רוח רעה בליל שמורים בגמרא אמרו שלרבי אליעזר מה שאיתא בפסוק ליל שמורים היינו לילה המשומר מן המזיקין. וכתבו התוספות (ד"ה לילה) שאף לרבי יהושע הוי ליל משומר ממזיקין והוכיחו כן מגמרא פסחים. וכתב הטור (סי' קפז) בשם הראשונים, שכשחל פסח בשבת אין אומרים במעריב מעין שבע, כיון שטעם התקנה מפני המאחרים וסכנת המזיקים, וליל פסח הוא ליל משומר. וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סי' לל), וכן פסק בשו"ע (סס ס"ל). ובשו"ת פסקי אליהו (ס"ס סי' ט) חידש גם לענין ביצה קלופה שאף שאסורה משום רוח רעה, מכל מקום עני המשאיר ביצה קלופה בליל פסח בשביל הסדר בלילה השני מותר לאוכלו למחרת, כיון שהוא ליל שימורים ואין שורה רוח רעה. ובספר אוריין תליתאי (לסללכ"ר הגר"פ לפשטיין, סוף הספר עמ' קנז) הביא בן המחבר בשם המנחת יוסף שפעם אחת נשאלה שאלה לפני מהרי"ל דיסקין שנתערבה בליל הסדר ביצה קלופה שנולדה ביום טוב בביצים קלופות אחרות, והשיב מהרי"ל דיסקין שהביצים מותרות, שאף שביצה שנולדה ביום טוב אינה בטילה באחרות כיון שיש לה היתר לאוכלה למחר וכל דבר שיש לו מתירים לאכלו בזמן אחר אינו בטל אפילו באלף, מכל מקום כאן הביצה בטלה, שכיון שהביצים קלופות אי אפשר לאוכלן למחר שהרי ביצים קלופות שעבר הלילה יש סכנה באכילתן, וכיון שאין היתר לביצים אלו למחר הרי הביצה בטלה. וכתב באוריין תליתאי לתמוה עליו, שכיון שליל הסדר ליל שמורים הוא אין בו סכנה זו בביצים שעבר עליהם הלילה שהרי מטעם זה אין קוראים קריאת שמע שעל המטה בליל הסדר, והביא בשם אביו הראב"ד שפעם נשאל בדבר מי שהניח אוכלים ומשקים בליל הסדר תחת המטה ושכח להוציאם והיו שם כל הלילה, והשיב אביו שמותר לאכלם כיון שלילה זה משומר מן המזיקים, ומותר אף לכתחילה להניח אוכלים תחת המיטה בלילה זה. ולפי זה העיר על מה שכתב באבן יעקב (עמ' קכג) בדבר מי שמצא ביום טוב ראשון של פסח צלוחית עם יי"ש של חמץ, וצידד להתיר להמתין עד מוצאי יום טוב כיון שמיבדל בדלים מחמץ זה מאחר שהיה תחת המטה, והעיר באוריין תליתאי שכיון שבליל הסדר אין מזיקין ואין רוח רעה על המאכלים שתחת המיטה וכנ"ל, אין בדלים מיי"ש זה. וכתב עוד להעיר למעשה, שבנטילת ידים שחרית אחר ליל פסח לא יברכו על נטילת ידים, כיון שאין רוח רעה שורה על הידים, וכדין הניעור כל הלילה שנוטל ידים בלי ברכה לדעת הרמ"א (לו"ק סי' ו סי"ג). אך יש שכתבו שכיון שהפוסקים לא הביאו דין זה אין לנהוג כן, לפי שבעניני רוחות רעות אין לנו אלא מה שקבעו חז"ל ואין לחדש דינים בענין זה (כלס ויגל מסס סי' ג לוס י).

בתשרי עתידין ליגאל. הקשה בטורי אבן, שמבואר בעירובין (מג.) שהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא, מותר לשתות יין בשבתות ויו"ט, שאין אליהו הנביא בא בער"ש ויו"ט, ואסור בימות החול. וקשה שיהא אסור לשתות רק בתשרי או בניסן, ולמה אסור בכל ימות השנה. ותירץ עפי"מ דמבואר בסנהדרין (לס.) שיש ב' קיצין, בעתה' ו'אחישנה' וכמו שאמרו זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ומה שאמרו בתשרי עתידין ליגאל, היינו בעתה, אבל באחישנה, אין זמן קבוע לדבר, וכל יום יכול להיות שיבא. וע"כ אסור בכל ימות החול שמא יזכו ויבא מידי. ובבן יהוידע תירץ שסוגיין לא איירי בביאת המשיח, אלא בקיבוץ גליות שיהיה אחר ביאת המשיח. וכעי"ז כתבו בערוך לנר ובשפת אמת שחלוק זמן ביאת הגואל מזמן הגאולה, והכא איירי בזמן הגאולה, ולא בזמן ביאת הגואל.

אם יש דין שביתה על הקרקע אין נוטעין וכו' פחות מל' יום לפני ר"ה. והיינו מפני שנקלט בשביעית. ומכאן הוכיח המנחת חינוך (מלוס לקל סק"ס) שאף שמעשה הנטיעה נעשית קודם ר"ה מכל מקום כיון שנקלט בשביעית אסור משום שיש דין שביתה על הקרקע, שתשבות הארץא. אמנם לדעת הראשונים [המובאים להלן] שהענין הוא מפני מראית העין שלא יאמרו שנטע בשביעית אין ראיה מכאן. ויש שכתב שאף לדעת רש"י אין ראיה מכאן, שי"ל שאם נקלט בשביעית נחשב כמו שעשה המעשה בשביעית עצמה, ואין ראיה שיש דין שביתה על הקרקע בעצמה.

זמן בר מצוה אם צריך מעת לעת התוספות (ד"ס 3) כתבו שלענין גדלות צריך י"ג שנים שלימות מעת לעת. ופירשו בדבריהם הדברי חמודות על הרא"ש (כלה פ"ה אות ה) והמשנה למלך (ליסות פ"ג קכ"ל) שלשיטתם אין אדם נעשה גדול אלא בי"ג שנים מעת לעת, דהיינו שאם נולד באמצע היום אינו נעשה גדול עד אותה שעה. וכן מבואר בשאלתות (סוף פרשת בחוקותי), וכתב בהעמק שאלה הוכחות לשיטה זו, ושאם היו הפוסקים רואים דברי השאלתות היו מחמירים כמותו שגאון קדמון הוא קרוב לזמן האמוראים, וכל הפוסקים חששו לדבריו שדבריו דברי קבלה. והמהרש"ם (ח"ג סי' קכל) כתב שספיקא דדינא הוא אם צריך מעת לעת אם לאו. ויש שנהגו מחמת כן כשנולד להם ילד שהיו כותבים בראש איזו מסכת בש"ס נולד לי בן ביום פלוני בשעה פלונית' (מועדים וזמניס ק"ד סי' לפס). ולשיטה זו ראוי לחוש בילד שנולד באמצע היום שביום הבר מצוה יניח תפילין בצהרים כיון שאולי לא נעשה בר מצוה עד אז (מועדים וזמניס סס, לך ללס סול לסכנעס עפר עמ' כפל סכסן מכמס טעמיס סלין גרין לקום לזה). אבל הש"ך (חו"מ סי' לס סק"ל) חלק עליהם, ופירש בדברי התוספות שכוונתם רק מעת לעת דהיינו שצריך י"ג שנים שלימות ולא די מקצת יום האחרון, אבל אין צריך להשלים את השעות שעד הלידה. וכן פסק המג"א (סי' כג ס"ק יג) והובאו דבריו במשנה ברורה (שס ס"ק לג). ובשו"ת הב"ח (סי' קמה) נשאל על דבר הנער שנולד בראש חודש טבת ואירע בר המצוה שלו בר"ח טבת שהוא יום הראשון דיום ר"ח טבת, אם מותר להתפלל ערבית בליל שבת. והאריך הב"ח להוכיח בתשובתו שאין צריך י"ג שנים מעת לעת, וכתב שמצא ראיה לדבריו בדרשות מהרי"ל בהלכות תפילה שכתב שנער שנעשה בן י"ג שנה בשבת אסור לו להיות ש"ץ בליל אותו שבת, שאעפ"י שאנחנו מוסיפים מחול על הקודש בערב שבת היינו משום המעלה של קדושת היום, אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער, ומאחר שמתפללים בלילה בערב שבת מבעוד יום לא יהיה נער זה ש"ץ. ומבואר בדברי המהרי"ל שדוקא כשהתפילה היא מבעוד יום אין נער זה יכול להיות ש"ץ, אבל כשמתפללים בלילה, שבזמן הב"ח היו רגילים בזה לפעמים בשעת חופה', יכול הוא להתפלל ולהיות ש"ץ כיון שמקצת יום א' ככולו ואין צריך י"ג שנים מעת לעת. [וראה מה שהאריך לפי זה בבירור הלכה (לו"ק ס"ל סי' (ס) לענין מי שנולד בראש חודש כסליו בשנה שהיה רק יום אחד ראש חודש, ובשנה שנעשה בר מצוה היו ב' ימים ראש חודש, שנעשה בר מצוה בא' דראש חודש, שכשם שמקדימים לתחילת יום שנשלם בו י"ג שנים כן מקדימים גם בזה, עיי"ש].

בגמרא מובא הברייתא שדורשת מן הפסוק (ויקלס כג (ג) ועניתם את נפשותיכם בתשעה', וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ומכאן שיש מצוה לאכול בערב יום הכיפורים, והסתפק בשו"ת רע"א (ק"ל סי' טז) בדינם של נשים במצוה זו, אם פטורות הן ממצוה זו כבכל מצות עשה שהזמן גרמא, או שהן חייבות כיון שהלימוד הוא מ'ועיניתם' כמו שהן חייבות בעינוי ביום כיפור הן חייבות גם באכילה בערב יום כיפור. וכן נסתפק בספק זה בהגהות הרש"ש למסכת סוכה (כח:). ובשו"ת כתב סופר (לו"ס סי' קין) פסק שנשים חייבות במצות אכילה בערב יום כיפור, ומשום שני טעמים, א. משום שהמצוה נלמדת מ'ועיניתם שבה נשים חייבות. ב. מפני שהרא"ש ביומא (פ"ק סי' כג) והטור (סי' תרד) כתבו שטעם המצוה לאכול הוא כדי שיהיה לנו כח להתענות ושלא יזיק לנו הצום, ואם כן מסתבר שכל מי שמצווה במצות העינוי ביום כיפור, מצווה גם במצות האכילה בערב יום כיפור. וכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (סכינס לו"ס סי' סה). וכן פסק גם בשו"ת תורה לשמה (סי' קסג) ומוסיף עוד טעם לחיוב, משום שיש הסוברים שמצות האכילה בערב יום כיפורים הוא מדרבנן, ולשיטת כמה ראשונים במצות דרבנן אין פטור לנשים ממצות עשה שהזמן גרמא. וראה עוד מה שנתבאר בזה בפניני הלכה (יומל פל:).

