכל במקום השני. אך כשחוזר למקומו מצטרפת האכילה השניה שאוכל לאכילתו הראשונה [שעליה חלה הברכה קודם שיצא], וכמו שמצינו שהמברך על פירות שהיו לפניו פטר בברכתו גם פירות שיביאו לו. לאחר מכן, כיון שמצטרפים לאכילתו הראשונה שנעשתה באותו מקום.

כתב הרמב"ם (שבת פ"ל היט) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת = ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על הין. בטור (או"ח סי' רצא) הביא את דברי הרמב"ם שגם בסעודה שלישית קובע על היין, וכתב שאביו הרא"ש לא היה מברך על היין קודם, משום דאיתקש יום ללילה לענין קידוש, מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי סגי בחד זימנא, מבואר מדברי הטור שלמד בדעת הרמב"ם שמה שצריך לקבוע ג' סעודות על היין הוא מדין קידוש. ובכסף משנה (שם) הקשה שלדברי הטור סתר הרמב"ם את דבריו, שהרי כתב בפרק כ"ט היין מצוה לברך על היין קודם שייסעוד סעודה שניה וזהו הנקרא קידושא רבה וכו', וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה'. הרי מפורש שלדעת הרמנים אין דין קידוש אלא בסעודה שניה ולא שלישית, ולכן חולק הכסף משנה וסובר שמה שכתב הרמב"ם שקובע שלש סעודות על היין, אין כוונתו לדי קידוש, אלא רק שיש דין שישתה יין בסעודה כדי שתקבע סעודתו על היין , ליישב דעת הטור כתבו האחרונים שלדעת הרמב"ם יש שני דינים בכך - שצריך קידוש במקום סערה מצד חובת קידוש, שאין הקידוש מועיל עד שיעשה במקום סערה, ועל זה נאמר הילפותא שהביא הטור שמקישים את חיום ללילה, שכשם שבלילה יש רק קידוש אחד, כמו כן ביום יש רק קידוש אחד, שקידוש המחויב מהלכות קידוש אינו חייב אלא בקידוש אחד ביום, ב, קידושקו מצד חובת סעודה, שבדין עונג שבת נאמר שכל סעודה הנעשית בשבת מדין עונג שבת תהיה הסעודה טעונה קידוש, כדי לעשות היכר שאינה נעשית כסעודת חול, וכיון שהוא תנאי הנצרך מצד חובת עונג שבת אין לחלק בין סעודה לסעודה סג ויש סמך לדברים ממקום הבאתם ברמב"ם, שבפרק כ"ט ששם כתב הרמב"ם דין קידוש רק בסעודה שניה, מדבר מדיני קידוש וכל שחיוב הקידוש הוא מהלכות קידוש, אין דין קידוש אלא בסעודה ראשונה ושניה, ואילן כפרק כתב הרמב"ם שיש דין לקבוע על היין בכל ג' סעודות, מדבר הרמב"ם בהלכות עונג שבת, ומדין עונג שבת אין חילוק בין כל הסעודות ובכולם צריך קידושין.

אף ידי קידוש לא יצאו. כתבו הרשב"ם והתוספות (ד"ס 6ף), שדין זה נלמד מהפסוק (ישעיס כס יג) וקראת לשבת עונג', ודורשים מהפסוק, שבמקום שקוראים לשבת, דהיינו שאומרים את הקידוש שהוא הקריאה לשבת, שם יהיה העונג דהיינו הסעודה. עוד פירש הרשב"ם, שדין זה נלמד מסברא, שכיון שתיקנו לומר את הקידוש על היין, מסתבר שתיקנו לומר אותו על היין שבשעת הסעודה, שהוא יין חשוב. ובתוספות חכמי אנגליה (ד"ס לין) פירשו, שהוצרך הרשב"ם לפרש גם מסברא, מפני שעל הדרשה מהפסוק אפשר לדחות, שלא לומדים דברי תורה מדברי קבלה, ואין ללמוד מפסוק בנביאים הלכה לדברי תורהג. הפרי מגדים (לו"ק סי' לעג מס"ז סק"ח) כתב נפקא מינה בין שני הביאורים, במי שמקדש על הפת. שאם לומדים מהפסוק, גם מי שמקדש על הפת צריך לקדש במקום הסעודה, שהרי זו הלכה בקידוש. אולם אם למדים מסברא, הסברא היא דווקא ביין, אולם כשמקדש על הפת אין צריך לקדש במקום סעודה [ויש לה חשיבות גם שלא במקום סעודה]. והחתם סופר (ד"ס וסמוסל) כתב נפקא מינה אחרת, שאם למדים מהפסוק, אפשר לומר שגם אם קידש והלך ממקום למקום באותו בית, עדיין העונג במקום קריאה. אולם אם למדים מסברא שיין שבמקום הסעודה חשוב, זהו דווקא היין שבאותו מקום ממש של הסעודה יש לו חשיבות. הט"ז (שס סי' לסט סק"ל) ביאר בשיטת רב נטרונאי גאון טעם אחר לקידוש במקום סעודה, שהיתה קבלה בידו שיש בטעימה שלאחר הקידוש רפואה, ולכן תיקנו חכמים שתהיה הסעודה מיד אחר הקידוש, והיינו שמצד הקידוש עצמו לא צריך טעימה, ויוצא ידי חובה גם בלי טעימה, ורק משום הרפואה חכמים הצריכו להסמיך את הסעודה לקידוש.

כתב הרמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה הי"ב) וז"ל אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקדם המנחה כמעט כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פרות או ירקות ולא ימלא כרסו מהן עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם בא ליישב בזה קושית התוס' (צט, ב) מה אסרו חכמים לאכול משעה עשירית הרי בלא"ה כבר אסור בחמץ ומצה, ואילו מיני תרגימא שרי, ולזה כתב שהאיסור נוגע לגבי פירות או ירקות, ומה שאמרו (קז, ב) מטבל במיני תרגימא, היינו מעט, אבל אסור למלאות כרסו מהן. וכ"כ בביאור הגר"א (תעא, א ד"ה אבל לא ימלא) שהרמב"ם בא ליישב בזה קושית התוס'. יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה, אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים עכ"ל, הרי להדיא שהרמב"ם נתקשה בקושית התוס' דבלא"ה כבר אסור בחמץ ומצה, ולזה תירץ דנוגע האיסור שלא לאכול הרבה משאר המאכלים. ולכאורה ממה שלא תירץ הרמב”ם כמו התוס' דנוגע האיסור במצה עשירה, משמע דגם מצה עשירה בכלל איסור אכילת מצה בערב הפסח, וכן בציקות של נכרים. נמצינו למדים ג' שיטות באיסור אכילת מצה בערב הפסח. שיטת התוס' אליבא דמהרש"א דמצה עשירה מותר דלית לה טעם מצה, ובציקות של נכרים אסור. ב. שיטת המאירי ורבנו מנוח דאף בצרקות של נכרים מותר משום שאינו יוצא בה ידי חובה, ג. שיטת הרמב"ם דבין בצרקות של נכרים ובין מצה עשירה הכל אסור. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דטעס איסור אכילת מצה בערב הפסח כדי שיהא היכר לאכילתה מבערב, והיינו שיהא ניכר קיום המצוה בערב שאוכל מחמת המצוה, ועי' ברבינו מנוח שם דכל שאוכל מצה בערב פסח, כאילו לא אכלה בלילה, כיון דאין היכר לאכילתה, ומה"ט חשבינן ליה כמבטל מצות עשה עיי"ש, ולכך סובר הרמב"ם שאסור לאכול כל מיני מצה בערב הפסח, לא מיבעיא בציקות של נכרים שיש בה טעם מצת מצוה, אלא אפילו מצה עשירה שאי"ז טעם מצת מצוה, אבל כיון שסו"ס יש בה שם תואר מצה, זה ג"כ מגרע בהיכר לאכילתה בערב.

א. איתא בירושלמי פרק ערבי פסחים (הלכה א) כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. ובתוס' (פסחים צט, ב ד"ה לא) הקשו א"כ על מה אמרו חכמים במתני' (שם) שבערבי פסחים לא יאכל אדם סמוך למנחה, הא חמץ אסור כבר לפני חצות, ומצה אסור כל היום [או עכ"פ מחצות] מטעמא דירושלמי, ראי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (קז, ב) אבל מטבל הוא במיני תרגימא. ותירצו התוס' דאיירי במצה עשירה דלא אסר הירושלמי אלא מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא, וכן היה נוהג ר"ת עכ"ל, וכן נפסק בשו"ע (תעא, ב). ובמהרש"א העיר למה לא תירצו התוס' דאיירי בבציקות של נכרים דאינו יוצא בה ידי חובתו בלילה כיון דלא עשו בהם שימור לשם מצוה (כמבואר לעיל מ, א וכן הביאו התוס' בסמוך). ותירץ המהרש"א דבציקות של נכרים באמת אסור לאכול בערב הפסח, כיון שיש בה טעם מצה, ורק מצה עשירה שרי כיון שאין בה טעם מצת מצוה. אולם מצאנו בתוספות רי"ד ובמאירי (פסחים צט, ב), וברבנו מנוח על הרמב"ם (סוף פ"ו מחמץ ומצה) שכתבו להדיא דמותר לאכול גם בציקות של נכרים בערב הפסח,ושלא כדברי המהרש"א בדעת התוס', וצ"ב נקודת המחלוקת בזה. ונראה דהמהרש"א נקט דטעמא דירושלמי שלא לאכול מצה בערב הפסח הוא כדי שיאכל המצה בלילה לתיאבון ושתהא חביבה עליו, וענין בועל ארוסתו בבית חמיו הוא כמשל בעלמא, דכמו דהבועל ארוסתו בבית חמיו מגרע בחביבותה בשעת החופה שכבר הוא רגיל בה, הכא נמי באוכל מצה״, וא"כ גם בציקות של נכרים בכלל האיסור, דסו"ס טעמם שוה למצה ומגרע בחביבותה בערב, ורק מצה עשירה שיש בה טעם אחר אי"ז מגרע בתיאבון, כי אין בה הטעם של מצת מצוה. אבל התוס' רי"ד המאירי ורבנו מנוח נקטו שהאיסור הוא בעצם זה שמקדים את המצה לפני זמן המצוה, ולכן המצה אסורה עליו, ויש בה כעת תואר 'ארוסה', אשר זהו הדמיון כבועל ארוסתו בבית חמיו', ולכן זה שייך רק בחפצא דמצת מצוה שיוצא בה בערב, ולא בבצרקות של נכרים.