בשו"ע (סי' רסא ס"ד) כתב אחר עניית ברכו אע"פ שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין משום שכבר קיבל את השבת'. וכתב הרמ"א ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו'. והקשו האחרונים במה שסתם השו"ע שלאחר קבלת תוספת שבת נאסר גם שבות דרבנן ולכך אין מערבין ואין טומנין, ואילו במקום אחר (סי' שצג ס"ב) כתב אחד עירובי חצירות ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות ואפילו אם כבר קיבל עליו תוספת שבת, ויש אוסרים אם קיבל עליו תוספת שבת', הרי שכאן הביא ב' דעות האם נאסר בשבות דרבנן לאחר תוספת, ומדוע בסימן שס"א סתם כדעת האוסרים שבותים לאחר שחלה תוספת שבת. והנה החכם צבי (שו"ת סי' יא) תמה על עיקר הדין בזה, האיך יתכן שבתוספת שבת שהאדם מקבל על עצמו, שזה רק איסור עשה, יהיה דינו חמור יותר מספק חשיכה שקיי"ל שהתירו בו שבותין. ובדגול מרבבה (סי' רסא) כתב לחלק שיש ב' אופנים של קבלת שבת, שבסימן שצ"ג מדובר כאשר קיבל על עצמו את התוספת אמר בפירוש שמקבל עליו תוספת שבת', ונמצא שלא קיבל אלא איסור מלאכה בחומר של איסור עשה, וכיון שזה רק עשה, יש להקל בשבותין כמו בספק חשיכה, ומה שאין כן לאחר עניית ברכו שמן הסתם מקבל עליו קדושת שבת ממשי, בזה חלים עליו הדינים כמו ביום השבת ממש, ואף לענין איסור שבות, ולכך סתם השו"ע לאיסור. ומבואר מדבריו שישנם שני אופנים לקבלת שבת: א. שמקבל על עצמו תוספת שבת רק לענין איסור עשה, ב. שמקבל עליו לכל קדושת שבת. וצריך ביאור בדבריו כיצד לפעמים מועילה קבלה לחצאין שהיא מוגבלת רק לגבי חלק מהדינים, ואילו אם כוונתו לקבל לגמרי את כל דיני השבת הרי זה חל לגמרי. ובשו"ע הרב (שם קו"א ס"ג) כתב לבאר את החילוק, ששני דינים הם בחלות קבלת שבת: א. קבלת איסור מלאכה לחוד, מדין תוספת שבת. ב. קבלת עיצומו של יום, שאינו מדין תוספת שבת, אלא שקבלה זו קובעת כאילו התחיל יום השבת ממש לכל דיניה. והוכיח זאת משיטת הראשוניםלב ששייכת קבלת תענית אף בתשעה באב, ואף שאין בו דין תוספת [אלא רק ביום הכיפורים], הרי שקבלת עיצומו של יום אינה מדין תוספת.

השוכח המלך הקדוש בתפילת ליל ראש השנה בגמרא דרשו מן הפסוק (תסליס פס ד) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אחרי שבית דין של מטה קידשו את החודש. וכתב בחיי אדם (כלל כל ס"י) בשם הגאון ר' אבלי פסוולר שהטועה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש אינו חוזר, ולמד כן מהדין לגבי ראש חודש שהטועה ולא אמר יעלה ויבוא במעריב אינו חוזר, ומטעם שאין בית דין מקדשין את החודש בלילה כמבואר בגמרא ברכות (ל:). והקשה עליו בשו"ת מים חיים (ח"ס סי' כן סוסי ממה שכתב רבינו יונה ברכות (יש. דיס סלין) שיש אומרים שדינו של ראש השנה כמו ראש חודש שאם לא הזכיר יום טוב בלילה אינו חוזר כיון שאין מקדשין החג בלילה. אבל רבינו יונה דחה הדבר וכתב שאפשר לחלק שהיות וראש השנה גם לילו אסור בעשיית מלאכה לכן יש גם ללילו דין יום טוב ויש עליו חיוב תפילת יום טוב אף על פי שלא קידשו עדיין החודש, ואם כן לכאורה הוא הדין לענין המלך הקדוש שאם לא אמר חייב לחזור, ושלא כדברי החיי אדם. ובשער הציון (סי' תקפן סק"ל), הוסיף להקשות, שמאחר וסיים את התפילה בתפילת ראש השנה ולא בתפילת חול איך יצא ידי חובתו במה שסיים בהאל הקדוש ששייך רק לתפילת חול ולא לתפילת ראש השנה, והרי זה תרתי דסתרי, וכתב ששמא מדובר שסיים עתה את ברכת האל הקדוש ועוד לא התחיל בברכת היום, ובאמת הדין הוא באופן זה שצריך לסיים תפילתו כולה כתפילת חול בלי סתירה, אך הקשה על כך שאף שמצאנו שהסתפק בתר"י שאפשר שיוצאים בליל ראש השנה בתפילת חול, מכל מקום לא מצאנו היתר לסיים לכתחילה בליל ראש השנה בתפילת חול. ובשו"ת בנין שלמה (חקוניס ותוספות סי' יח) ובשו"ת אג"מ (לו"ת מ"ס סי' קע) כתבו ליישבבבית דברי החיי אדם עפ"י הגמרא בסוגייתינו, שמבואר שאין המשפט דין של מעלה מתחיל עד שבית דין מקדשין החודש, והואיל ומה שאנו אומרים המלך הקדוש פירש רש"י בברכות (יג: ד"ה המלך הקדום) שהוא על שם שה' שופט העולם בימים אלו, לכן כיון שבליל ראש השנה עדיין ל לא התחיל המשפט לכן אינו חוזר בלא אמר המלך הקדוש, אבל לענין אם לא הזכיר יו"ט ודאי שגם החיי אדם מודה שחוזר. וכתבו האחרונים שבזה מיושבת גם קושית המשנה ברורה על החיי אדם, שבאמת יש לומר שמסיים תפילתו כתפילת יום טוב ולא כתפילת חול, ואף על פי כן אין בזה משום תרתי דסתרי. שברכת המלך הקדוש אינה תלויה בהתקדשותו של היום אלא בתחילת הדין והמשפט, ולכן אף שבלילה התקדש היום ולכן מתפללים בברכת היום כיום טוב, מכל מקום בברכת המלך הקדוש אפשר לחתום בהאל הקדוש כיון שהדין והמשפט אינו מתחיל עד יומו של ראש השנה, ולכן אין בדבר משום תרתי דסתרי. וע"ע מה שתירץ בזה בשו"ת דברי נחמיה (ח"6 סי' מו).

אם ראש השנה נקרא חג בגמרא פירשו שהפסוק (תסליס פל ל) בכסה ליום חגינו' נאמר על ראש השנה. והנה השוכח להבדיל במוצאי שבת יש לה תשלומין עד יום רביעי כיון שג' ימים הראשונים שייכים עוד לשבת שעברה, אבל במי ששכח להבדיל במוצאי יום טוב אין שייך לומר סברא זו ולכן אין להבדלה זו תשלומין. ומכל מקום כתב ר' עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע (סי' ללט ס"ו) שבאסרו חג יכול עדיין להבדיל ומשום שלענין הבדלת מוצאי שבת יש דעה החולקת על הדין של ג' ימים ומובא בשו"ע (שס), ומכל מקום אף לדעתם ביום ראשון אפשר להבדיל והטעם משום שזמן הבדלה הוא ליום שלם והיום הולך אחר הלילה, ואפילו לדעת הסוברים שאפשר להבדיל ג' ימים מוכיח רעק"א שמסכימים הם שהיום הראשון נחשב עדיין זמן הבדלה, מה שאין כן שאר הימים אינם אלא בגדר תשלומין, ואם כן גם ביום טוב הדין כן שזמן הבדלה נמשך למחרת עד סוף היום, והביא דבריו המשנה ברורה שם (ס"ק טז). ובברכי יוסף (סי' קלק סק"ל) הביא שיטת מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (ק"ג הנדפס בקון לקס יסולס, סי' כק) שדעתו שלענין הבדלה של יום טוב אפשר לברך עד סוף השבוע, וטעמו הוא כיון ששם אחר הרגל לענין שטרות ונדרים הוא עד ט"ו ימים אחר הרגל שכך קבעו חכמים זמן לעולי רגלים עד שישובו לבתיהם לענין שאלת גשמים (כלס ס"ן חו"מ סי' מג ס"ק מז), ולכן מעיקר הדין היה מקום לומר שיכולים להבדיל עד ט"ו ימים אחר יום טוב, ומכל מקום מסתבר לענין הבדלה שאין לאחר כל כך שכיון שהגיעה שבת והגיע זמן הבדלה של מוצאי שבת לא נשאר עוד שייכות להבדלה של מוצאי יום טוב, אך אם חל יום טוב ביום שני בשבוע יכולים להבדיל עד יום שישי, ובברכי יוסף כתב שאין ראייתו מכרעת, וכן כתב במחזיק ברכה (סק"ל) ששמע מאחד מגדולי הדור שאין לסמוך על הוראת מהר"י עייאש (כלה מו"ס זרע למס ח"ג סי' כל וסו"ס ינחק ירנן ק"ג סי' כט). אך בכסא אליהו (סי' לכט סק"ל) כתב לקיים דברי מהר"י עייאש. ובשו"ת משחא דרבותא (ק"ל סי' קלח) כתב גם כן כדברי ר' עקיבא איגר שביום טוב אין להבדיל כי אם באסרו חג, אבל מטעם אחר והוא משום שלאסרו חג יש עדיין קשר לחג, ולכן כתב לחדש שדבר זה נאמר רק לענין הג' רגלים שנקראו חג ונאמר עליהם (תסליס קיס כז) אסרו חג בעבותים' ושייך לומר שיש להם קשר ליום טוב, אבל ראש השנה ויום הכיפורים שאינם נקראים חג אין להבדלה שלהם תשלומין כלל. ובשו"ת מעשה

כתבו התוס' שאין אומרים הדמים מודיעים (וביאר השפתי חכמים שהוא משום שהלכה כרבנן דב"ב [ע"ז.] שאין אומרים דמים מודיעים), והמעות מתנה או פקדון. ובהערות להגרי"ש הקשה, שלכאורה ענין דמים מודיעים שייך רק לגבי הלכות אונאה, אבל כאן אין אונאה לקרקעות, וא"כ אין שייך בזה כלל דמים מודיעים. וכ' לתלות בנידון האחרונים האם בית חשוב כקרקע או לא, שהש"ך (חו"מ סי' צ"ה סק"ח) הוכיח שדינו כקרקע, אבל המג"א (סי' תרל"ז סק"ז) דחה כל ראיותיו, ואם דינו כמטלטלין, שייך בו אונאה, ודמים מודיעים.

מצינו ריבוי בספרי לחייב אשה או דלמא הא איתה בשמחה. איתא בספרי פר' מטות שרבי עקיבא מרבה אשה לבל תאחר כאיש. ולכאו' צ"ע מסוגיין שמספקא לר"ז בזה. והיה אפשר לתרץ שהספרי איירי בצדקות וכדו' שאינם תלוים ברגלים שבזה כתבו הראשונים שאף אשה חייבת בב"ת כאיש. אולם הרמב"ן (ספל סמלוס כלוס לד) פירש דברי הספרי גם לגבי בל תאחר דרגלים, שאף שפטורה מעליה לרגל, מ"מ חייבת בב"ת. וקשה מסוגיין. ובשפ"א כתב לתרץ שדוקא לאחר שנפשט הספק בסוגיין שגם אשה חייבת בב"ת, לזה פירש הרמב"ן כן, אבל לסלקא דעתך דר"ז שפטורה מב"ת, אפשר לפרש הספרי לגבי צדקות וכדומה מא.

יורש עובר בעשה של ובאת שמה או דלמא ובאת שמה והבאתם שמה והא מיחייב. דייק במנחת חינוך (מלות סלק) שאף שמסיק בגמרא דיורש אינו בבל תאחר, מכל מקום בעשה של ובאת שמה, גם יורש עובר, וכן מבואר בריטב"א בסוגיין כח. וביאר הטעם בקהילות יעקב (סי' ו), שענין הבל תאחר הוא שלא לאחר מה שמחוייב הגברא, והיורש אינו מחוייב. וענין העשה הוא להביא מה שיש בידו' מקרבנות, וזה איכא גם ביורש. וראה אשר לשלמה (כילס סי' כס) מש"כ בזה. [ויל"ע לדעת ר"מ שהלאו תלוי בעשה, אם גם יורש עובר בלאו כיון שאיתא בעשה].

בגמרא אמר רבא שבצדקה עוברים בבל תאחר לאלתר, ומבואר בגמרא שהיינו כשעניים קיימים לפניו ולכן מיד כשאינו נותן להם צדקה עובר בבל תאחר, וכתב לפי זה בדבר אברהם (ק"ג סי' 3 נסג"ס) בשם החפץ חיים הערה מעשית ומצויה בדין בל תאחר, שהמארח עני לסעודת שבת חייב למהר ולסעוד מיד בבואו מבית הכנסת ולא להמתין באמירת שלום עליכם וזמירות, שהרי הסעודה שנותן לעניים היא צדקה וכיון שעומדים עניים לפניו הרי הוא עובר בבל תאחר לאלתר, ולכן חייב לסעוד מיד ולא לשהות. וכתב בדבר אברהם שהיא הערה יפה לכאורה, אלא לפי שאין העולם נזהר בזה הרי הוא ללמד זכות עליהם, שיש לומר שאין בזה איסור בל תאחר, כיון שהמארח עני לסעודת שבת שעתו היא שבשעה שיאכל הוא יאכל גם העני עמו, והרי זה כקובע זמן לנתינת הצדקה שיתן אותה כשיתחיל לאכול ככלותו לזמר זמירותיו, וכל עוד לא הגיע זמן זה אינו מחוייב עדיין בנתינת הצדקה ואינו עובר בבל תאחר. והחפץ חיים עצמו נהג כשהיו לו אורחים שהיה אומר שלום עליכם אחר קידוש בתוך הסעודה (תולס סלדס לסלס ק"ג עמ' 75). ויסוד הדברים פסקם גם במשנה ברורה (סי' לעל סק"ל) שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין מלקדש עד שירעב שכבר זכר את השבת בתפלתו בבית הכנסת, וכתב שמכל מקום נראה שבמקום שיש בזה משום שלום בית או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים ובפרט אורח עני לא יאחר בכל גווני דכיון דהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר. וכן כתב עוד לענין גשמים היורדים בסוכות שאין להמתין עד חצות שיפסיקו הגשמים אם צריך להאכיל לאחרים (ללה סי' תרלט ס"ק (ה). וכתבו פוסקי זמנינו שלמעשה הכל תלוי לפי הענין, שאין צריך לזרז ולמהר אכילתו יותר מרגילותו מחמת העניים כיון שהרי זה כקבע זמן לצדקה בזמן שרגיל לאכול, אבל לעכב את הסעודה יותר מהרגילות יש איסור בל תאחר. ומאחר וגם בבני ביתו יש מצוות צדקה ודין נדר (לחס ט"ז יו"ד סי' למט סק"ל), לכן אם אמר שיבוא לסעודת שבת בשעה זו והוא מתעכב מלבוא כגון שמדבר דברי תורה עם רעיו, הרי הוא עובר בזה על בל תאחר (ללס תולס סללס לbדס .(00

אם מצוה אחת הן או שתי מצוות מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. כתב הרמב"ם (ס"מ עפין קסל) ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי' ותחשוב שהן שתי מצוות, שאין הכוונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה, וכו'. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן כל לילה, באמרנו שהן כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות, אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו, עכ"לית. ודעת הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז סכ"ד) שספירת העומר בזה"ז דאורייתא, ימים ושבועות". אמנם דעת רבינו ירוחם (נתיב ס ק"ד) שב' מצוות הן ספירת הימים וספירת השבועות, ותמה למה אין מברכין ב' ברכות וכתב שבזמן המקדש היו מברכין שתי ברכותי. אלא שספירת השבועות דאורייתא רק בזמן המקדש, אבל בזה"ז רק ספירת הימים דאורייתא, וספירת השבועות הוא זכר למקדש, מש"ה אין מברכין שתי ברכות כא. וכתב הבית הלוי (ס"6 סי' לט) שנפק"מ יש בזה, בשכח ולא מנה באחד מן הימים באמצע השבוע, שלכאו' לא הפסיד ספירת השבועות שעיקרם בסוף כל שבוע ושבוע, וא"כ יכול לברך על ספירת השבועות לבדה, אבל לדעת הרמב"ם אין יכול לברך דמצוה אחת היא כב ודעת רוב הפוסקים שספירת העומר בזה"ז דרבנן כמו שאמרו במנחות (פו.) זכר למקדש הוא

בגמרא מובאת מימרא של רבה בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, ומזה אנו לומדים שאף שידוע שיש בין מולד למולד מלבד הכ"ט יום עוד י"ב שעות ותשצ"ג חלקים וכמבואר ברמב"ם (קילוס סקולס פ"ו ה"ג), מכל מקום אין לקדש החודש באמצע היום ולעשות חציו מחודש אחד וחציו מחודש אחר, אלא מקדשים את החודש ביום הבא. ודבר זה נלמד ממה שכתוב בתורה עד חדש ימים' (במדבר יס כ) כמבואר בגמרא מגילה (ה.). והנה לענין פדיון הבן נאמר "ופדויו מבן חדש תפדה' (במדבר יק טז), ופירושו לפי שיטת חכמים במשנה בכורות (מט.) שמלאחר חודש דהיינו מיום ל"א ואילך מתחיל המצוה לפדותו. וכן נפסק בשו"ע יו"ד (סי' סס סעי' יח) שאין פודין הבכור עד יום ל"א. ולענין בדיעבד עיין שו"ע (סס סעי' יג). והב"ח ביורה דעה (סי' סס סעי' יד) מחדש שלענין פדיון הבן אין צריך להמתין שיעבור כל היום ל', אלא כיון שעברו כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, כבר ראוי הבן לפדייה, ומוכיח כן מדברי היראים (סי' קמ), וכן פסק גם בתשובה (ישנות סי' קכס). וכן פסק הש"ך (יו"ד שס ס"ק יג, יט) וכדברי הב"ח. אבל בשו"ת תרומת הדשן (סי' לסט) מבואר שלעולם אין פודין ביום ל', ולכן כתב שאם יוצא יום ל' בערב שבת אין פודין אותו עד יום ל"ב. וכן פסק בשו"ע (שס) שאין פודין עד לאחר השבת. וכן פסק בשו"ת מהרש"ל (סי' ז) והביאו הב"ח (סס) שאין פודין עד לאחר השבת. ובמג"א או"ח (סי' סלט סק"ס) הביא דברי הב"ח וחלק עליהם, והוכיח ממה שאמרר בגמרא בסוגייתינו שלמידים מן הפסוק שחודש הוא לי יום שלמים דוקא, ואם כן הוא הדין לכל מקום שנאמר בתורה חודש, וכן פסק במשנה

יש להסתפק בגדר שיעור הזמן שנתנה תורה, האם זמן זה הוא שיעור בזמן חיוב הנדר וכל שמקיים חיובו תוך ג' רגלים מקיימו בזמן הראויא, או שלעולם עיקר חיובו לשלם לאלתר, אלא שאת הלאו אינו עובר עד אחר ג' רגלים. ולכאורה יש להוכיח שחיובו הוא לאלתר והזמן אינו אלא שיעור בלאו, שהרי ברגל אחד עובר בעשה ומבואר מזה שחיובו כבר חל מיד משעת נדרו, אלא שאמרה תורה שאינו עובר בעשה אלא אחר רגל אחד, ובלאו אינו עובר אלא אחר ג' רגלים, ומכל מקום שיעורים אלו אינם אלא באיסורים ולא בעיקר החיוב, ויתבאר בהמשך מה שיש לדחות ראיה זו. והנה נחלקו הראשונים באומר עלי לקיים נדרי לאלתר, האם גם בזה יש לו שיעור של שלשה רגלים, או כיון שחייב עצמו לקיים לאלתר עובר מיד אם לא מקיים נדרו. בדברי התוספות והר"ן (נדרים ג: ד"ה בל תאחר) מבואר שעובר לאלתר, ואילו בדברי הרשב"א והרא"ש (שם ד"ה לא) מבואר שאינו עובר אלא לאחר ג' רגלים. וכתב בחידושי הגרנ"ט (נדרים סי' מח) לבאר שנחלקו בחקירה הנ"ל, ששיטת התוספות והר"ן שבעלמא שיעור ג' רגלים הוא בעיקר זמן החיוב שאינו מחויב לשלם אלא לאחר זמן זה, ולכן כל שנתחייב לקיים לאלתר עובר לאלתר. אבל הרשב"א והרא"ש סברו שאף בעלמא זמן חיובו הוא לאלתר, ומכל מקום נתנה תורה שיעור זמן של ג' רגלים ואז עובר על האיסור, וא"כ אף כשנדר לשלם לאלתר אינו עובר על הלאו אלא אחר ג' רגלים.