בדורש לציון ולבעל הנו"ב דרוש ה' ד"ה והנה בפסחים) הביא פלוגתת רבי נתן וחכמים בעיכובא דאכילה, דדעת חכמים דכל שאין לכל מנוי בשעת שחיטה זכות לכזית בשר לאכילה לא יצאו יד"ח, ודעת ר"נ דאכילה לא מעכבא, וכתב דמה דתנן דהפסח נאכל בטומאה לפי שאינו בא אלא לאכילה, כ"ז מכוון רק בשיטת חכמים, דאילו לדעת ר"נ דאין האכילה מעכבת, ע"כ דאינו נאכל בטומאה, שהרי אף בלא אכילה הקרבן כשר. האמנם דדברי הדורש לציון מחודשים המה, דהלא בפסחים (דף עח :] מוקים את המשנה כדעת ר' נתן דאכילה לא מעכבא, ועכ"ז תנן סתמא [דף עו:] דהפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, וכן נקט בחזו"א [או"ח סי' קכ"ד לדף עח: ד"ה יש], אכן הא מיהת מוכרח בדעת ר"נ דקרבן פסח אין עיקרו לאכילה, וכ"כ בחזו"א שם (ד"ה תוד"ה] יעוי"ש בחזו"א [ד"ה יש] הטעם, ולדידיה ע"כ דין מינוי לא תליא בזכות ממון לאכילת בשר. ונראה דבאמת חכמים ור"ן נחלקו ביסוד דין מינוי, דלדעת חכמים עיקרו דין שיהא קנוי בקנין ממון, וכמו שביאר הגרי"ז שעיקרו של קנין ממון תליא בהבשר לקיים בו מצות אכילה, אכן לדעת ר"נ דעיקרו של פסח בהקרבה, וכל דין האכילה אינו אלא למצוה, א"כ עיקר דין המינוי אינו זכות ממון לאכילת כזית בשר, ולדידיה אין מסתבר דבעי קנין, ולדידיה דין מינוי הנלמד מדכתיב תכוסו אינו דין בעלות ממון, וכהחזו"א.

בשו"ת רש"י (סי' לל) נשאל באשה שעשתה שליח לקבל את גיטה ונתעצל השליח בשליחותו, ועשתה שליח אחר וקיבל זה השליח האחר גט שאינו הגון, וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל ונתן לו גט כשר, ונסתפק אם מאחר שמינתה האשה שליח שני ביטלה בזה שליחותו של הראשון, וכיון שהשני לא קיבל גט כשר אלא רק הראשון אין האשה מגורשת, או שמא אין בזה ביטול שליחותו של הראשון והאשה מגורשת. והכריע שאין בזה משום ביטול שליחותו של הראשון, כיון שאין שליח בטל בגילוי דעת בלבד עד שיבטל בפירוש. והוכיח כן ממשנתינו, ששנינו שחבורה שאבד פסחה ואמרו צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצאו שחוט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו ושלהם יצא לבית השריפה. הרי מבואר שבמקום ששלו נשחט ראשון, הם אוכלים עמו ושלהם יצא לבית השריפה, אעפ"י שקדמה לקיחתם לשחיטתו, ומוכח שאעפ"י שמחזירים לעשות שליחותם על ידי עצמם לא בטלה שליחות מן השליח (וסנילוסו נספר קיסר סי' ססנס וכסו"ת מסל"ס מרוטנברג מ"ד סי' תקפט וכמרדכי גיטין פ"ד רמז שסו). וכתב בבנימין זאב (שו"ת, סי' סלס) שהוא הדין לענין שליח בשליחות של ממון, כגון ראובן שאמר לשלוחו צא וקנה לי חפץ פלוני בסך כך וכך ושלוחו נתעצל בעיר ולא הלך במהרה וכשראה ראובן כן מינה שליח אחר לעשות שליחותו וכששמע השליח הראשון כן נזדרז ונתחזק והלך וקנה אותו החפץ באותו סך שציוה לו ראובן והביאו, ועתה ראובן המשלח טוען שכבר מיניתי שליח אחר בשביל שנתעצלת בשליחותך ופקעת שליחותך ממך ואיני חפץ באותו חפץ. ונשאל אם יוכל ראובן לטעון טענה זו או לא. והביא מדברי רש"י הנזכרים שאין בזה משום ביטול השליחות, ולכן קניינו של השליח הראשון קנין, וכמו שמוכח מסוגייתנו. אך בשו"ע (קו"מ סי' קכג ס"ג) מבואר שהמרשה לאחד ואח"כ הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו אין לנתבע להשיב אלא לשני, ופירש הסמ"ע (שס סק"ט) שמדובר אפילו כשלא ביטל בפירוש את ההרשאה הראשונה, ומאליה היא בטלה על ידי ההרשאה שנתן לשני. ולכאורה הדברים סותרים לדברי רש"י הנ"ל. וכתב בעונג יו"ט (שו"ת, סי' קנט) לחלק בזה בין שליחות ממון לשליחות גירושין, [ושלא כדברי הבנימין זאב], וטעמו, שלגבי ממון אנו אומרים שאפשר שחזר בו ואינו רוצה להאמין לשליח הראשון ולכן ביטל שליחותו, אבל בגירושין יש לומר שכיון שמחזר אחר הגירושין לא איכפת לו אם יתן השליח הראשון את הגט. והוסיף עוד שבמעשה שבו דן רש"י בתשובתו, שאנו יודעים סיבת הדבר שעשתה שליח אחר, והוא מחמת שהשליח הראשון נתעצל בשליחותו, בזה מסתבר לומר שגם השליח הראשון לא נתבטל, שמסתמא לא ביטלו אלא רק הוסיף עוד שליח כדי לזרז הפעולה. ולפי זה יתכן שגם בנידונו של תשובת בנימין זאב, כיון שיודעים שהסיבה שמינה ראובן את השני היא כיון שהראשון נתעצל, אף שדבר שבממון הוא, מכל מקום אין תולים את המינוי השני בקפידא במינוי הראשון, אלא רק בכך שנתעצל. אבל כשאין אנו יודעים מדוע מינה את השני, יש לחוש שהיה לו איזה טעם שפסל מחמתו את הראשון מלהיות שלוחו. אמנם במקום שמינוי השליחות היה רק על ידי גילוי דעת, כתב בעונג יו"ט (פו"ם, סי' קל) שמועיל ביטול שליחות על ידי גילוי דעת כזה, ולכן בקידושין שמועיל בהם מינוי שליחות על יד גילוי דעת בלבד (שו"ע אהע"ז סי' לס ס"ד), אם אכן מינה השליח רק בגילוי דעת וחזר ומינה שליח אחר, כיון שגילה בדעתו שביטל את שליחותו של הראשון בטלה שליחותו.

לדיני דיחוי אלו יש נפק"מ גם לענין מצוות, ובאחד מהם הוא דן באבני נזר (שו"ת, לו"ס סי' קכג), בדיני הזכרת המועדים בברכת המזון. השואל צידד לבאר הטעם שנסתפקו הפוסקים בדין מי שאכל כשהיה חול וקידש עליו שבת או יו"ט, אם צריך להזכיר של שבת ושל יו"ט בברכת המזון, ומאיזה טעם אין אומרים שכיון שעל הנאת מעיו הוא מברך והרי יש הנאה למעיו בשבת ויו"ט, אם כן ודאי צריך להזכירם בברכת המזון. וצידד השואל לבאר בזה, שהוא מדין דיחוי, שכיון שבשעה שאכל לא היה מחויב בהזכרת שבת ויו"ט בברכת המזון, הרי נדחה מחיוב ההזכרה וכיון שנדחה ידחה. ובאבני נזר דחה טעם זה בשתי ידים, וכתב שאין שייך דיחוי בגברא עושה המצוה כלל.

כתבו התוספות בתמורה (ז. ד"ס 6פילו) שהמקדיש נקבה לעולה [וכן לדמי עולה] לוקה, כמקדיש בעל מום". וטעמם מבואר בתמורת תודה ובדברי מחוקק (תמורס שס), שייסדו דבריהם על פי המבואר בתמורה (יט:) שכל הקדש שאינו ראוי לקרב בשם שהוקדש כבעל מום נחשבטו. והזבחי אפרים (זכקיס ט. ד"ס ולדעתי) והבית שערים (שו"ת לו"ק סי' סמט ד"ס וסוג) נקטו, שכן הדין לשיטת התוספות גם במקדיש נקבה לפסח, שכיון שאינה ראויה למזבח בשם זה שהקדישה, הרי היא כבעלת מום, והמקדישה לוקה כמקדיש בעלת מום. אמנם האור שמח (תמולס פ"ג ה"ג ד"ס למנס) והמזבח אבנים (סי' כל bות ס) כתבו שיש להסתפק בזה, דשמא אין לדמות מקדיש נקבה לפסחו למקדיש נקבה לאשמו, והמקדיש נקבה לפסח לא ילקה, כיון שכל המקדיש לפסח נכלל בהקדישו קדושת שלמים, שהרי מותר הפסח קרב שלמים, וכיון שבשם זה שהקדישה ראויה הנקבה לקרב בעצמה שלמים, אף שבפועל משום דיחויה לא תקרב בעצמה שלמים, מכל מקום אינה כבעלת מום או כנקבה לעולה שמחמת עצמם ואף ללא דיחוי לא יקרבו למזבח.

שם. הקשה הגרי"ז (זכקיס ט. נתוס' ד"ס וסלמיס) לפי מה שמבואר בתורת כהנים שהמותר נאכל ליום ולילה כתחילת הקדישן, ומשמע שזמן אכילת המותר הוא משום שלענין זה נשאר עליהם דין הפסח, א"כ מדוע נאכל כל הלילה, הלא לדעת רבי אלעזר בן עזריה הפסח עצמו נאכל רק עד חצות, וכמו כן יש לאסור את אכילת המותר לאחר חצות. ותירץ בשם הגר"ח, שאין ללמוד את זמן חצות מהפסח, משום שאין דין חצות האמור בפסח מצד דיני עיקר הקרבן, אלא רק מצד דיני אכילתו, וכמו שנאמרו בדיני אכילה זו פרטים רבים שאינם מעיקר דיני הקרבן, כגון שאינו נאכל אלא צלי, ואינו נאכל אלא בלילה, כמו כן נאמר באכילה זו שהיא תהא עד חצות, והוא רק דין באופן קיום המצוה של האכילה, ולא מדיני הקרבן עצמומא, וממילא מותר הפסח שהוא נעשה שלמים, לא נשארים עליו דינים מצד אכילת הפסח, אלא רק דינים הבאים עליו מצד דיני הקרבן, ומטעם זה נאכל כל הלילה. אמנם לדעת בן עזאי הסובר בתורת כהנים שהוא נאכל רק בלילה, ואינו נאכל אלא צלי, מבואר בדבריו שלדעתו אכן נשארים במותר הפסח דינים הבאים עליו מצד מצות אכילתו, ולא רק דינים הבאים עליו מצד דיני הקרבן .

בברייתא שבסוגייתנו הובאו דברי רבי יוסי הגלילי, מנין לפסח מצרים שאין איסור חמץ שבו נוהג אלא יום אחד תלמוד לומר (שמות יג ג) "ולא יאכל חמץ וסמוך לו (שס ד) היום אתם יוצאים,ןןיס סיכן הכתובים כאילו נאמר "ולא יאכל חמץ היום, שאין איסור חמץ בפסח מצרים אלא ביום הראשון בלבד. ובר"ן (על הרי"ף, להלן קטז: ד"ס מלס על סוס) כתב על פי זה, שפסח מצרים לא נהג כי אם לילה ויום ולמחר היו מותרים במלאכה ובחמץ. על פי דרשה זו דנו הפוסקים לעניין קיום מצות אכילת מצה בכל היום הראשון של פסח, וכמו שיבואר. לעיל (כמ) הובא הנידון בפוסקים אם יש קיום מצוה באכילת מצה כל שבעת ימי הפסח או שמא רק בכזית ראשון יש מצוה, והובא מה שכתב בשו"ע (או"ח סי' תעס ס"ז) שאין חיוב אכילת מצה בפסח אלא בלילה הראשון בלבד, ומה שהביא במשנ"ב (שס ס"ק מס) שבשם הגר"א כתבו (מעשס לו לוק קפה) שיש על כל פנים מצוה באכילת מצה כל שבעה, אלא שאינו חיוב. וכן הביא החת"ס (שו"ת, יו"ד סי' קנל) בשם החזקוני (שמות יג יח), שאף על פי שאין חיוב לאכול מצה כל שבעה, מכל מקום אם אכל קיים מצוה, ולמד כן מהפסוק (שס שס טו) שבעת ימים מצות תאכלו, כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק הזה של שבעת ימים מצות תאכלו'. וביפה ללב (ח"ג סי' סעס סק"ז) כתב שמדברי בעל הטורים על התורה יש ללמוד שביום הראשון יש חיוב, גם אחר שאכל כזית של מצוה, שכן כתב (שס שס יס) בערב תאכלו מצת, חסר ו', שו' ימים רשות לאכול מצה, ועוד כתב (סס פס טו), אך ביום הראשון תשביתו, אך בגימטריא חובה, שאין חובה אלא ביום הראשון. ומדבריו אלו משמע שלא רק בלילה הראשון בלבד יש מצוה אלא אף היום הראשון כולו בכלל החיוב לאכול מצה כמו הלילה, וכמו שאמר רבי יוסי הגלילי בסוגייתנו שפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא ביום הראשון. ולמד כן ממה שנאמר לא יאכל חמץ היום, והרי שם ודאי נהג איסור חמץ כל היום כולו, לילה ויום, וכמו שפירש רש"י (ד"ס יוס לקל), שלשון יום' משמע כל היום, ואם כן אף לענין חיוב אכילת מצה שנרמז בפסוק אך ביום הראשון, וכדברי בעל הטורים שביום הראשון הוא חובה, הכוונה ליום הראשון כולו, ולא רק ללילה. וכתב שבזה יש סמך למה שכתב הכל בו (סי' ג) בשם רבינו אשר מלוניל (ספר סמנסנות דף כה.), שמעתי שנהגו לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה, ובדרכי משה (פי' סען לוס 5) כתב על דבריו, לא ראיתי מנהג זה גם אין טעם לאכלו ביום, שהרי אינו בא אלא זכר לפסח ופסח לא נאכל אלא בלילה, וכתב היפה ללב שלדבריו יש טעם נכון למנהג זה, שביום הראשון יש גם כן חיוב באכילת מצה כמו בלילה, כמו שעולה מדברי בעל הטורים והדברים עולים כדברי המנחת אליהו (פל"ג) שכתב טעם למנהג זה כדי שיהיה טעם מצה בפיו ויזכור יציאת מצרים כל היום.

איסור ערל באכילת פסח אבל אוכל בפסח דורות. לגבי האיסור של אכילת ערל בפסח הובא בשם הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק (הגדה של פסח מנין לוי, קונן הוספות עמ' מס) לחקור, האם זהו דין בקדשים שערל אסור לאכול בהם, או שזה דין מיוחד בקרבן פסח שערל אסור לאוכלו, וכתב שמכך שהגמרא ביבמות (עד.) עושה צריכותא מדין ערל בפסח לקדשים, משמע שזה דין אחד, וכן משמע מתוספות (סס ע. ד"ר לים) שכתבו שאף שמילת עבדיו וזכריו מעכבתו בפסח אין זו הוכחה שערל יהיה אסור בפסח, ומשמע שהוא דין אחד עם איסור ערל בקדשים. אלא שמדברי הרמב"ם (ספר סמכוות ל"ס קלס) שכתב שאיסור ערל בקדשים לומדים בגזירה שוה מפסח מוכח שהם דינים שונים, וכן אפשר להוכיח מהגמרא ביבמות (על.) שעושה צריכותא בין הכתובים של ערל ובן נכר, והרי בן נכר איסורו רק בפסח, ואם הוא אותו דין כמו ערל שאסור בקדשים אין לעשות צריכותא בדין אחד, ולכן כתב שיש לערל שני איסורים באכילת הפסח, האחד מדין איסור אכילת כל הקדשים, והשני שהתחדש בו שלא יאכל את הפסח. ולפי זה כתב שיש לפשוט את ספיקו של המנחת חינוך אם ערל שאכל חצי זית פסח וחצי זית משאר קדשים מצטרפים הם לאיסור, ולפי דבריו שגם בפסח יש איסור של שאר קדשים, ודאי שהאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפים שניהם לאיסור, ונמצא שעבר על אכילת זית שלם שאיסורו באכילת קדשים. איסור אכילת פסח לערל גם בלא מצה ומרור אבל הוא אוכל במצה ומרור. הרמב"ם (קרבן פסח פ"ט ס"ק) כתב, ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו', בו הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור, וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר, והקשה האמת ליעקב (שס), מה החידוש שהשמיע הרמב"ם שמותר להאכיל לגר מצה ומרור, והרי פשוט שאין בהם קדושה, ומדוע שלא יאכלםנא וביותר שהלכה זו אינה שייכת להלכות קרבן פסח, ומדוע כתב זאת הרמב"ם בהלכות קרבן פסח, וגם אם נאמר שיש חידוש שמדרכנן צריך לאכול את המרור, יש להשמיע חידוש זה בהלכות חמץ ומצה. ותירץ, שהרמב"ם בא להשמיע שערל שאכל רק מבשר הפסח עבר איסור גם אם לא אכל עימו מצה ומרור, ואין האיסור דומה לקיום המצוה שהיא מתקיימת רק כשאוכל יחד עם מצה ומרור, ולכן כתב הרמב"ם בו הוא אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור וכך הדין גם בגר תושב.

בשו"ע (לו"ק סי' תפז ס"ד) כתב שבליל ראשון של פסח גומרים ההלל בציבור בנעימה בברכה תחילה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גלויות. וכתב הרמ"א שכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל. ובאמת במסכת סופרים (פ"כ ס"ט) מפורש כדברי המחבר, שנאמר שם, תניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ואלו הם, שמונת ימי חנוכה ושמונת ימי החג ויום טוב של עצרת ויום טוב הראשון של פסח ולילו', ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גלויות ולברך עליהם ולאומרם בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו', וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים. וביאר הגר"ח (סגס"פ מבית לוי ק"ג עמ' סס) בגדר דין זה ובטעם הדבר שצריך לומר הלל בבית הכנסת ואין יוצאים ידי חובה בהלל הנאמר בסדר ההגדה, כיון שמהפסוק שנאמר (ישעיס 5 כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חגי שממנו למדו (ערכין י:) שלילה המקודש לחג טעון שירה, מבואר שמדובר בדין הלל מחמת יום טוב, ובזה נאמר שיש חיוב אמירת הלל מחמת יום טוב גם בליל הסדר ולא רק ביומו, ואילו ההלל שבסדר ההגדה אינו מדין יום טוב אלא מדין הודאה על הנס [עיין ר"ן (על סלי"ף, להלן קיס. ד"ס לכל) בשם רב האי גאון שכתב שאין קוראים אותו בתורת קריאה אלא בתורת אמירת שירה, ועיין מה שביאר בזה הגרי"ז בכתביו (ערכין שס ד"ס וסנס סר"ן) ובחידושיו על הרמב"ם (חנוכה פ"ג ה"ו)], ולכן אין יוצאים בו דין הלל מחמת היום טוב אלא רק בקריאת ההלל בבית הכנסת. אך נתקשה בזה הגר"ח מהמבואר בסוגייתינו, שהביאו דינו של רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שלמד מהפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל, שקרבן פסח טעון הלל באכילתו. ואם כן נראה שאין לומדים מהפסוק שצריך לומר הלל בליל הסדר מדין יום טוב, אלא בסדר אכילת קרבן פסח בלבד, ואם כן אין ללמוד מזה לאמירת הלל בבית הכנסת, ושלא כדברי מסכת סופרים והשו"ע. ודחה הגר"ח, שיש לומר שאמירת ההלל היא מדין יום טוב ולא מדין קרבן פסח, שהרי בפסוק לא נזכר כלל קרבן פסח אלא רק יום טוב 'התקדש החג', אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים היו קובעים את זמן אמירת ההלל משום יום טוב לזמן אכילת הפסח. אמנם הגרי"ז היה מפקפק בזה וסבר שאף שעיקר אמירת ההלל בסדר ההגדה הוא משום שירה והלל על הניסים שביציאת מצרים, מכל מקום יוצאים באמירה זו גם ידי חובת אמירת הלל של יום טוב, ואם כן א"א לברך על אמירת ההלל בבית הכנסת. ומנהגו בהיותו דר בבריסק בחיי אביו הגר"ח היה, שבזמן שהיו הציבור אומרים הלל בבית הכנסת בברכה היה יוצא עם המו"צ ר' שמחה זליג ריגר מבית הכנסת ומתפלפלים ודנים בענין אמירת ההלל בבית הכנסת, וכשהיה הציבור מסיים אמירת ההלל היו שבים פנימה (סגס"פ ודעת הרמ"א שלא לומר הלל בבית הכנסת רק בבית על סדר ההגדה, ובביאור הגר"א (שס לוס יג) הוכיח כן מדברי התוספתא (פ"י ה"ה) שהמנהג לומר הלל בליל הסדר בביהכ"נ נתקנה רק למי שאינם יודעים נוסח ההלל ואינם יכולים לאומרו על הסדר בשעת אמירת ההגדה, אבל היודעים לומר בעצמם יאמרו ההלל על סדר ההגדה. והנצי"ב (שו"ת משיב דבר, ק"ל סי' יג) כתב לבאר שיטת הרמ"א שאין נוהגים לאומרו בבית הכנסת, שאין ראוי לומר ההלל קודם אכילת המצה, כיון שזמנו של ההלל הוא לאחר אכילת הקרבן פסח, והמצה היא גם במקום הפסח, ע"כ ראוי לאומרו לאחר אכילת המצה [ואף שפרק ראשון של ההלל אומרים קודם אכילת המצה, מ"מ עיקר ורוב ההלל אומרים לאחריה].

בפרמיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא. פירש רש"י (ד"ס ל6 יללה), שהלאו של "לא יראה' הוא לאו הניתק לעשה, כיון שכתוב אחריו תשביתו', וכוונת הכתוב לומר שאם נראה חמץ תשביתוהו ולעולם הוא בעמוד והשבת. והקשה המשנה למלך (סמן ומלס פ"6 ס"ג) על הרמב"ם, שכתב (שס) שאינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשהלט, ומשמע שהסיבה שלפי הרמב"ם אין מלקות היא משום שזה לאו שאין בו מעשה, ואם קנה חמץ בפסח או שחימצו במעשה לוקה עליו, ולכאורה קשה הרי הוא לאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו. ועל קושיא זו נאמרו כמה תירוצים: המנחת חינוך (ט-א) תירץ, שמצות תשביתו אינה בקום ועשה, אלא היא בשב ואל תעשה שבמה שאין בידו חמץ מתקיים העשה של ההשבתה [כמו השבתון של שבת שהוא שב ואל תעשה מלאכות], ולכן אין בה חיוב המוטל על האדם לעשותו, וממילא לא שייך לומר שהלאו ניתק לעשה שזה שייך רק כשמצווה לקום ולעשות את העשה נא. וכעין זה כתב בחידושי רבינו חיים הלוי (סמן ומלס פ"6 ק"ג), אלא שחילק שזה רק לשיטת רבנן לעיל (כ:) שמצות תשביתו מתקיימת בכל מיני השבתה ולא ה ולא רק בשריפה, וטעמם שהמצוה היא שלא יהיה לו חמץ, והרי זו כשאר מצות עשה ואין היא קשורה ללאו של לא יראה, ומשום כך אין הלאו נחשב לניתק לעשה נב, אכן הגמרא כאןנג סוברת כרבי יהודה שמצות תשביתו היא רק בשריפה, ומוכח שזו מצוה לשרוף את החמץ, וזה מחשיב שהלאו ניתק לעשה על ידי שנעשתה מצותו של החפץ האסוריד.

בברייתא, חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים וכו'. חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי ונראים דבריהם מדברינו, שביום מעינות צוננים ובלילה רותחים. ונחלקו הראשונים אם נפסק בזה להלכה כחכמי אומות העולם או כחכמי ישראל, ויש בכך חילוקים למעשה, וכמו שיבואר. לעיל (כ"ס) הובאה מחלוקת רבינו תם והגאונים בזמן השקיעה, דעת רבינו תם ששתי שקיעות יש, והגמרא לעיל (שס) מדברת בתחילת השקיעה והגמרא בשבת מדברת מסוף השקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע, אך דעת רב האי גאון ורב שרירא גאון ועוד הרבה ראשונים שרק שקיעה אחת יש. והובא לעיל שכתב מהר"ם אלשאקר (שו"ת, סי' לו) שדעת ר"ת אין לה שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל בסוגייתנו שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרים ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכיפה, שעל כן צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכיפה. אמנם שאר המפרשים והגאונים סוברים כחכמי אומות העולם שגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, ולפי זה אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת. וכן הקשה על רבינו תם בלחם משנה (שנת פ"ס ס"ל).

וכמו כן נחלקו הפוסקים לענין נטילת ידים, שנפסק להלכה (או"ח סי' קסג. ס"ס) שאם אין מים מצויים לפניו בריחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה ואוכל פה או דבר שטיבולו במשקה. ונחלקו בדין מי שמים מצויים לו במרחק גדול יותר ממיל, אבל יכול להגיע אליהם ברכב בזמן קצר יותר מכדי הילוך מיל [שהוא י"ח מינוט או כ"ד, כמו שהובא לעיל). בבית המדרש (שס) נקט שתלוי לפי זמן הנסיעה בפועל ולא לפי המרחק, כיח כן מסוגייתנו שדווקא לגבי פסח מיעט הכתוב לומר שאין תלוי בנסיעה בסוסים ופרדים, אבל בעלמא תלוי בנסיעה בפועל. אך בבית יעקב (שו"ת, סי' (ס) נקט שתלוי במרחק מיל, ואין חילוק בדרך הרכיבה, והוכיח כן מסוגייתנו, וסובר שלומדים מקרבן פסח לכל דיני התורה. ובישועות יעקב (לו"ק סי' למס סק"ל) הביא דבריו ודחה שדינו של פסח חלוק כיון שגילה בו הכתוב ואין למדים ממנו לשאר מקומות. ובפתח הדביר (ס"ג דף סיג ע"ד) דן לענין ברכת הגומל להולכי דרכים התלוי למנהג בני ספרד בהילוך פרסה (שו"ע לו"ס סי' ריט ס"ז), ודן אם תלוי בשיעור פרסה או בשיעור הילוך פרסה. והביא דברי הבית יעקב הנזכרים שבפרסה הדבר תלוי ואין מביאים בחשבון את מהירות ההילוך על ידי כלי רכב, והוסיף שבנידונו נראה פשוט שאין לזוז מהגבול שקבעו חז"ל שכל שהוא מהלך פרסה או יותר במהלך בינוני ויש סכנה, הגם שמהלך במרוצה חייב לברך. ובויען אברהם (שו"ת, יו"ד סי' לס) הביא דבריו וכתב שליבו מהסס בדבר, שנראה שדווקא בסוגייתנו אין הדבר תלוי בסוסים ופרדים, כיון שאז היה מנהג העולם לילך ברגל ומי שהיה רוכב עשה כן כדי לרוץ, ולכן אין תולים ברכיבה אלא בהליכה ברגל שהיא דרך ההליכה הרגילה. אבל במקום שהמנהג ודרך העולם לילך כן, מי יאמר שלא יחשב עתה המהירות במסילת הברזל כמי שבא ממקום קרוב.

רש"י (ד"ק קלסר) ותוספות (זכקיס לו. ד"ס מנין) הוכיחו מכאן שזמן זריקת הדם הוא עד שקיעת החמה, ומאז ואילך נפסל הדם, ולא בצאת הכוכבים הדבר תלוי, שאם עד צאת הכוכבים יכולים לזרוק הדם הרי זמן שחיטת הפסח הוא כדי הילוך כי מיל ולא ט"ו מיל בלבד, שהרי מחצות היום עד צאת הכוכבים יש כדי הילוך כי מיל. אך התוספות דחו ראיה זו, וכתבו שיתכן שמן התורה זמן הזריקה הוא עד צאת הכוכבים, אלא שחכמים עשו הרחקה כדי שלא יבוא לידי הלנת דם וכדי לזרזם בפסח, והעמידו דבריהם במקום כרת, ולכן קבעו זמן השחיטה רק עד השקיעה, אמנם מעיקר הדין אין הדם נפסל אלא בצאת הכוכבים. בנידון זה תלוי דין תפילת מנחה אחר שקיעת החמה, שיטת תלמידי רבינו יונה (ברכות כו. ד"ס תפלת סמנקס) שכיון שתפילת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים, ועיקר התמיד הוא זריקת דם, כשם שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה, כך תפילת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד. ולכאורה לפי מה שדחו התוספות וכתבו שיתכן שזמן זריקת הדם הוא עד צאת הכוכבים, יש לומר שגם זמן תפילת מנחה הוא עד צאת הכוכבים. אך בביאור הגר"א (לו"ס סי' לסס ס"ג לוס יס) כתב שכל מה שצידדו התוספות שאין הדם נפסל עד צאת הכוכבים ויכולים להתפלל מנחה גם אחר השקיעה, הוא רק לדעת רבינו תם הסובר ששתי שקיעות הם (יכול לסלן לד.), ולדעתך יש לומר שאין הדם נפסל עד השקיעה השניה. אבל לפי דברי הגאונים הסוברים שאין אלא שקיעה אחת, ומיד שנכסית השמש מעינינו מתחיל זמן בין השמשות וכמו שהאריך בזה מהר"ם אלשקר (שו"ת, סי' לו), אם כן דם נפסל מיד עם השקיעה. וכן הכריע במשנ"ב (סי' ללג ס"ק יד, שעס"ל לות יק) כדעת הגר"א שאין להתפלל מנחה אחר השקיעה. אולם דעת אחרונים רבים (מנסס כסן מכול ססמס מfמר נ פ"ת, פני יסוסע ברכות כו: ד"ס מ"ט) שאף שדם התמיד נפסל בשקיעת החמה ואי אפשר לשחוט את התמיד אחר השקיעה, מכל מקום זמן תפילת המנחה אינו תלוי בזמן שחיטת התמיד אלא בזמן הקרבתו, והקרבת התמיד היא גם אחר שקיעת החמה, [ובפני יהושע הוסיף, שכל מה ששייך להקרבת התמיד והיינו נסכי תמיד, נכלל במה שאמרו שהקרבת התמיד זמנה עד הערב, כלומר עד צאת הכוכבים] ולכן יכולים להתפלל תפילת המנחה גם אחר שקיעת החמה. וכן כתב הפרי מגדים (סי' פט מסכ"ז סק"ס, סו"ס קו, לך עיין מס שכתב נסי' ללג 6"ל סק"ז) שמותר להתפלל מנחה גם בבין השמשות עד הלילה. כת בשלות