מצות צריכות כוונה במצות שבין אדם לחבירו בגמרא מובא הברייתא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור', ומבואר שאפילו שכוונתו לטובת עצמו מכל מקום קיים מצות צדקה. בספר אהבת ציון (דרום י ד"ס וליתb כפ"ק לכ"ג) מביא בשם אביו הנודע ביהודה שלמד מדברי הגמרא האלו שאף שבשאר המצות הדין הוא שצריך כוונה לצאת ידי המצוה בעשייתן ואם לא כיוון אינו יוצא וכמבואר בשו"ע (סי' ס פ"ד), מכל מקום במצות צדקה יוצא אפילו אם לא כיוון לשם מצוה כלל, ומביא בשמו טעם החילוק בין צדקה לשאר מצות משום שבשאר מצות שבין אדם למקום אין תועלת בעצם המצוה ועיקר תכליתה הוא בעצם עשייתה שעושה רצון ה', ולכן אם לא כיוון ולא עשה לשם עשיית רצונו לא עשה כלום, מה שאין כן בצדקה אף שאין בו מחשבת מצוה אפילו הכי יש תועלת ופעולה בעשייתו דהא העני נהנה ממנו ואין חילוק להעני אם מקבל אותה צדקה לשמה או לא. וכעין יסוד זה שעיקר תכלית המצות שבין אדם לחבירו הוא שיהנה את חבירו, כבר כתב כן המהר"ל בגור אריה פרשת יתרו (שמות כ כג), שנותן טעם בדברי הפסוקים הכתובים בלשון רשות אע"פ שהם חובה והביאם רש"י לעיל (ג. ד"ה כללים), ובטעם הדבר כותב המהר"ל כי במצות אלו אם יקיים אותם רק מפני מצות המלך אין הדבר לרצון לפני הקב"ה, אלא צריך שיעשה מרצונו. ובהמשך דבריו מסביר גם לעניין מה שכתוב אם כסף תלוה' (שמות סס כל) בלשון רשות חז"ל, וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (לכריס טו י) ולא ירע לבבך'. [ובד' המהר"ל יש חידוש דאדרבא אם מכוין רק לשם מצוה אינו משובח]. וכ"ב גם בשו"ת התעוררות תשובה (ק"ג סוף סי' י) מתוך סברא זו שאין צריך כוונה בכל מצות שבין אדם לחבירו, ומביא גם מה שכתב רש"י עה"ת (ויקרס ס' ז) בהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, שהקב"ה קובע לו ברכה. וע"ע שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' פד אות ז) שכתב סברא זו לענין מצות ביקור חולים. אבל החפץ חיים בספרו אהבת חסד (מ"ב פכ"ג לוס 3) מאריך בזה וסובר שגם במצות צדקה וכדומה לו צריך כוונה, ודוחה הראיה מהנותן צדקה בשביל שיחיה בנו, שאפשר שגם מכוין לשם מצוה, אך רוצה שייטיב לו השי"ת ג"כ עבור זה. אבל אם באמת אינו עושה אלא בשביל שיחיה בנו, לא קיים המצוה. וראה עוד פמ"ג (לו"ק סי' קללה מט"ז סק"ל) ומובא במ"ב שם (קק"ל) שאפשר שצריך כוונת מצוה במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואולי זה תלוי בהנ"ל בשאר מצות שבין אדם לחבירו.

מומר האם דינו כישראל בגמרא מובא תירוצו של ר' יצחק שדריוש לאחר שהחמיץ חשבו שנותיו כמלכי נכרים, ובהמשך (7.) מביאה הגמרא ראיה שהחמיץ ממה שאמר די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהיי (עזלס וי), הרי שלא עשה צדקותיו אלא כדי שיתפללו לחייו וחיי זרעו, ואף שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור, היינו דווקא בישראל אבל בנכרי שאם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר אין זו מעלה כלל. בגמרא סנהדרין (כד.) דרשינן מן הפסוק 'חטא ישראלי (יסושע ז יח) אע"פ שחטא ישראל הוא. וכן אמרו בגמרא יבמות (מז:) על הברייתא שאומרת לענין דיני גירות, טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ושואלת הגמרא למאי הלכתא, ומתרצת דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין, ומבואר מזה שישראל מומר יש לו דיני ישראל ראס קידש אשה חלו הקידושין ואסורה היא לכל העולם. והריטב"א (יכמות סס. ד"ס סלסה) הוכיח כן עוד מגמרא קידושין (יח) שכאשר רצתה הגמרא להוכיח שהעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה מהפסוק שכתוב לגבי עשו כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר' (לכליס גס), דוחה הגמרא ודלמא ישראל מומר שאני, ומוכח מזה שאע"פ שהוא מומר דינו כישראל ולכן אין להוכיח ממנו על נכרים. ולכן כתב הרא"ש (כ"מ פ"ק סי' כג) ועוד ראשונים שאסור ללוות ממנו ברבית משום שמכשילן באיסור לפני עור וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קנט ס"ג). [אבל ר"ת כתב בתשובה המובאת בחידושי הרמב"ן (כ"מ על:) שאף על פי שנחשב ישראל מותר לליות ממנו ברבית כיון שמותר להלוותן ברביעיי"ש, ועיי"ש עוד ברמב"ן שמוכיח כרית מדברי הירושלמי (ע"ד פ"ק ס"ל)]. אבל בשו"ת מהרשד"ם (לכסע"ז סי' י) סובר שמן התורה דין המומר כגוי גמור אפילו לקולא, ומה שמצינו בכמה גמרות שדינו כישראל הוא רק מתקנת חכמים שתיקנו שיהיה דינו כישראל לחומרא. ובשו"ת הלכות קטנות (ק"ג סי' רמ) הוכיח כן מסוגייתינו, שהרי דריוש היה בנה של אסתר כמבואר במדרש (לסתר פ"ק, ויקלל פי"ג) א"ר יודן ברבי סימון דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו. וכ"כ התוס' כאן (ל"ק סנס). ואם כן היה לו דין ישראל וכדין נכרי הבא על בת ישראל (יבמות מס.), ואף על פי כן אמרו בגמרא שכשנתן צדקה לחייו וחיי זרעו דינו כנכרי, ומבואר שדריוש כיון שהיה מומר דינו כאינו ישראל, והטעם משום שחכמים לא נתנו למומר דיני ישראל אלא לחומרא ולא לקולא [ויש להעיר שלדברי רש"י בסוגייתינן טעם שינוי דינו של נכרי אינו מחמת דין נכרי שבו אלא מחמת המציאות כדי שלא יקרא תגר, אבל נראה שההלכות קטנות סובר שהמציאות תלויה בדין ישראל שבו, ודו"ק].

זמן של יום בשבוע וכתיבת תאריכים באגרות בשו"ת הריב"ש (סי' קיז) דן במעשה שאירע באחד שכתב גט לאשתו, ונמצא שהיה כתוב זמן הגט יום ג' י"ז אב' ובשנה ההיא היה י"ז אב ביום ראשון, והשואל רצה לפסול את הגט כדין גט מאוחר לדעת הרמב"ם שטעם פסולו לפי הבנת השואל הוא כיון שיש בו טעות, ואף כאן כיון שמכחיש דברי עצמו בגט נמצא שגט פסול הוא. ופסק הריב"ש שהגט פסול משום גט מוקדם, כיון שלמעשה ניתן הגט ביום ג' י"ט אב ובגט כתבו שניתן בי"ז אב, וגט מוקדם פסול הוא לדעת כל הפוסקים מחשש שמא יטול פירות מהלקוחות או יחפה על בת אחותו שלא כדין (ללס גיטין יז.). ואין לומר שמאחר וכתוב בגט שנכתב ביום ג' בשבוע ילמדו מכך שניתן ביום זה ולא בי"ז אב ומחמת כן לא יבואו ליטול פירות ולחפות על בת אחותו שלא כדין, זה אינו כיון שהזמן של היום בשבוע אינו נחשב זמן כלל ואינו לא מעלה ולא מוריד, ולכן אינו מבטל את זמן היום בחודש שכתוב בגט.

כתב הרמב"ם (מלכים א-ז) שמאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר (דכריס י כ) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל', ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. ומבואר שהרמב"ם סובר שבכל מנוי הבן יורש את אביו ובלבד שיהא ראוי לתפקיד כמו שכתב בהמשך דבריו. וכן פסק הרשב"א בתשובה (ק"ס סי' ט) לענין שליח ציבור, שהבן יורש את אביו ומתמנה תחתיו אף על פי שיש אחר יותר ראוי ממנו כיון שהוא גם כן ראוי. ובשו"ת חתם סופר (לו"ס סי' יג) הקשה על הרמב"ם מסוגייתינו שמבואר שאפילו בבן מלך יש דין של מינוי, ואילו לשיטת הרמב"ם שיורש את אביך אם כן אין צריך שום מינוי. ותירץ החתם סופר שמכל מקום אף במי שיורש את אביו שייך בו דין מינוי שצריכים לדון האם ראוי הוא למלא מקום אבותיו, וכמבואר ברמב"ם שאם אינו ממלא מקום אבותיו אינו מולר תחתיו.

למה מונין החדשים מניסן כיון שראש השנה הוא בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים. כתוב בתורה (ויקלל כג כג), דבר אל בני ישראל בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש'. והקשה הרמב"ן (ללעת סלמכ"ן סו"ל כסי' סלמכ"ן כלן), למה קרא התורה לראש השנה חדש השביעי, הא כו"ע ידעי שראש השנה לשנים הוא באחד בתשרי ואם כן חודש הראשון הוא. ואין לומר שניסן ראש השנה לחדשים, כיון שאם השנה מתחלת באחד בתשרי, גם החדשים מתחילים באחד בתשרי שאי אפשר לחלקם. וביאר הרמב"ן, שבאמת ודאי שראש השנה לשנים הוא באחד בתשרי שבתשרי נברא העולם, אלא שצותה התורה לקרות החדשים לא בשמות כבשאר שפות שמונין החדשים לפי שמותיהם, אלא לקרותם חודש הראשון ליציאת מצרים חודש השני ליציאת מצרים, וכן הלאה, כדי שנזכור יציאת מצרים. וכמו שלא מצינו בתורה שמות לימות השבוע אלא שמותם הוא ראשון לשבת שני לשבת, כדי שנזכור את יום השבת כל יום, כך הוא בחדשים ששמותיהם הם לפי החדשים ליציאת מצרים. ומה שאנו קוראים היום שמות לחרשים אינם מה"ת אלא שמות פרסיים הם, כמו שאמרו בירושלמי (פ"ס ס"ג) שמות החדשים עלו עמהם מבבל

אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן. מבואר בגמרא שנוסח הברכה הוא על פדיון הבן' ולא לפדות את הבן'. וכן מבואר ברמב"ם (ככוליס פי"ס ס"ס), אלא שכתב לחלק בין פודה את בנו שמברך על פדיון הבן', לפודה את עצמו שמברך לפדות הבכור'. ובריב"ש (שו"ת, סי' קלל) שאל השואל מדוע בפודה את בנו מברך על פדיון הבן' הרי לא מצינו שאפשר לפדות את הבן על ידי שליח, והכלל הוא שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח הנוסח הוא בליטו, והשיב הריב"ש שבפדיון הבן כיון שהמצוה נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון לכך מברך ב'על'טז, ולפי זה היה ראוי שגם כשפודה את עצמו מברך בעל כיון שהכהן מסייע לו בפדיון, והביא שכן כתב הסמ"ג (עשין קמד) שגם בפודה את עצמו מברך ב׳על׳יז. אמנם בדעת הרמב"ם שחילק בין פודה את בנו לפודה את עצמו ביאר הריב"ש, שאב שפודה את בנו כיון שאפשר למצוה להיעשות על ידי הבן בעצמו כשיגדל, נחשב שאפשר לעשותה על ידי אחרים, ולכך מברך ב'על', אבל בפודה את עצמו כשהגדיל שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מברך ב'ליים. ובברכת שמואל (קידושין סי' יס לוס ד) ביאר הטעם שמברכים ב'על' לדעת הסוברים שאי אפשר לעשות שליח בפדיון הבן, על פי מה שהביא שנחלקו הראשונים אם עיקר מצות פדיון הבן נעשית בהפרשת המעות לפדיון, אלא שמחויב ליתנם לכהן כדין כל מתנות כהונה, או שעיקר המצוה היא בנתינתם לכהן. והוכיח שדעת הרא"ש, שעיקר המצוה היא בהפרשת המעות" ולפי שיטתר מבואר הטעם שמברכים ב'על', כיון שמבואר לעיל (ז:) שרק במצוה שמברכים קדם עשיית המצוה מברכים ב'ל', אבל אם הברכה היא על לשעבר, מברכים ב'על'. וכיון ששעת נתינת המעות לכהן הוא כבר לאחר שהתחיל בקיום עיקר המצוה בהפרשה, מברכים בעלי גם אם אי אפשר לעשותו על ידי שליח ובריטב"א (לעיל ז: ד"ה ולפי) ובחידושי הנמוקי יוסף (ד"ס מכרך) ביארו שלכך נוסח הברכה הוא בעל משום שאם פראוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הואכא. ומבואר בדברי הריב"ש הנ"ל שלכאורה מסכים עם דעת השואל שאי אפשר לפדות את הבן על ידי שליח 19, וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' שס ס"י) על פי דברי ריב"ש אלו. אמנם הט"ז והש"ך (שס ס"ק יח) הביאו דעת הראשונים שאפשר לפרות על ידי שליח