בברייתא שבסוגייתנו מבואר, שגר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב לעשות פסח שני, דברי רבי. רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. וביארו בגמרא במה נחלקו, רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ולכן אף שלא היה בר חיוב בפסח ראשון חייב בפסח שני, ורבי נתן סבר שני תשלומין של ראשון הוא, וכיון שלא נתחייב בראשון אינו חייב בשני. הרמב"ם (קרבן פסק פ"ה ה"ז) פסק כרבי שחייב לעשות פסח שני, אך כתב שאם שחטו עליו בראשון, פטור מפסח שני. ותמה בכסף משנה שכיון שקטן אינו בר חיוב איך יכול ליפטר מפסח שני במה ששחטו עליו בעודו קטן. ותירץ בשם מהר"י קורקוס שכיון שהתורה ריבתה לקטן שישחטו עליו וממנים אותו, נפטר הוא בכך מן השני. האחרונים (שו"ת סקלי לב ק"ג יו"ד סי' קמה, שו"ת משיב לכל ק"ס סי' יס, מנחת חינוך מלוס ס לוס 3) תמהו על תירוץ זה שלהלכה קטן אינו נמנה על הפסח וא"כ אין יכולים לפטרו מחמת טעם זה. [ועיי' מש"כ ליישב בבצל החכמה (שו"ת, ק"ל סי' כג) לפי דברי החתם סופר (נדריס לו. ד"ס סס, שו"ת סס"ס מ"ו סי' יג ד"ס ומ"מ). ועיין עוד בראשית ביכורים (שו"ת, ק"ג סי' ד) ובאור שמח ובחידושי רבינו חיים הלוי (על סרמכ"ס, עס)]. ובבצל החכמה (שו"ת, ק"ד סי' ק) למד מדברי הכסף משנה לענין סיום שעשה קטן, שכיון שכתבה התורה (דברים ו ז) "ושננתם לבניך' וגו', ולמדתם אותם את בניכם' וגו' (שס יס יט), הרי מצוה מן התורה לשנן וללמד דברי תורה לבנו ותלמידו, ולכן אף על פי שמן התורה אין מצוה לקטן ללמוד תורה, מכל מקום כל שהאב והרב מלמדים אותו תורה ומשננים דברי תורה בפיך מתקיים בלימודו של קטן זה מצות עשה מן התורה, ונחשב מן התורה כאילו קיימה הקטן בעצמו. ולכן כשקטן למד וסיים מסכת הרי זה ממש כאילו היה לומדה וסיימה גדול כמו במצות קרבן פסח, וממילא נפטרים כל הבכורים המשתתפים בסיומו מחובת תענית בערב פסח. אולם הנצי"ב במשיב דבר (שס) פירש דברי הרמב"ם, שקטן אף שפטור הוא מ"מ יש עליו מצוה מחמת חינוך, וכיון שיש עליו מצוה בשעת עשיה פטור אף לאחר שנתגדל. אך במהר"ם שיק (שו"ת, לו"ק סי' רסט) הוכיח שבמצוה דאורייתא בודאי אין מועיל קיום המצוה בקטנות לפטרו מן החיוב שלאחר שנתגדל. וכמה וכמה חילוקי דינים להלכה יש במחלוקת זו ויצוינו כאן מקצתם. כתב מהר"ם בן חביב (יוס תרועס, ל"ס כס. ד"ס סלסו ליס), שמי שנולד ביום ראש השנה בחצות היום, ובשנת י"ג ויום א' שמע התקיעות קודם חצות, צריך לחזור ולתקוע אחר חצות, לדעת הפוסקים הסוברים שגדלות תלויה בי"ג שנים מעת לעת, משום שהתקיעות ששמע מקודם היו בזמן שהוא קטן ופטור ממצוות. וכתב רעק"א בהגהותיו שם שאף לדעת הפוסקים שסוברים שאין צריך י"ג שנים מעת לעת, אלא מקצת היום ככולו וגדלות השנים תלויה בתחילת היום, יש גם כן אופן שבו נוגע דין זה, במי שהביא ב' שערות בחצות היום, שצריך לחזור ולתקוע אחר כך, שהרי הגדלות מן התורה תלויה בסימנים ולא בשנים. ומבואר שנקטו שהמצוה שקיים הקטן בקטנותו לא פטרה אותו משנתגדל, ושלא כדעת הנצי"ב. כתב בדרכי משה (לו"ק סי' כג אות ג) בשם מהרי"ל, שמי שנעשה בן י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות שליח ציבור בערבית בליל שבת, כיון שאנחנו מוסיפים מחול על הקודש בערב שבת ומתפללים מבעוד יום, והוספה זו אינה שייכת בשנות הנער. וכן פסק הרמ"א (שס ס"). ומבואר שרק ש"צ אינו יכול להיות, אבל נחשב שהתפלל ואת עצמו פוטר אף שהתפלל בזמן פטור ובתוך הזמן נהיה בר חיוב, וכדברי הנצי"ב, וכן הוכיח הנצי"ב מדברי הרמ"א. בדברי חמודות (ככורות פ"ס לוס יז) כתב שקטן שפדה את עצמו בפדיון הבן או על ידי בית דין או אחרים, ונתאכלו המעות קודם שיגדיל, יש להחמיר להצריכו פדיון נוסף כשיגדיל, כיון שהמצוה שקיים בקטנותו אינה עולה לו כשיגדיל ויהיה בר חיוב, ושלא כדברי הנצי"ב. אך ביהודה יעלה (שו"ת, ק"ג יו"ד ס"ס לסו) חלק וכתב שמשהגיע לעונת הפעוטות שאז מקחו מקח וממכרו ממכר יכול הוא כבר לפדות את עצמו (וע"ע במנחת חינוך מלוס סל3 fוס 3).

האחרונים האריכו לדון בפטור דרך רחוקה, שהנה בגמרא (ג:) מבואר שרבי יהודה בן בתירא שהיה בנציבין הכשיל את שכינו הגוי שהיה עולה לירושלים ואוכל מהפסח, והקשו תוספות (ד"ה מאליה) למה רבי יהודה בן בתירא עצמו לא היה עולה לירושלים, ותירצו שלא היה לרבי יהודה בן בתירא קרקע, ומי שאין לו קרקע פטור מראייה. וביאר הצל"ח (ג: ד"ה ורבי) שכל קושיית תוספות היא על חיוב העליה לרגל, ועל זה תירצו שאין לו קרקע, אך לענין חיוב פסח לא הוקשה לתוספות כלל כיון שרבי יהודה בן בתירא נמצא בדרך רחוקה ופטור מפסח, ואף אין עליו שום חיוב להשתדל לבוא ולהיות שלא בדרך רחוקה בזמן הקרבת הפסח, אלא לכתחילה יכול להישאר במקומו ולהיפטר מחיוב הפסח משום דרך רחוקה. ולהטעים דעת הצל"ח הסובר שאין חיוב לבוא לעשות את הפסח ויכול להפטר מדין דרך רחוקה, יש לבאר על פי מה שיש לחקור האם הפטור בדרך רחוקה הוא מצד אונס שאין ביכולתו לקיים את חובתו, או שהוא מצד פטור והפקעה מעיקר חובתו, שכל שאינו מסוגל לאכול את הפסח אינו מצווה בכך כלל, מפני שאינו ראוי לקיום המצוה. ויש לומר שהצל"ח סבר שפטור דרך רחוקה אינו מחמת שהאדם אינו יכול לבוא ולעשות את הפסח, ולכך אין זה דומה לשאר המצוות, שבודאי אדם חייב לדאוג בהכנת המצוה אף קודם זמן החיוב, מה שאין כן מי שנמצא בדרך רחוקה נידון כ'מופקעי מעיקר חיוב המצוה ולכך אף אם יכול להתקרב ולבוא כדי לעשות את הפסח, אין מקום לחייבו בכך מפני שכל שאינו מחויב במצוה אינו זקוק לדאוג שיוכל לקיים את הקרבת הפסח, מאחר ואף אם נחשב שיכול לעשות את הפסח עדיין שייך בו הפטור של דרך רחוקה.

האם אונן הותר באכילת קדשים בליל פסח והאם צריך טבילה נוספת בבוקר גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. בזבחים (כט:) נחלקו האמוראים האם גם בליל פסח שהותר לו אכילת פסח אסור בקדשים, או שבלילה זה שהותר לו אכילת פסח הותר לו גם אכילת קדשים, ורק בשאר ימות השנה אסור לאונן לאכול קדשים בערביט. והשפת אמת (לעיל כל: ברש"י ד"ס לוגן) הסתפק לפי השיטה שאסור בקדשים בליל פסח, האם למחרת כשאוכל קדשים צריך טבילה נוספת לקדשים, כיון שהטבילה הקודמת לא הועילה לקדשים, או לא. ובהגהות הגרי"מ בידרמן על השפת אמת כתב שלפי מה שפוסקים כרבי אלעזר בן עזריה (לסלן קכ:) שאסור לאכול פסח אחרי חצות הלילה, נראה שצריך טבילה, [אפילו לפי הצד שהותר לאכול גם קדשים], כיון שמחצות נאסר לאכול בין קדשים פסח. והוסיף שמטעם אחר נראה שצריך טבילה נוספת [לפי הצד שהותר לו רק פסח], משום שנראה שאם הותר לו רק פסח, הותר לו רק כזית כדי לצאת ידי חובה, וא"כ נמצא שגם לפסח לא הותר לו לגמרי, וממילא בבוקר צריך טבילה כדי שיהיה מותר לו לגמרי אכילת קדשים.

ובעל המאור (להלן קיט: ד"ס ויס ססוbלין) כתב לפי שאפשר לאדם לעמוד בשאר ימי הפסח בלי אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, אבל בסוכה שאין אדם יכול לעמוד שלשה ימים בלי שינה והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה, כמו שדרשו (סוכס כס:) בסוכות תשבו כעין תדורו, לפיכך צריך לברך על סעודותיו בכל ימי החג לישב בסוכה. וכתב באבני נזר (שו"ת, לו"ס סי' סעז לוס ד) שמכל מקום למדנו מקושיית בעל המאור שאם אוכל מצה בשאר ימים מקיים מצוה כמו האוכל בסוכה בשבעת ימי החג. והמצוה היא שאם אוכל לחם צריך שיהיה מצה. ובחת"ס (שו"ת, יו"ד סי' קלל) כתב שדעת החזקוני על התורה שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה. אך בספר המכתם (סוכס כז. ד"ס ולסיקנס) ובארחות חיים (סל' סוכס לוס לו) הביאן חילוק אחר, שמצה אין אכילתה בשאר ימי הפסח לשם מצות מצה אלא לפי שאינו רשאי לאכול חמץ משביע עצמו באכילת מצה, ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו רשאי לאכול בשר בהמה טמאה שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול בשר בהמה טהורה, אבל הישיבה בסוכה בודאי שאינה לצורך גופו אלא לקיום המצוה בלבד לפיכך צריך לברך לישב בסוכה, וכן כתב במגן אברהם (סי' תרלט ס"ק י) בשם מהרי"ל. ומבואר שסוברים שאין כלל מצוה באכילת מצה בשאר ימים אלא כאכילת בשר בהמה טהורה גרידא. ובספר מעשה רב (סי' קפס) כתב שהגר"א היה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעת ימי הפסח, וכמו שכתוב (שמות יב טו, ויקלל כג טו) שבעת ימים מצות תאכלו', ומה שנקראת רשות זהו רק לגבי אכילת מצה בלילה הראשון שהיא חובה ומצוה לגבי חובה קורא לה רשות, אבל מכל מקום היא מצות עשה מן התורה, וכן כתב בספר הכתב והקבלה (לכריס טו מ) בשם הגר"א, ובמשיב דבר (שו"ת, יו"ד סי' עז) נסתפק לפי דעת הגר"א במי שמברך על אכילת מצה בכל ימי הפסח אם יש בזה איסור ברכה לבטלה, כיון שלדעת הגר"א יש מצוה באכילת מצה כל שבעה.