ברכת הפסח רש"י פירש שהברכה היא 'על אכילת פסחים', אבל הרשב"ם כתב 'לאכול הפסח'. ובאבני נזר (או"ח תקל"ה, א') העיר מדברי הרמב"ם שכתב שמברכין 'על אכילת פסח וזבח', וגם על מה שכתב שמברכין 'על אכילת מצה', אף שדעת הרמב"ם שבמצוה שעושה לעצמו מברך בלמ"ד. וכתב (אות כ"ב) שכשם שבלולב מברכים 'על נטילת לולב' משום דבעידנא דאגבהיה נפק ביה, ואי אפשר לברך עליו קודם שהמצוה בידו, וכשהוא בידו כבר יצא בו. ויש לומר שכך הוא גם במצה ומרור ופסח, שקודם שהם בידו אי אפשר לברך, וכשהגביה כבר התחיל במצות המצה והפסח [עיין שם מה שביאר בזה], וכיון שהלשון 'על' משמע בין להבא ובין לשעבר, לכן מברך 'על אכילת מצה' 'ועל אכילת פסח'.

כתבו התוס' שמכך שסתם התנא כרבי אלעזר בן עזריה, משמע שהלכה כמותו. והתוס' דחו הראיה, אבל בזבחים (נז:) כתבו, שלכך יש להזהר אף בזמן הזה שלא לאכול המצה לאחר חצות, משום שלראב"ע האוכל מצה לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. והוסיפו התוס' במגילה (כא.) שלגבי הלל אין צריך להחמיר כל כך לאמרו קודם חצות, כיון שאינו אלא מדרבנן. ובר"ן במגילה שם פסק לדינא שיש לגמור ההלל קודם חצות, וכן כתב הרמ"א (או"ח סי' תע"ז ס"א). ויש להקשות, מה ענין הלל למצה ופסח, ומדוע שיצטרכו כלל לגומרו קודם חצות. ובספר מעדני משה (למו"ר הרה"ג ר' משה בראון שליט"א) דייק מדברי התוס' בזבחים שם כמו שכתב רש"י (לעיל ל"ו) שלחם שעונים עליו דברים הרבה היינו שגומרים עליו את ההלל ואומרים ההגדה. ונמצא שאחד מדיני המצה לומר הלל וגם לגומרו, ועל כן יש לגומרו קודם חצות כמו אכילת המצה עצמה.

ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו. [רמב"ם פ"ח מצה ה"ט] נחלקו הראשונים באיזה כזית מצה מקיימים מצות עשה דאורייתא של בערב תאכלו מצות, דעת הרא"ש [פ"י סי' ל"ד] דכזית ראשון אוכל לשם חובה, אכן דעת רשב"ם והמרדכי בפסחים [דף קכ. ד"ה הוי] דמקיים המצוה במצת אפיקומן שאוכל באחרונה, וכ"ה בתוס' מגילה [דף כא. ד"ה לאתויי), ובטעם מה שאינו יוצא בכזית ראשון, מבואר בתוס' דהוא משום דמצות צריכות כוונה, ואינו מכוין לצאת ידי חובתו עד לבסוף. באופן נוסף י"ל דמכוון שלא לצאת, דאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה לא יצא בע"כ, כמבואר בתוס' פסחים (דף ז: ד"ה לצאת] ותוס' סוכה [דף לט. ד"ה עובר], אכן מאידך דעת הרשב"ם דיוצא יד"ח מצותו אף במכוין שלא לצאת, והובא ברבינו יונה ברכות (דף יב.] ובר"ן ר"ה (דף כח.], וכן נקט בטו"א ר"ה [דף כח: לב:], ובב"י [או"ח סי' תקפ"ט סק"ח] הכריע שאם נתכוין שלא לצאת לא יצא יד"ח.

הטעם שיש לברך עובר לעשייתן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. בטעם הדבר שיש לברך עובר לעשייתן, מצינו כמה דרכים: א. בפירוש הראב"ן הירחי למסכת כלה רבתי (פ"ל ד"ס ולומר) ביאר, שכשם שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה בשאר הנאות כאכילה ושתיה, כך אסור ליהנות ממעשה מצוה בלא ברכה, שהרי בקיום מצוה נהנה בשכר המצוה, ולכך צריך לברך על המצוה. ב. הרמב"ן (סלמונס והבטחון, פ"ז ד"ה וכמובא ביאר, שהנפש מתענגת ושמחה במעשיה המקובלים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה, וכמו שנאמר (ישעיס גס יד) אז תתענג על ה'. ולפיכך כשם שצריך לברך קודם שנהנה הנאת הגוף, כך צריך לברך קודם שנהנה מעשיית מצוהים. ג. הריטב"א (לעיל ז: ד"ס וכת3) ביאר, שהצריכו חכמים שיברך קודם עשיית המצוות כדי שיתקדש תחילה בברכה, ויגלה ויודיע שהוא עושה את המצוה מפני מצות השי"תיג. ד. עוד ביאר הריטב"א, שהברכה היא מעבודת הנפש והמצוה היא עשיית הגוף, וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה של עבודת הגוף. ה. הראשוניםיד ביארו, שיש לברך את ברכת המצוות קודם עשיית המצוה, משום שאומר בברכת המצוות וצונו', וצריך לברך את הקב"ה תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתוטו. ז. בחינוך (מכות תל) ביאר, שחייבונו לברך את הקב"ה ולהודות לפניו על כל הטובה שגמל איתנו במה שאנו יכולים לעשות את המצוות. וביאר שזה שייך דווקא בברכת המצות, שהרי המצוות תלויות בשכל, והרי השכל יודע ומכיר גם קודם עשיית המצוה את התועלת שיש בקיום המצוה, ועל כן יש להודות להקב"ה קודם לעשייתה, אך ברכת הנהנין מברכים לאחר ההנאה, משום שההודאה בברכת הנהנין היא על ההנאה הגופנית שיש לאדם, לפיכך אין צריך להודות להקב"ה ולהכיר לו טובה אלא לאחר שהרגיש האדם את הנאה, שאז יכול הוא להודות על הנאתו. ז. בברכת אברהם (טריים, כרך 3 סי' רנז) ביאר, שתיקנו שיברכך קודם עשיית המצוה, משום שחששו שמא ישכח מלברך על אותה מצוה. ה. במקנה (קידושין לל. ד"ה ויותר) ביאר, שיש לברך את ברכות המצוות קודם לעשייתן, משום שבכל אחת מהמצוות יש מצוה בקבלת המצוה ויש מצוה בעשייתה, והברכה נתקנה על מה שקיבלנו את המצוה, כמו שמשמע הלשון וצונו', ולפיכך יש להקדים את הברכה, שהיא על קבלת המצוה, לעשיית המצוה.

התוס' בסוכה מו. [ד"ה העושה] כתבו להקשות אמאי אין מברכים 'שהחיינו' על קריאת ההלל. ובביאור הגר"א [או"ח סימן כב] כתב ליישב שזהו משום שנפטר בכך שמברך 'שהחיינו' בפסח על הפסח, ובסוכה על הלולב, דהלל שייך לזה, דהלל אינו מצוה בפני עצמה, וכמו שאמרו בסוגיין דאפשר ישראל עושין פסחיהם ונוטלים לולביהם ואין אומרים הלל, הרי דהלל שייך למצוה דפסח ולולב, עיי"ש. (והנה מכך שהוצרך הגר"א להך דבסוכה מברך על הלולב, משמע לכאו' דלא סגי בכך שמברך 'שהחיינו' על הרגל, וא"כ יש לעיין לפ"ז אמאי אין מברכים 'שהחיינו' על ההלל כשאינו מברך 'שהחיינו' על המצוה, כגון בשבועות, ודו"ק). אמנם התוס' [שם] כתבו טעם אחר על כך שאין מברכים 'שהחיינו' על ההלל, עיי"ש שכתבו שרק על מצוה שיש בה שמחה מברכים 'שהחיינו', ולכאו' משמע מזה דסברי התוס' דביסודו שייכת ברכת 'שהחיינו' על ההלל, ודו"ק.

אם מקיים מצות הכנסת אורחים כשנוטל שכר מהאורח בגמרא עתידה מצרים שתביא דורון למשיח, כסבור אינו מקבל מהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח קבל מהם אכסניא עשו לבניי במצרים. ומבואר שאף שעבדו ישראל למצרים כל אותם שנים והרויחו מחמת כן, מ"מ נחשב להם לדבר טוב. והנה מצינו מחלוקת בין הפוסקים באופן שהמארח נוטל שכר על האירוח אם הוא מקיים מצות הכנסת אורחים, דעת המגן אברהם (סי' לס סק"ג) שמי שסמוך על שולחן בעל הבית ומשלם לו דמי מזונו, אינו צריך לברך את בעה"ב בברכת אורח המובאת בגמרא (ברכות מו.), ומבואר שסובר שאם האורח משלם על מזונו אין בעה"ב מקיים מצות הכנסת אורחים. וכן מבואר גם ממה שכתב בהלכות שבת (סי' סו סק"ז) שמי שהשכיר חדר לחבירו לצורך שבת, אסור לך ליטול שכר כיון שזה שכר שבת, ומבואר שסובר שבאופן שמשלם עבור השכירות אין הבעה"ב מקיים מצות הכנסת אורחים, שאם לא כן היה לו להתיר ליטול שכר שבת משום שהוא צורך מצוה של הכנסת אורחים. אמנם היעב"ץ במור וקציעה (סי' לל) חולק על המג"א וסובר שגם אם המארח נוטל שכר חייב האורח לברכו. ולדבריו גם לענין שכר שבת יש מקום להקל כיון שהוא לצורך מצוה.

ברכה קודם קריאת ההלל בליל פסח מצינו בראשונים כמה וכמה שיטות האם יש לברך על קריאת ההלל בליל הסדר: א. הרבה ראשונים מו כתבו שיש לברך קודם קריאת ההלל, שהרי שנינו (גלס (cf) שכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, וכיון שמצינו שמברך השיר אחר קריאת ההלל, ודאי שמברך גם לפני קריאתו. ב. יש מהגאונים מז והראשונים מה שכתבו שאין מברכים בלילי פסח לפני קריאת ההלל, משום שחולקים את ההלל וקוראים חציו לפני הסעודה וחציו אחריה, ואיך יברכו אחר שפוסקים קריאתו באמצע מט, וכך הכריעו הטורי והבית יוסף (סי' תעג). ג. הראשונים נא כתבו בשם רב האי גאון, שאין מברכים קודם קריאת ההלל בלילי פסח, משום שהלל זה אינו נאמר בתורת קריאה, אלא בתורת שירה נג, וכמו ששנינו (לעיל קטז:) רבן גמליאל אומר וכו' לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל' עד ו'נאמר לפניו הללויה'נגה ודומה לזה כתב הר"י מיגאש (שו"ת, סי' מד), שנראים הדברים שהטעם שאין מברכים על קריאת ההלל בלילי פסחים, הוא לפי שאין מברכים על ההלל אלא ביום, משום שמצוה היא לקוראו ביום כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קוראים את ההלל על קרבנותיהם. אבל בלילי פסחים קריאת ההלל אינה מצוה, שהרי לא היו מקריבים קרבנותיהם בלילה. אלא כעין שמחת בעלים היא, ונתינת שבח והודאה לפני המקום, ואין מקום לברכה. ד. רבינו דוד (ד"ס לכל, עמ' שכט) כתב בדברי רב האי גאון, שאין מברכים על הלל זה, מפני שתקנת חכמים לקרוא את ההלל באה להדר את הכוסות שיהיו בשירת הלל, ודין קריאתה אינו כשאר הימים שקוראים בהם הלל. ה. במאירי (לעיל קיז: ד"ס מזגו) כתב שקצת חכמים מברכים קודם תחילת ההלל לקרוא'נד, ויש שמברכים קודם תחילתו לגמור'. והמאירי כתב שקודם תחילת ההלל מברך לקרוא את ההלל' וחותם בברכת הגאולה, וקודם החצי השני של ההלל מברך לגמור את ההלל', וחותם בברכת 'יהללוך' נה. ו. בארחות חיים (ליל הפסח סי' כל) הביא בשם יש אומרים ש'לפיכך שאנו אומרים קודם ההלל, נחשב כברכה על ההללנו. ז. הרשב"אנז (ברכות יס. ד"ס וכ"מ) כתב על פי דברי הירושלמי (ברכות פ"6 ק"ה) נח שעיקר תקנת קריאת ההלל היתה לקרותו בבית הכנסת ולא בבית, ובקריאת בית הכנסת שהיא עיקר התקנה ומצות הקריאה תיקנו לברך, אבל בבית לא. אבל בודאי אם רצה לקרוא כולו בבת אחת בביתו חייב לברך עליו, ולכך הדין נותן, שמי ששמעה בבית הכנסת, יצא ואינו מברך על שולחנו, ומי שלא שמעו בבית הכנסת גומר את ההלל על שולחנו ומברך. נמצא, שאם שניהם קוראים הלל בבית אחד, זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך .

הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום שבתפילה שם. הרשב"ם (ד"ס לליך) כתב שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום של שבת, הן בקידוש שעל הכוס והן בתפילה. וכן נקטו כמה מהראשוניםלב שצריך לומר זכר ליציאת מצרים' בכל תפילות השבת. אולם בנוסחת תפילתנו אין נזכר יציאת מצרים בתפילות שבת כי אם בתפילות ימים טובים לג. ותמה התוספות רי"ד (תליתלה, ד"ס גריך) לי, מדוע לא נתקן להזכיר יציאת מצרים בתפילת שבת, כפי שתיקנו בתפילת יום טוב, והלא עיקר הקידוש הוא בתפילה, שהרי מן התורה די לקדש בדברים ואילו הקידוש שעל הכוס אינו אלא מדרבנן, וכיון שכן מדוע לא תיקנו להזכיר יציאת מצרים בקידוש שבתפילה שיוצאים בו ידי חובה מן התורה לה. ונתבארו בזה כמה יישובים: א. רבינו יהודה ב"ר יקר (פילוס סכרכות והתפלות, קידום של שנת) ביאר, שכיון שחיוב הזכרת יציאת מצרים בברכת הקידוש נדרש מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו המדבר בקידוש שעל היין, כפי שדרשו לעיל (קו.) זוכרהו על היין", ועל כן אין צריך להזכיר יציאת מצרים אלא בקידוש שעל הכוס ולא בתפילה. ב. באגודת אזוב מרגליות, שו"ת לו"ק סי' ל סוס ל) יישב, שחיוב הזכרת יציאת מצרים בברכת הקידוש, אינו מן התורה אלא מדרבנן, והגזירה שוה נאמרה בדרך אסמכתא בעלמא. ולא תיקנו חכמים להזכיר יציאת מצרים בתפילה, לפי שממילא אין יוצאים בה ידי חובת קידוש דרבנן, שהרי צריך לקדש על הכוס ובמקום סעודה, ואילו מן התורה מועיל לקדש ללא הזכרת יציאת מצרים, ולכך די להזכיר יציאת מצרים בקידוש שעל הכוס כמו שתיקנו רבנן. אך קידוש של יום טוב הוא מדרבנן, ונמצא שהקידוש שעל הכוס ושבתפילה שוים הם, ולכן תיקנר להזכיר בשניהם יציאת מצרים לו. ג. הערוך השולחן (לו"ק סי' לעס ס"ג) ביאר שמנהגנו כדעת הראשונים שצריך לקרש על היין מן התורה, ואין יוצאים מן התורה בדברים בעלמא, ועל כן לא תיקנו להזכיר יציאת מצרים בקידוש שבתפילה, מאחר שאין יוצאים בו ידי מצות קידושלו. 31 ד. בדבר שמואל (ל"ק וללין) ביאר בשם הגר"פ אפשטיין טעם הדבר שלא תיקנו חכמים להזכיר יציאת מצרים בתפילה, על פי מה שכתבו האחרוניםלת שראוי לכוין שלא לצאת ידי קידוש בתפילה משום שצריך קידוש במקום סעודה. ומבואר מדבריהם שחכמים תיקנו שהקידוש שיוצאים בו ידי חובה מן התורה יהיה על הכוס ובמקום סעודה, ועל כן ראוי לכוין שלא לצאת ידי קידוש בתפילה, כדי שהקידוש של התורה יהיה במקום סעודה ועל הכוס. ומטעם זה אין מזכירים יציאת מצרים בתפלה, כדי שלא יצאו בה ידי קידוש מן התורה.

כיצד אמרו משה וישראל בית אהרן' והלא לא ניתנה עדיין הכהונה לאהרןובחזו"א (או"ח סי' קכ"ה סק"ז] תמה כן במה דתנן בזבחים [דף קיב :] דעד שהוקם המשכן היתה העבודה בבכורות, ובפשוטו לולא חטא העגל היו הבכורות משמשים במקדש, וקשה הרי כבר בסיני נבחרו הכהנים, ותירץ דבאמת אף לולא חטא העגל היו הכהנים עובדים מהמשכן ואילך, אלא שהיו הבכורות משמשים להם כלויים, ובמעשה העגל ניטלה זכות זו מן הבכורים וניתנה ללויים, וכ"כ המהר"ל בפר' שמות [פכ"ד פ"ה]. מעתה יש ליישב קושית המהרש"א, די"ל דאהרן נבחר לפני שיצאו ממצרים, וכן כתוב בספר תהילים [פרק ק"ה) שלח משה עבדו אהרן אשר בחר' בו, שמו בם דברי אותותיו ומופתים בארץ חם, ע"כ, הרי שכבר במצרים נבחר אהרן, [שו"ר להרד"ק שפי' באופ"א]. ובאמת יש ליישב עוד, דאף שעדיין לא נבחרה משפחת אהרן, מ"מ ידעו שתהיה בחירה על בית אהרן, כדדריש בסוטה (דף יא :] מדכתיב ויעש להם בתים' בתי כהונה לויה ומלכות. שם. הקשה המהרש"א (ק"ס ד"ס מסס) כיצד אמרו משה וישראל 'בית אהרן בטחו' וגו', יברך את בית אהרן' וגו' (תסליס קטז י, יג) בשעה שעלו מן הים, והלא באותה שעה לא ניתנה הכהונה לאהרן ובניו. ויישבו האחרונים לה, שפסוקים הללו לא נאמרו על ידי משה וישראל כשעלו מן הים, אלא דוד הוסיפם בספר התהלים. וכמה אחרונים לו יישבו על פי המבואר בזבחים (קג.), שבשעה שסירב משה ללכת להוציא את ישראל ממצרים, אמר לו הקב"ה הלא אהרן אחיך הלוי' (שמות ד יד), ופירש רבי שמעון בן יוחאי, שאמר לו הקב"ה שאילו היית מתרצה ללכת בשליחותי היית עתיד להיות כהן ואהרן לוי, אבל מעתה אהרן יהיה הכהן ואתה הלוי. הרי מבואר שידע כבר משה שתינתן הכהונה לאהרן, ועל כן אמרו משה וישראל בית אהרן' על שם העתידלז. ובאדמת יהודה (נדפס בספר כמק לוד, ד"ר הלל) ובויאמר יצחק (ד"ס מסס) תירצו, ששרתה רוח הקודש על משה וישראל בשעה שאמרו שירה, וידעו שעתידה הכהונה להינתן לאהרן, ואמרו 'בית אהרן' על שם העתידלה.

הרי נצטוו ישראל לאכול מצה בעודם במצרים שם. נתבאר לעיל טעם אכילת מצה לפי נוסח ההגדה, משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכן היא גירסת הרא"ש (סי' 3) במשנתנו. והקשו הרי"ד (פירום ססגלס, פיסקת לכן גמליאל ד"ס לסתמסמסט) והאבודרהם (סלל התגלה ופילוסה, פיסקת לכן גמלילל), כיצד יתכן שטעם אכילתה הוא משום שיצאו בחיפזון ממצרים, והלא נצטוו ישראל לאכול מצה בעודם במצרים בליל חמשה עשר לפני יציאתם. ויישבוי, שהקב"ה רואה את העתיד, וצפה שיצאו בני ישראל בחיפזון ממצרים, ולא יוכלו להתמהמה להחמיץ את עיסתם, ועל כן ציום לאכול מצה בעודם במצרים, כנגד נס החיפזון שיארע עמהם ביציאתם . והנראה בזה עוד, והנה הרשב"ץ בהגדה כתב וז"ל, כי אם יכלו להתמהמה היו מחמיצין בצקם, כי לא הוזהרו על אכילת חמץ עדיין, ולא נצטוו על אכילת מצה, אלא על אכילת הפסח שנאמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, ולפי שלא יכלו להחמיץ בצקם שנאמר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ על כן הוזהרנו שלא לאכול חמץ ונתחייבנו באכילת מצה בכל זמן בלילה ראשון מן התורה שנאמר בערב תאכלו. וביאור דבריו שיש ב' מצוות חלוקות במצה בליל הפסח, א. מצות הפסח לאכלו על מצות ומרורים, ככתוב על מצות ומרורים יאכלוהו, ב. מצות אכילת מצה בפנ"ע, ככתוב בערב תאכלו מצות, וכתבו האחרונים דחלוקים המה לענין כמה הלכות, והארכתי הרבה לקמן [עניני מצה ועניני מרור], ומעתה כוונת הרשב"ץ לומר דאף דאכילת מצה שעם הפסח נצטוו לפני מעשה זה דלא החמיץ בצקם, מ"מ מצות בערב תאכלו מצות בא אחר מעשה זה. הלא לפי"ז ניחא קושית האבודרהם, דבפסח מצרים לא נצטוו אלא במצות על מצות ומרורים יאכלוהו, ואילו מצות בערב תאכלו מצות לדורות נאמרה, וכן יש לדקדק בכתובים בפר' בא [פי"ב פ"ח), שבמצות פסח מצרים נצטוו לאכול את הפסח על מצות ומרורים, ואח"כ נצטוו על פסח דורות, ושם נצטוו על יו"ט, ועל אכילת מצה כל שבעה, וגם על אכילת מצה בערב, דמשמע באמת מכ"ז דבפסח מצרים לא נהגה מצות מצה זו.