והאבי עזרי (קרבן פסח פ"ו ה"י) הקשה, אם כן מדוע כתב רש"י שפטור מפסח שני רק מספק, הרי אם זו טומאת התהום פטור מפסח שני בתורת ודאי. ולכן תירץ האבי עזרי, שכיון שעכשיו ודאי טמא, והספק הוא רק האם היה טמא גם בשעת הקרבת הקרבן, נמצא שכל הנפקא מינה מספק זה הוא רק לעניין הכשר הקרבן, ולכן אין בזה את הדין שספק טומאה ברשות היחיד טמא בתורת ודאי. כיון שדין זה הוא רק כשדנים על הלכות טומאה, ואילו כאן דנים על הלכות הכשר הקרבן, ובזה דינו ככל התורה שספיקו להחמיר. ומה שלא מעמידים אותו על החזקת טהרה שנטמא רק בזמן המאוחר יותר ויפטר מפסח שני בתורת ודאי, הוא משום שבספק טומאה ברשות היחיד נתחדש שלא מעמידים את המסופק בחזקת טהרה לא, ודין זה ישנו גם כאן, כיון שהחזקה היא על הטהרה והטומאה, וכיון שהוא ספק טומאה ברשות היחיד אי אפשר להעמידו בחזקת טהרה. ורק את הדין שספק טומאה ברשות היחיד טמא. בודאי אין כאן, כיון שדין זה הוא רק כשדנים על דיני טומאה, ואילו כאן אין שום נפקא מינה בספק לענין טומאה, אלא רק לענין הכשר הקרבן. ונמצא שאדם זה אין לו חזקת טהרה, וגם כאן אין הכרעה שהוא היה ודאי טמא, ולכן אמנם יש ספק שמא היה טמא ואז צריך להביא פסח שני, אבל מספק אי אפשר לחייבו בפסח שני.

כתב בפלתי (סי' סס סק"י) שהיו בזמנו אנשי מעשה שהיו שולחים שליחים לארץ ישראל שיקנו שם עבורם בהמות וישחטום ויפרישו בעבורם מתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה, וכן יתנו ראשית הגז כיון שלרוב הדעות אין מצוה זו נוהגת בחו"ל אלא רק בארץ ישראל, וע"י כך יקיימו המצוה בארץ ישראל כי שלוחו של אדם כמותו. וכתב שהוא מסופק אם עצה זו מועילה, שהרי אין שייכת שליחות באופן זה, כיון שמדיני השליחות הוא (מר יכב כ"ק קי. ועוד) שכל דבר שאין המשלח יכול לעשות בעצמו אינו יכול למנות שליח על כך והרי המשלחים אינם יכולים לבוא לא"י לקיים המצוה מחמת ריחוק המקום, וא"כ גם שליח לקיים המצוה בארץ ישראל אינם יכולים לעשות. ובשדה הארץ (שו"ת, לו"ס סי' יח) כתב בפשיטות שאין מועלת שליחות בזה ואין בידו רק זכות שהחזיק ביד עושה מצוה אבל המצוה עצמה נקראת על שם המקיים אותה. אך האחרונים האריכו לדון שבאופן זה אין אומרים שכל דבר שאין המשלח יכול לעשות בעצמו אינו יכול למנות שליח על כך, שדווקא במקום שמה שהוא אינו יכול

רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא. הרמב"ם (ספר המצוות עשה כו) כתב, שאין אכילת המרור מצוה בפני עצמה, אלא לצורך קיום מצות אכילת קרבן פסח שצריך לאוכלו עם מצה ומרור, וכמו שכתוב (כמדכל ט יל) על מצות ומרורים יאכלוהו', ולכך לא מנה אותה למצוה בפני עצמה. אך בספר המצוות לרס"ג (עשה מט) החשיב את אכילת המרור למצוה בפני עצמה. ורבינו דניאל הבבלי (מעסס נסיס סי' י) הביא ראיה לשיטת הרס"ג, ממה שאמרו כאן שרבנן סוברים שמצה ומרור "אכילה אחריתי היא', ומשמע כדברי הרס"ג שהיא מצוה בפני עצמה, ואף רבי שאמר הכשירו דפסח הוא', אינו חלוק לומר שאינה אכילה אחריתי, אלא שמכל מקום להכשר הפסח היא. והשיב לו רבי אברהם בן הרמב"ם (תטונס ו) מא, שאמנם המצה והמרור הם אכילה אחרת אך אין מחוייב מחמת כך שימנו במנין המצוות כמצוה נפרדת, וכשם שאכילת חטאת ואכילת שלמים הם שתי אכילות נפרדות ואינן אלא מצוה אחת מב, והגרי"פ פערלא (ספר המלוות סס ד"ס והנה עוד) ביאר בדעת רבינו דניאל, שאם אין מצוה לאכול מרור אלא רק יחד עם אכילת הפסח וכשאין לו פסח אינו אוכל מרור אם כן אינו בא אלא לצורך אכילת הפסח והוא תקנה לפסח ומדוע אמרו עליו שהוא אכילה אחרת אלא ודאי שהוא מצוה בפני עצמו גם בלא הפסח.

כתב בצמח צדק (הקדמון, שו"ת, סי' לט) לגבי שותפים שאחד מהם רוצה למכור חלקו לאחר, והוא ימשיך להתעסק עמהם ולהישאר באחריות כבראשונה, יכולים השותפים האחרים לעכבו מחשש שיתרשל בעסק השותפות, כיון שאין מעלה ומוריד לו אם יהיה ריוח או הפסד כיון שאינו שלו. מ ובשער משפט (סי' קעו סק"ס) הביאו וכתב שדבריו נכונים, ומסתפק שם באופן שרוצה למכור רק חצי מחלקו ולהישאר באחריות והתעסקות על כל החלק, האם יכולים לומר לו אם יהיה לך חלק גדול בשותפות תתעסק יותר בשותפות ותשמרנו יותר. והוסיף עוד שאם רוצה למכור חצי חלקו לאחר באופן שגם האחר יתעסק בשותפות בזה נראה ברור שיכולים השותפים האחרים למחות, ויכולים לומר אין רצוננו להיות הרבה דעות במשא ומתן שמא יבוא היזק מזה. והוכיח ממשנתינו שמבואר שבני חבורה שנמנו יחד לקרבן פסח והלך אחד מהם בלי דעת חביריו והמנה עוד חברים על פסדר, רשאים בני חבורה ליתן לו את חלקו והוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, והגמרא מוסיפה שגם אם כל בני החבורה שהמנה שלא מדעת חביריו אינם אוכלים בין כולם אלא חלק אחד, מ"מ יכולים שאר בני החבורה לעכב וליתן לו את שלו שיאכל עמהם, כיון שיכולים לומר לו איננו רוצים שיהיה איש נכרי בינינו, ופירש רש"י (ד"ס דעות) 'אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם, שמא יעכבו עליהם הסעודה', וא"כ כ"ש ששייך טענה זו בשותפות במשא ומתן, ועיין פתחי תשובה (מו"מ שס ס"ק כל).

קיים מנהג נפוץ לאכול מצה בי"ד באייר, המכונה פסח שני ("הפסח השני"), היום שבו ניתנה הזדמנות שנייה למי שהיה טמא ו/או לא יכול להביא את כבש הפסח בפסח. עשה כן. כשם שהמצה הנאכלת כמו האפיקומן על ידי הסדר מציינת את המצות ואת קרבן הפסח הנאכלים בימי המקדש, כך מצה זו היא זכר לפסח השני. אך אם כך הדבר, נשאלת שאלה: כבש הפסח (והמצה הנלווית לו) נאכל במוצאי אייר ט"ו, אך המנהג הנפוץ בימינו הוא לאכול מצה ביום אייר י"ד, כאשר כבש הפסח היה. נשחט ומוכן. למה?

שם. עוד הקשו התוספות (לעיל ע"6 ד"ס ליטל), מדוע לא אמרו שישא ממזרת, שהרי עבד מותר בממזרת (קידושין סט.), ואף צד חרות מותר בה, שהרי אמרו (יבמות לז.) שממזרים ובני חורין מותרים זה בזה. ותירצו, שאין זו תקנה להרבות ממזריםיד. והתוספות רי"ד (גיטין מס: ד"ס כס) תירץ, שהעבד יכול לומר שאינו רוצה שיהיו בניו ממזרים ולא תהיה להם תקנה. מדברי התוספות משמע שאפשר לקיים מצות פריה ורביה על ידי בנים ממזרים. וכן כתב המנחת חינוך (מלוס 6 סוס ק) שמשמע בדעת הפוסקים, אלא שהקשה מדוע יוצא ידי חובת המצוה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, ולדעת הרבה ראשוניםטו, מצוה שבאה בעבירה, מן התורה אינו יוצא בה ידי חובה. וכתב ליישב על פי דברי השער המלך (לונג פ"ק ק"ה), שכל הדין של מצוה הבאה - בעבירה, הוא רק שבשעת קיום המצוה הוא עובר את העבירה, וכגון אתרוג הגזול שבשעה שהוא נוטלו עובר על חיוב של "והשיב את הגזילה' (ויקלל ס כג). אבל אם בשעת קיום המצוה אינו עובר את העבירה, וכגון כאן שקיום המצוה הוא במה שיש לו בנים ובזמן הזה אינו עובר איסור, אין העבירה שעובר בשעה שבא עליה נחשבת כמצוה הבאה בעבירה.