מנין המצות בליל פסח שם. נחלקו הגאונים והראשונים כמה מצות מצוה צריכים בליל פסח. רש"י והרשב"ם (ד"ס 6ף) כתבו שמלבד המצה הפרוסה הבאה משום לחם עוני', צריך אף שתי מצות שלימות בשביל חובת לחם משנה כבכל יום טובטו. וביאר השולחן ערוך הרב (סי' תעס ס"ג) שהפסוק "לחם עוני' בא להוסיף על שתי המצות של הלחם משנה, שמלבד שצריך לברך על שתי מצות שלימות ככל יום טוב מטעם לחם משנה', צריך להוסיף אף מצה פרוסה כדרך העני האוכל מצה פרוסה. GEN אולם הרי"ף והרמב"ם (סמן וכלס פ"ס ס"ו) כתבוטז, שאע"פ שבכל יום טוב בוצעים על שתי ככרות שלימות מטעם לחם משנה, לפי שלא ירד המן ביום טוב, אך בליל פסח די במצה אחת שלימה ואחת פרוסה, לפי שהפסוק לחם עוני' בא לגרוע שאחת מהמצות של הלחם משנה תהיה פרוסה כדרך העני.

אם בליעה נחשבת כאכילה שם. כתב התורת חיים (חולין קל. ד"ס לקס) שבליעת אוכל ללא לעיסה אינה נחשבת כדרך אכילה, כיון שלא נהנה ממנה, ואין שמה אכילה מג, ומכל מקום הבולע מצה יצא אע"פ שלא נהנה מהמצה, משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו ואינן תלויות בהנאת האדם, ולכך יצא ידי מצה אע"פ שנאמר בה לשון אכילה. ומבואר מדבריו שהוא הדין בכל מצות עשה של אכילה, יוצאים ידי חובה באכילה שלא כדרכה, לפי שמצוות לאו ליהנות ניתנומד. אמנם המשנה למלך (יסודי סתולס פ"ס ס"ס ד"ס יש) הסתפק בזה, האם האוכל אכילה של מצוה [שנאמר בה לשון אכילה] כגון מצה וקרבן פסח שלא כדרך הנאתה, יוצא ידי חובתו. וכתב להכריע מצד הסברא שלא יצא ידי חובה, שכשם שאכילה באיסורים שלא כדרך הנאה אין שמה אכילה, ואין לוקים עליה [כמבואר לעיל (כד:)], כך אין שמה אכילה לענין מצות אכילה. והנודע ביהודה (מסלו"ק יו"ד סי' לס) תמה על התורת חיים, שאע"פ שמצוות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום מאחר שנאמר במצה לשון אכילה, צריך לאוכלה כדרך הנאתה, ואם בליעה אינה נחשבת כדרך אכילה, כיצד הבולע מצה יצא. אלא הסיק, שבליעה נחשבת כדרך אכילה מה, ולפיכך הבולע מצה יצא.

מדוע אין לאסור לכרוך מטעם אין עושים מצוות חבילות חבילות שם. הקשה בארעא דרבנן (מערכת 6 סוס : ד"ס ומכלתי), מדוע אסרה הגמרא לכרוך מצה ומרור רק משום שמצוות מבטלות זו את זו, והרי יש לאסור את הכריכה משום שאין עושים מצוות חבילות חבילותלח, ואין לומר שהמצה והמרור נחשבים לדבר אחד, שהרי המצה זכר לחירות והמרור זכר לשעבוד. ותירץ, שהטעם שנקטה הגמרא עדיף, שכן הוא מדאורייתא, מה שאין כן הטעם של מצוות חבילות הוא רק מדרבנן. ועוד תירץ, על פי המבואר בגמרא (ברכות מט.) על פי גירסת הרי"ף], שחותמים "מקדש השבת וישראל והזמנים', ואין בזה משום אין עושים מצוות חבילות חבילות, משום שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וקדושת הזמנים תלויה בקדושת ישראל [תלמידי רבינו יונה (עס ד"ס למל)], וכיון שתלויים זה בזה, הרי הם כמו קדושה אחת. ולפי זה יש לומר, שגם המצה והמרור תלויים זה בזה, כיון שעל ידי השעבוד נהיתה החירות, הרי הם כדבר אחד, ואין בזה משום חבילות חבילות.

דין ברכה על חרוסת רבי אלעזר (בן) [ברבי צדוק אומר מצוהצ. כתב הרמב"ם (פירוש המשניות, פ"י מ"ג) שלרבי אלעזר ברבי צדוק הסובר שאכילת חרוסת מצוה, צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת', אך אין הלכה כדבריו. אמנם בפסקיו כתב הרמב"ם (סמן ומלס פ"ז קי"ח) שחרוסת מצוה כדעת רבי אלעזר ברבי צדוקצא, אבל לא הוזכר בדבריו שיש לברך על החרוסת. וכתבו האחרונים צב שהרמב"ם חזר בו בפסקיו ממה שכתב בפירוש המשניותצג, והוא סובר שגם לרבי אלעזר ברבי צדוק אין צריך לברך על החרוסת. והקשה הלחם משנה (שס), מדוע באמת אין מברכים על אכילת החרוסת, והרי מברכים על מצוות דרבנן. והמכתם (לקמן קטז. ד"ר ר' לליעזל) והטור (לו"ק סי' סעס ס"ס) כתבו בטעם הדבר, שהחרוסת טפילה למרור, ולכן אין לברך עליה ברכה בפני עצמהצד. והמנהיג (סל' פסס 6ות פ) כתב, שברכת המרור פוטרת את החרוסת מכיון שגם היא באה זכר למרור ולשיעבודצה.

עשיית זכר לשתי הלחם בשבועות במשנה מבואר שהיו מביאים בליל הסדר שני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, שהיו נאכלים בלילה הזה בזמן שהיה בית המקדש קיים. ומכאן דנו הפוסקים לעשיית זכר להקרבת הקרבנות בשאר המועדים, וכמו שיבואר. כתב בכל בו (סי' (ג) שנהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבע ראשים, ובטעם מנהגן כתב שהוא כדי לעשות זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת, שהיה מרובע ובעל ארבע ראשים וכמו שנתבאר, ועוד כתב שאפשר שטעם המנהג הוא מפני מזל תאומים המשמש בסיון. והביאו בחק יעקב (סי' סלל סק"ט). ומה שכתב שעושים את הלחם שבחג השבועות זכר לשתי הלחם, מבואר כן בפוסקים לענין פרטים נוספים. הרמ"א (שס ס"ג) כתב שנוהגים בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, וכתב הטעם למנהג זה, שכשם שבליל פסח עושים שני תבשילים זכר לפסח וזכר לחגיגה, כמו כן אוכלים בשבועות מאכלי חלב ואחר כך מאכלי בשר, ועל ידי כך צריכים להביא שתי לחם על השולחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבים ביום הביכורים. והאדר"ת בספר זכר למקדש (דפו"ס עמ' סו) כתב על דבריו היש חיך מתוק מזה'. ובמגן אברהם (פס סק"ט) כתב שראוי גם שיהיו הלחמים של חג השבועות מחיטים, דוגמת שתי הלחם שהיו באים מן החיטים. ומכל מקום לא נקבע הדבר לחיוב בהלכה לעשות שני לחמים בשבועות ולעשותם של קמח ומרובעות, ואין דין זה כדין שני תבשילים בליל פסח שנקבע לחובה. ובטעם הדבר כתב באגרות משה (שו"ת, לו"ק ק"ל סי' קס), משום ששתי הלחם לא היו נאכלים אלא לכהנים ולפנים מן הקלעים, ולא היתה אכילתם ניכרת בכל בתי ישראל אף בזמן הבית, ולכן לא תיקנו לעשות זכר לדבר זה שלא היה בבתים מעולם. ומכל מקום למדו הפוסקים מדין שני תבשילים שטוב לנהוג כן ולעשות זכר למקדש, ולכן נתנו טעמים למנהגי הלחם שנהגו לעשות בשבועות, שעושים אותם זכר לשתי הלחם. והחיד"א בלב דוד (פרק (6) כתב שטעמיו של הכל בו למנהג עשיית לחמים מרובעים בחג השבועות טעמים דחוקים הם, וכתב טעם אחר למנהג זה, שהתורה נקראת לחם (מגינס יד.), ונאמר על התורה (ליוב יח ט) ארוכה מארץ מדה', ולכן עושים לחם ארוך הרומז לתורה הארוכה ורחבה, ועושים לו די ראשים כנגד ארבע מידות שהתורה נדרשת בהם, פשט רמז דרש וסוד.

מסייע ידי עוברי עבירה במכירת בגדים בלתי צנועים במשנה הלכות (שו"ת, קי"ג סי' סס) דן בענין אשה שתופרת בגדים ובאים גם אינשי דלא מעלי שרוצים בלתי צנוע, אם יש בזה משום מסייע לידי עוברי עבירה. והביא ראיה להיתר מסוגייתנו, שמסופר על רב חנינא ורב אושעיא שהיו סנדלרים בארץ ישראל, והיו יושבים בשוק של זונות ועושים מנעלים עבורך ומביאים להן את המנעלים, הן היו מסתכלות בהם והם לא היו מרימים את עיניהם להסתכל בהן, ומתוך הכרתן בעמידתם בנסיונם תמיד היו רגילות להישבע בחייהן רבנן קדישי דבארעא דישראל'. הרי שאין חשש במה שהיו עושים סנדלים להן. ואף שיש קצת מקום לדחות ולומר שהם עשר רק מנעלים רגילים ולא היו בלתי צנועים, אמנם אין נראה כן. וטעם ההיתר כיון שאינם עושים באופן שיש איסור לפני עיור לא תיתן מכשול, שלא נאמר אלא בכגון שני עברי הנהר שאין לחוטא אפשרות להגיע לאיסור בלעדיו. ובשבט הלוי (שו"ת, ק"ג סי' סג) דן גם כן בשאלה זו, ולא התיר מכח מה שאינו כשני עברי הנהר, שהרי כתב הש"ך (יו"ד סי' קנל סק"י) שבישראל שאינו מומר יש איסור מסייע גם כשאין איסור לפני עיור כגון שאינו כשני עברי הנהר. אמנם הביא מה שיש למדים היתר כיון שאפשר שלא תלבש כן בדרך פריצות רק בצירוף בגד אחר. עוד כתב שיש לצרף בדרך לימוד זכות מה שכתב בכתב סופר (שו"ת, יו"ד סי' פג) שכל שאינו מסייע ממש לגוף עבירה והוא שלא בשעת עבירה אין כלל איסור מסייע, ובנידון זה הרי העבירה נעשית רק כשתלבש אותו, וגם אינו מסייע לגוף עבירה כיון שאינו מסייע לעשות עבירה ממש כהושטת איסור, ואם כן אפשר שאין בזה איסור מסייע. ומכל מקום מסרק ששומר נפשו ירחק מזה.