כל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו, ופסק השו"ע (לו"ס סי' סמג ס"ל) שאפילו איסור דרבנן אסור להאכילם. ודנו הפוסקים אם צריך להימנע מלהאכילו איסור במקום שכשיגדיל הבן לא תהיה מצוה זו שייכת אצלו. כגון בת ישראל קטנה הנשואה לכהן שאין נישואיה נישואין כיון שקטנה היא, ולכן אינה אשת כהן ועדיין אינה יכולה לאכול בתרומה, וכשתגדיל יחולו נישואיה ותהיה אשת כהן ותוכל לאכול בתרומה, האם צריך להפרישה בקטנותה מלאכול בתרומה. בעונג יו"ט (שו"ת, סי' לו ד"ס וכזס) הוכיח מסוגייתנו שמותר להאכילה, ששנינו במשנה שאפוטרופסים יכולים לשחוט קרבן פסח עבור יתום קטן אף שאין מבורר בשעת השחיטה על איזה קרבן מתוך הקרבנות של שני האפוטרופסים עתיד להתמנות, ומוכיחה הגמרא מזה שיש ברירה, ואפשר לברר אחר זמן, בשעת האכילה, איזה חלק הקרבן נתמנו עליו היתומים. ודחו, שמה שנאמר בתורה (שמות יב ג) שה לבית' מלמד שדי במינוי השה לכל הבית ואין צורך למנותו לכל אחד ואחד מבני הבית, ובאמת אין ממנים את הקטנים על הפסח (סמפרס גדליס לו. ד"ס ולי, וללס מסלס"ל כסן כתוס' ד"ס סס). והקשו התוספות (שס) לפי זה איך מאכילים קרבן פסח לקטן, שהרי אף אם אכן אין צריכים למנות את הקטנים על הפסח מכל מקום סוף סוף כשהם אוכלים את הפסח הרי הפסח נאכל שלא למנוין, ואיסור יש להאכיל את הפסח שלא למנויו ואסור להאכיל לקטן איסור בידים. ותירצו התוספות (וכ"כ בתוס' סל"ס מסלכן ד"ס סס) שבאופן שיש חינוך מצוה מותר. ובביאור תירוצם כתב המגן אברהם (סי' סמג סק"ג) שמשום חינוך מצוה מותר להאכיל לקטן איסור. וראה להלן במה שיתבאר על פי שיטת התוספות. אך במרומי שדה ובעונג יו"ט (שס) תירצו קושיית התוספות, שכיון שכשיגדיל הקטן לא יעבור איסור באכילתו מבשר הפסח כיון שאז יהיה מינויו מינוי, ורק קטנותו גורמת לו שיהיה איסור בדבר, לכן לא אסרה תורה להאכילו במינוי של קטנות. שהפסוקים שבתורה שמהם למדו שאסור להאכילו איסורים, לא נאמרו אלא בדם ושרצים ובטומאת כהנים, שאסור בהם גם כשהוא גדול, ובהם אסור להאכילו בידים, אבל בדבר שמותר כשהוא גדול ע"י איזה מעשה, מותר גם בקטנותו ע"י מעשה זה.

אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. הריא"ז [הובא בשלטי הגבורים (ברכות נה, אות ה)] ביאר בשם הרבינו חננאל, במה שאמרו (שס), שאחד מהדברים המקצרים ימיו ושנותיו של האדם הוא המנהיג עצמו ברבנות, שזה רק במי שמנהיג עצמו ברבנות גם בצינעה, אבל בפרהסיא מותר לנהוג כןעז. והמגן אבות (לענ"ן, חנות פ"6 מ"י) כתב, שהרבנות שמקברת את בעליה הוא דווקא אם נוהג רבנות בשאר דברים שאינם של תורה, אבל חלילה מלהימנע מחמת כן מרבנות של תורה. והמהרש"א (ק"ס כרכות סס ד"ס והמנהיג) הקשה על מה שאמרו שם, שהמנהיג עצמו ברבנות מתקצרים ימיו, שבכמה מקומות אמרו שהרב צריך לנהוג ברבנות, כגון מה שאמרו בכתובות (קג:) נהוג נשיאותך ברמים'. ועוד, שרב יהודה עצמו שאמר שהרבנות מקצרת ימים, אמר לרב נחמן (קידושין ע.), שכיון שנתמנה לפרנס על הציבור, אסור לו לעשות מלאכה לפני שלשה אנשים, הרי שגם לדעתו יש להנהיג עצמו ברבנות. וכתב, שמצא כתוב בשם רבינו חננאל, שמה שאמרו שהרבנות מקצרת ימים הוא דווקא כשנוהג בה בצינעה, אבל בפרהסיא מותר להנהיג עצמו ברבנות. וכתב המהרש"א שביאור זה הוא דוחק. ולכן פירש, שרב יהודה דקדק ואמר "המנהיג עצמו ברבנות, ולא הנוהג עצמו ברבנות, כלומר, שלשון נוהג' משמע שהאנשים קיבלו אותו עליהם לרב, ובאופן זה ודאי מותר לנהוג עצמו ברבנות, אבל לשון 'מנהיג' משמע, שהוא מנהיג את עצמו בשררה ורבנות בעל כרחם של האנשים ושלא לרצונם, ועל כגון זה אמרו שהרבנות מקברת את בעליה". והגר"א (כיסולי לגלות, ברכות סס ד"ס ולל"י ג"ל) פירש, שהרבנות שאמרו עליה שהיא מקצרת את ימי בעליה, היא זו שאינו רוצה לעשות מלאכה, באומרו שאינה ראויה לכבודו. והעין אליהו (סס ד"ס למל לב יסולס - סלbסון) תירץ, שמי שמנהיג את עצמו ברבנות מכיון שהדבר נצרך לתועלת הציבור, אם כן ההנהגה היא מחמת הציבור ואין זה נקרא שמנהיג את עצמו, והדבר מותר לו, אבל אם לציבור אין תועלת בכך שנוהג ברבנות, אלא עושה כן רק מעצמו יתקצרו ימיו.

במשנתנו מבואר שעבד אינו יכול לאכול מקרבן פסח אלא משל רבו, ומחמת כן שנינו שעבד של שני שותפים אינו יכול להימנות על קרבן פסח לא של זה ולא של זה, ואפילו המנהו האחד על פסחו, וכפירוש רש"י (ד"ס ל6 ילכל) מי נתן רשות לחלק האחר לימנות על אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד, ותמה באבני נזר (שו"ת יו"ד סי' תנד) בטעם הדבר, מה לו לרבו בזה וכי אכילת פסח מגרע עבדות רבו ולמה יוכל רבו למחות בו באכילת פסח. וביאר, שאכילת פסח עניינה להראות בזה שאנחנו עבדי הקב"ה ולא עבדי מצרים, שכשהיו במצרים היו מזונותיהם משל מצרים כיון שעבד אוכל משולחן רבו, [ואף כשאחרים נותנים לו הדין הוא מה שקנה עבד קנה רבו והעבד אוכל משל רבו, וא"כ אף שמזונות בידי שמים מ"מ זכו בהם מצרים ונתנו להם], וכשיצאו ממצרים אוכלים פסח משולחן גבוה ומראים בזה שהם עבדי ה' וע"כ מזונותיהם משולחן השי"ת ואינם עבדי מצרים. ולכן עבד כנעני אינו יכול לאכול פסח כיון שבזה מורה שמזונותיו משולחן ה' שלא באמצעות רבו, וזה עדות שקר שהרי מזונותיו משל רבו ויכול לאכול משולחן ה' רק באמצעות רבו, וע"כ יכול לאכול רק מפסח שהמנהו עליו רבו שזה יורה שמזונותיו באים לו מה' באמצעות אדוניו. ומזה למד באבני נזר לענין מצות ישוב ארץ ישראל, במי שאינו יכול להתפרנס. בא"י ומתפרנס ממעות חו"ל שאינו מקיים בזה המצוה, שעניינה הוא כיון שישראל הם תחת ממשלת הקב"ה בלי שום שר וכן גם ארץ ישראל אינה תחת ממשלת שום שר [וכמבואר ברמב"ן (ויקלל יס כס), וראה תענית (.)]. וא"כ אם ידור אדם בא"י ואין לו שם שום מצב פרנסה רק מה שנשלח לו מחו"ל ועדיין השפעת מזונותיו ע"י השר שמחו"ל, מתמעטת המצוה על ידי כך ואין ברור כלל אם מקיים המצוה. ובאבני נזר בחושן משפט (סי' לס, יו"ד סי' קכז) מובא דברי החולקים שסוברים שאין זה הטעם במצות ישוב ארץ ישראל, ואף כשנהנה מחו"ל לא נחסרה מצוותו. ועוד שכל דבר הבא אל ארץ הקודש מתבטל לקדושה, לפי שהוא פלטין של מלך מלכי המלכים ובמקום המלך אפילו שר הרי הוא עבד ובטל ממציאותו, על כן נקרא הכל שהוא מקדושת ארץ ישראל. ואדרבה מטיבים בזה לאחרים לאחינו שבגולה שמחזיקים אותם. וכן הביא שם פירוש אחר בסוגייתנו ודחה אותו.

בגמרא מבואר שאין זה דרך ארץ לשתות כוס שלם בבת אחת אלא בשתי לגימות. כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פי"ד ה"ט) 'השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט וכו', אם שהה מתחילה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין'. ונתקשה בדבריו הלחם משנה (שכיתס עשול פ"ג ה"ד) שכיון ששותה רביעית מעט מעט א"כ ודאי ששוהה יותר משיעור שתיית רביעית בבת אחת, ועיי"ש מה שיישב. ומדברי הרמב"ם אלו הוכיח במהר"ם שיק (שו"ת, לו"ק סי' פס) ששיעור שתיית רביעית תלוי בדרך העולם, ולפי"ז פסק לברך ברכה אחרונה לאחר שתיית קפה אף ששוהה בשתייתו, משום שבזה הדרך לשתותו מעט מעט. ועל פי הגמרא כאן כתב השער הציון (סי' לי לוס יל) ליישב דברי הרמב"ם, ששיעור שתיית רביעית היינו בשתי לגימות שלוקח יותר זמן, ולכן שפיר שייך שישתה מעט מעט ומ"מ יהיה פחות משיעור שתיית רביעית.

והמנחת חינוך (טו-ו) חקר, האם דינו כמו בשבת גם לענין זה שלא חייב אם לא עקר ממקום ד' או שלא הניח במקום ד', כמבואר במסכת שבת (ד.). וכתב שנראה שזה תלוי מהו טעם הדין שבשבת חייב רק כשעוקר ממקום ד' ומניח במקום ד'. שלפי שיטת רבינו תם (סס תוס' ד"ס וסס כעיכן) שהוא משום שבמשכן היו מניחים על מקום ד', ובשבת חייבים רק כשעושים מלאכה כמו במשכן, אין ללמוד מזה לכאן, כיון שרק בשבת צריך לעשות מלאכה כמו במשכן. אמנם לפי שיטת ר"י (תוס' שס) שהוא משום שלשון הוצאה האמור בתורה מתפרש הוצאה ממקום החפץ, ואין מקום חשוב פחות מד', נראה שגם באיסור הוצאה בפסח לא חייבים אם העקירה לא היתה ממקום ד' או שההנחה לא היתה על גבי מקום ד', כמו שנלמד משבת שהאיסור הוא רק בעקירה והנחה, כיון שנלמד משם מהי הוצאה'.

בגמרא נתבארו שיעורי קדשים פסולים, לענין טומאה שיעורם בכביצה, ולענין איסור אכילת נותר שיעורם בכזית, ולענין טומאת הידים נחלקו האמוראים אם ללמוד משיעור אבילה או משיעור טומאה, כמו שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה לעיל (מט.) לענין החיוב לחזור לירושלים לשרוף קדשים, שלשיטת ר' מאיר שיעורו בכביצה שלמדים מטומאתו כמבואר בגמרא (שס כ"ג), ולר' יהודה שיעורו בכזית שלמדים מאכילתו. ולענין אכילת קדשים שהיא מצוה כמבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פ"י ס"6) ובספר המצוות (עשס פט), והאוכל קדשים מברך ברכת המצוות כמבואר בתוספתא (פ"י ס"ק), בפשטות השיעור בכזית כמו שאר מצוות אכילה, וכן הוכיח בחת"ס (שו"ת, לו"ס סי' מט) ממה שאיסור נותר בכזית שה"ה מצות אכילת קדשים בכזית, עיי"ש. ובגמרא יומא (לט.) אמרו שבזמן שהיה מארה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול, היו הצנועים מושכים ידיהם, ולא לקחו חלקם מהקדשים, וקשה איך מנעו עצמם ממצוה. וכתבו התוספות ישנים (יומל שס ד"ס שמגיעו) והריטב"א (סס ד"ס וכל) שמה שאמרו בגמרא שמשכו ידיהם היינו דווקא בזמן שהגיעם רק כפול שאינו מצוה, אבל אם הגיע להם כזית שיש באכילתו מצוה ודאי שלא משכו ידיהם, וכ"כ התוספות רי"ד (סס ד"ס וכל). ומבואר מדבריהם שמצות אכילת קדשים שיעורה בכזית ולא בפחות. ומכך למד בבני חיי (לו"ק סי' סעס סק"ל) שמי שאין לו בליל פסח אלא חצי זית מצה, אין מצוה כלל לאוכלו, וכמו בקדשים. וכן פסק בשבות יעקב (שו"ת, ק"ג סי' יק). וראה מה שנתבאר בענין זה לעיל (עק:). אבל בחיים שאל להחיד"א (שו"ס, מ"ס סי' ד) כתב שאין להוכיח מדברי הראשונים שבפחות מכזית אין מצוה כלל, שי"ל שכיון שאינו מצוה גמורה לכן משכו ידיהם ממנו, ועוד כתב לחלק שמצות אכילת קדשים אין זה חיוב על כהן מסוים אלא על כל המשמר, משא"כ אכילת מצה שהמצוה על כל יחיד.

. הרמב"ם (קרבן פסח פ"י קי"ל) כתב שהמותיר בפסח לא לוקה משום שהוא לאו הניתק לעשה. והקשה המשנה למלך (פסולי סמוקדסיס פי"ס ק"ט), מדוע כתב הרמב"ם (קרבן פסח פ"ס ק"ז) שאם הניח אימורים של פסח ולא הקטירם עד שלנו ונפסלו בלינה לא לוקה על הלאו של "ולא ילין חלב חגי עד בקר' (שמות כג יח) משום שאין בו מעשה, ולא כתב גם כאן שהוא לאו הניתק לעשה. ותירץ, שמצאנו עשה רק בבשר שנאכל לאדם, משום שנאמר (שמות יב י) והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו' [ואמנם הוא נאמר בפסח, אבל ממנו נלמד לכל הקרבנות שהבשר הנאכל לאדם חייב שריפה אם נותר], אבל באימורים שהם אכילת מזבח לא נאמר עשה לשרוף, ואין ללמוד ממה שיש עשה בבשר הנאכל לאדם, שיש עשה גם באימורים הנאכלים למזבח, ולכן כתב הרמב"ם שהמלין אימורים לא לוקה משום שאין בו מעשה. והגר"ח תירץצב, שהלאו שנאמר בבשר הנאכל לאדם הוא שלא יותירו ממנו, ולכן הוא ניתק לעשה, כיון שהמצוה של שריפה הוא מחמת השם נותר שחל בבשר, וכיון שהלאו הוא שלא יותיר אותו, והעשה הוא לשרוף את הנותר לכן הוא לאו הניתק לעשה. אבל באימורים הלאו הוא שלא ילין', ונמצא שהאיסור הוא לא בגלל שנהיה נותר אלא בגלל שהוא לןצג, ולכן אע"פ שהוא גם נהיה נותר, וממילא יש בו מצות שריפה [ולא כמו שכתב המשנה למלך], מכל מקום כיון שהלאו הוא שלא ילין, והחיוב שריפה הוא מחמת שנהיה נותר, אין שייכות בין העשה ללאו, ואין זה לאו הניתק לעשה צד, ובכתבי הגרי"ז (סמולס ד: ד"ס פסקיס) תירץ, שאמנם האימורים שלנו חייבים בשריפה, אבל חיוב שריפתם הוא לא מחמת הפסלות המיוחדת של לינה, אלא הוא משום שכל פסולי המוקדשים נשרפים, משא"כ בנותר שחיוב שריפתו הוא דין מיוחד מחמת השם נותר שבו, שהרי מבואר ברמב"ם (פסולי סמוקדסיס פי"ט ס"ד) שנותר נשרף ביום, ומשמע שכל פסולי המוקדשים נשרפים בלילה, והרי שיש חיוב שריפה מיוחד של נותר. ולכן רק הלאו של נותר ניתק לעשה, משום שהלאו הוא על מה שפסלו בפסלות של נותר, וגם העשה הוא מחמת הפסלות המיוחדת של נותר, אבל הלאו של לינת אימורים לא ניתק לעשה, משום שהלאו הוא שלא יפסלנו בפסלות של לינה, ואילו העשה הוא מחמת שפסול, ונמצא שאין שייכות בין הלאו לעשה. ובאופן נוסף תירץ הגרי"ז (שס ד"ס וסנותר) לפי מה שכתבו תוספות (תמולס ל: ד"ס ולני) שהלאו של נותר ניתק לעשה כיון שהעשה נכתב סמוך ללאו, וא"כ נראה שלכן הלאו של הלנת האימורים לא ניתק לעשה, כיון שמצות שריפתם לא נכתב סמוך לאיסור הלנתם, ולכן הוא לא ניתק לעשה.

לימוד תורה בעיון, ואמירת תחנון ביום סיום מסכת כתב בפרי השדה (שו"ת, ח"ג סי' קפב), שיש מי שהעיר שביום שעושים סיום מסכת אין לומר תחנון בתפילה, כשם שבט"ו באב אין אומרים תחנון משום שהוא יום טוב. שהרי כתב בים של שלמה (נ"ק פ"ז סי' מו), שנהגו כל ישראל לעשות סיום בסעודה וליתן שבח והודיה למקום ולפרסם אותה שמחה, והביא בים של שלמה ראיה לכך ממה שאמרו בתענית (ל:) שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים וט"ו באב, וביארו בגמרא הטעם שט"ו באב הוא יום טוב, משום שהוא יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה, ולפי שפסקר אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים, ונחשב להם ליום טוב, ומכאן למד בים של שלמה שהוא הדין להשלמת הספר שהוא יום טוב, שאין לך מצוה גדולה מזו. ובפרט בשדעתו להתחיל אחר כך ספר אחר. וכיון שהים של שלמה למד דין יום טוב ביום סיום מסכת מט"ו באב, אם כן כשם שבט"ו באב אין אומרים תחנון, כך ביום סיום מסכת אין לומר תחנון. והסכים עמו בפרי השדה. אלא שכתב בפרי השדה, שדברי הים של שלמה אמורים דווקא בזמנים הקודמים, שידעו שלמדו בעיון היטב, וגם עיקר עסקם היה לשמה דווקא, ובכך יש באמת יום טוב ביום הסיום וקל וחומר הוא מט"ו באב, אבל בזמן הזה שבעוה"ר מועטים הם הלומדים שכתב

שם. הקובץ הערות (סי' מב-ג) הוכיח מכאן שאע"פ שדבר האסור באכילה אין בו דין נותר ולא חייבים לשורפו כשנותר, אבל אם יש ספק אם אסור באכילה יש בו דין נותרלב, שהרי מבואר כאן שאם יש ספק האם הגיד הנשה הימיני אסור, או שהשמאלי אסור, יש חיוב לשורפם כשנותרו. ואע"פ שאסור לאוכלם מספק, אך לענין חיוב שריפה צריך להחמיר ולשורפם שמא כל אחד מהם מותר באכילה לג, וכן מוכח מהמבואר להלן שאם הגיד הנשה האסור התערב עם שאר הגידים חייבים לשורפם. ומוכח שאע"פ שאסור לאוכלם מספק, אך לענין חיוב שריפה צריך להחמיר ולשורפם שמא כל אחד מהם מותר באכילהלד. ובביאור הדברים כתב הקובץ הערות (סס), שרק אם הבשר אסור בעצמותו באכילה הרי הוא כעצמות שאינם ראויים לאכילה שאין בהם דין נותר, אבל אם הבשר מותר בעצמותו באכילה, אלא שמספק אסור לאוכלו, הרי זה איסור גברא שלא לאוכלו [אם גלוי כלפי שמים שהוא מותר], משום שהגברא מוזהר לחשוש לאיסורים, ולכן הבשר נחשב בשר הראוי לאכילה, ויש בו דין נותר [אם גלוי כלפי שמים שהוא מותר לה.

האם נשים מצוות בשריפת פסולי המוקדשין שם. בתוספות (קידושין לל. ד"ס מעקס) מבואר שנשים מצוות בשריפת קדשים פסולים. והפני יהושע (בתוס' שס) הקשה שהרי אין שורפים קדשים בלילה, ואם כן זו מצוה שהזמן גרמא שנשים פטורות. וכן מבואר בחינוך (מלוס קינג) שמצות שריפת נותר לא נוהגת בנשים. והשער המלך (שס) תירץכב, שתוספות סוברים כשיטת הרמב"ם [שהובא בעניינים הקודמים], שרק שריפת נותר ופיגול צריכה להיות ביום, אבל שריפת שאר קדשים פסולים כשרה גם בלילה, ולכן שריפת שאר פסולים היא לא מצוה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהכג, והוסיף עוד שיתכן שתוספות סוברים שגם בשריפת נותר נשים חייבות, משום שהלאו של "לא תותירו' ניתק לעשה של שריפת נותר כמבואר להלן (פד.), וכיון שנשים מוזהרות בלאו הם גם מצוות בעשה. כיון שבלאו הניתק לעשה, העשה הוא תיקונו של הלאו כמו שכתב רש"י (מכות יד: ד"ס כל), ולכן גם נשים מצוות בעשה שבא לתקן את הלאו. והגרעק"א (בגליון השער סמלך) הוכיח כן כד ממה שכתב הרמב"ם (סמולס פ"ס ס"ל), שלאו הניתק לעשה הוא רק כשכל המוזהרים בלאו מצווים בעשה, וכיון שלא תותירו הוא לאו הניתק לעשה, בהכרח שגם נשים מצוות בעשה, שאם לא כן נמצא שבלאו הן מוזהרות ובעשה הן לא מצוות, ומדוע הוא לאו הניתק לעשה.