חפש ערך   אתר דעתועדת היגויצור קשר כל הערכיםערכים שהוכנסו לאחרונהאישיםארץ ישראלבית מקדשהיסטוריההלכהחינוךחסידותלשון עבריתמוסרמועדיםמושגיםמנהגיםמשנה, תלמוד ומדרשמשפחהמשפט עבריספרותפילוסופיה וקבלהציונותרפואהשואהתולדות ישראלתנ"ך ופרשנותתפילה לדף ראשי לימוד תורה - שכרה שכר לימוד תורה הגמרא במסכת נדרים (לז ע''א) עוסקת בשאלה, האם מותר לראובן ללמד את שמעון בחינם תורה, לאחר ששמעון נדר שלא ייהנה מראובן. למסקנה, הגמרא מחלקת בין הלימוד של שמעון עצמו ללימוד של ילדיו: ללמד את שמעון עצמו בחינם מותר, מכיוון שבכל מקרה אסור לראובן לקחת שכר על לימוד תורה (כמו שהקב''ה נתן את התורה בחינם, כך צריך ללמדה בחינם). לעומת זאת, כאשר ראובן מלמד את ילדיו של שמעון, בנוסף ללימוד התורה הוא שומר על ילדיו, ודבר זה עולה כסף - בכך שהוא עושה זאת בחינם נמצא ששמעון נהנה מראובן. שכר על דברי תורה מדרבנן א. הגמרא מוסיפה, שלדברי אחד מהאמוראים אסור גם ללמד טעמים, מכיוון שהם מדאורייתא. בעקבות כך הבין ההגהות מיימוניות (ת''ת א, ה), שבמידה ואדם מלמד תורה שייסודה מדרבנן (למשל הלכות מוקצה) - מותר לו לקחת שכר על הלימוד, וכך פסק הרמ''א (יו''ד רמו, ה): "וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו''. ב. מדברי שאר הראשונים, נראה שחלקו על ההגהות מיימוניות. הם סברו, שאין כוונת הגמרא לומר שדינים מדרבנן מותר ללמד בשכר, ודווקא טעמים שמדאורייתא אסור. כוונת הגמרא לומר, שבגלל שלימוד טעמים מהווה מצוות לימוד תורה אסור ללמדם בשכר, וכך פסקו השולחן ערוך (שם) וערוך השולחן (רמו, יח) שאין הבדל בין לימוד דינים מדאורייתא לבין דרבנן. סיכום: שכר מלמד תורה מפשט דברי הגמרא בנדרים עולה שאסור לקחת שכר על לימוד תורה (על דאורייתא לכולי עלמא, ועל דרבנן מחלוקת). במסכת אבות (ד, ה) אומר רבי צדוק, שאסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו. הלל הזקן מוסיף ואומר שם, שכל המשתמש בתורה לצרכו - חולף מהעולם. הרמב"ם מתנגד לשכר מלמדי תורה א. בעקבות המקורות הנ''ל פסק הרמב''ם (תלמוד תורה ג, י), שאסור לקחת שכר על לימוד תורה, וגינה בחריפות את הלוקחים שכר על לימוד תורה וכתב, שהם מחללי שם שמים, מבזי הדת ומכבים את מאור התורה. כמו כן הוסיף הרמב''ם ראיה לדבריו, שלתנאים ולאמוראים היה מקצוע (ר' יוחנן סנדלר, הלל חוטב עצים וכדומה) - מוכח שאסור להתפרנס מלימוד תורה. בלשונו: ''כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות (ועיין הלכות מזוזה ה, ד).'' הרמב''ם הקשה על עצמו, אם כן, מדוע כאשר באים שאול המלך ונערו אל שמואל הנביא (שמואל ט, ז - ח) לחפש את האתונות, הם מביאים לו מתנה? הרי דבר זה אסור! ותירץ, שכמו שמשפחה מתארחת, היא נותנת למארחים מתנה כהוקרת תודה על האירוח, כך היה עם שמואל, אך בוודאי שלא לקח כסף כתשלום על שירותיו (ועיין רמ''א יו''ד רמו, כא וט''ז ס''ק ז). יש להוסיף, שגם לדעת הרמב''ם במקום 'בטלה דמוכח', מותר לרב לקחת שכר על כך שהוא מלמד תורה. במסכת כתובות (קה ע''א) נאמר, שמותר לדיין לקחת שכר, לא כתשלום על עבודתו, אלא כשכר בטלה, דהיינו, שאם אותו רב עובד, ומוציאים אותו לדון דין תורה באמצע עבודתו - מותר לשלם לו על כך. [התוספות (בכורות כט ע''א ד''ה מה) כתבו, שבמידה ואדם עוזב את כל עיסוקיו כדי ללמוד תורה ושיוכל לשמש בעתיד כרב, נחשב דין זה כבטלה דמוכח, שמתירה לרב לקבל שכר לכתחילה, וכך פסק גם הרא''ש (שם, ה) ובעקבותיהם השולחן ערוך (יו''ד רמו, ה). הרמב''ם ככל הנראה חלק על כך וסבר, שבטלה דמוכח נחשבת רק כאשר לוקחים את הרב ממש מעבודתו, ולא שהוא ימנע מעבודה בעתיד.] ב. הכסף משנה (שם) חלק על הרמב''ם וסבר, שבמקום צורך מותר לקחת שכר על לימוד תורה, וכפי שנהגו כל חכמי ישראל לאורך הדורות. בטעם ההיתר נימק, ש'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', דהיינו היתר בלית ברירה - אם לא יקבלו כסף תמורת הלימוד, ייאלצו ללכת לעבוד והתורה תשכח, וכך פסקו הש''ך (רמו, ה), החתם סופר (חו''מ קסד) והאגרות משה (ב, קטז). ובלשונו: ''ואף אם לדינא הלכה כדעת הרמב"ם, הסכימו חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת מישראל, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר והוא לשון הכסף משנה בפרק מתלמוד תורה הלכה י', וכן הביא מהמהרש"ל.'' [יש לציין, שהרמב''ם בפירוש למשנה מודה שרבים מחכמי הדורות נהגו לקבל שכר תמורת עבודתם,

מצוה וגוף טהור נושא אשה ולו בנים. בביאור המאמר מצינו ארבעה אופנים: א. בחידושי המאירי (ד"ס מלוס) פירש שיולו בנים' הוא חלק מהמצוה לישא אשה, ואמר לו רבי עקיבא שעל ידי שתעשה מצוה בכך שתשא אשה ויהיו לך בנים, יעמוד גופך בטהרהא. והקשה באגרות משה (להע"ז מ"ס סי' 6), שאם נפרש כסברת המאירי נמצא שהמצוה הנידונה היא פריה ורביה, ומצות לשבת יצרה' שמתקיימת על ידי שיהיו לו בנים, והרי מצות פריה ורביה אינה נמשכת כל זמן שהוא נושא אשה, שלאחר שנולדו לו בנים נסתיימה מצוותו. אם כן אין מאמר זה דומה למאמר הקודם מצוה וגוף גדול אוכל פירות ולא שכר', ששם המצוה מתקיימת ונמשכת כל זמן שמעותיו ביד אחרים, וכאן אחר שנולדו לו בנים נשאר גופו טהור, אף ששוב אינו מקיים המצוה. ותירץ בדבר שמואל (ד"ס פילוס ג') [על פי דברי המנחת חינוך (מכות 6)], שגדר מצות פריה ורביה היא לא לידת בנים, אלא המציאות שיש לו בנים, ונמצא שאדרבה, המאמר דומה למאמר הקודם שקיום המצוה נמשך בתמידות.

הכא משום פרסומי ניסא. נחלקו הפוסקים האם אפשר ללמוד מסוגייתנו לענין נר חנוכה אשר גם הוא משום פרסומי ניסא. ברמב"ם (מגילה וחנוכה פ"ל סי"ב) כתב שעני המתפרנס מן הצדקה חייב למכור כסותו כדי לקנות שמן ונרות לנר חנוכה. ובשולחן ערוך (לו"ס סי' סרעס ס"ס) כתב שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לשאול על הפתחים לקנות שמן לנר חנוכה. וכתב במגיד משנה (שס) שמקור הדין בסוגייתנו שהסיקה שמשום פרסומי ניסא חייב בארבע כוסות אפילו עני שפרנסתו מן התמחוי, וכן הדין בנר חנוכה שמשום פרסומי ניסא הוא. וכן הביא הבית יוסף (שס) בשם הרב המגיד. וכן במשנה ברורה (סס סק"ב) הביא בשם פוסקים שהטעם משום פרסומי ניסא, ומשמע שכוונתו למבואר בסוגייתנו שמשום פרסומי ניסא חייב אדם ליטול מן הצדקה. אבל בביאור הגר"א (שס לוס 6) כתב, שמקור הדין שעני שואל או מוכר כסותו בשביל נר חנוכה, הוא מקל וחומר, שבסוגייתנו להלן בסמוך נאמר שאף לפי רבי עקיבא שאמר 'עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות' מכל מקום חייב לכבוד שבת להוסיף דבר מועט כגון כסא דהרסנא, ומשמע שעבור הדבר מועט חייב אפילו לשאול על הפתחים או למכור כסותו, ואם עבור כבוד שבת כן, ודאי עבור קידוש חייב, שהרי מבואר לעיל (קס.-קס:) שקידוש קודם לכבוד שבת, ובמסכת שבת (כג:) מבואר שנר חנוכה קודם לקידוש, ואם למדנו שעבור קידוש חייב לשאול על הפתחים ולמכור כסותו, קל וחומר עבור נר חנוכה.

Second, R. Shlomo Luria (1510-1574), Yam Shel Shlomo, Chullin 8:13, discusses whether a person in a life-threatening situation can consult a sorcerer for a cure. He suggests that in theory, the question should be contingent on the two approaches. According to Rambam, there is absolutely no purpose in seeking counsel from a sorcerer and therefore, it is prohibited to violate Torah law. According to the other Rishonim, it is permissible to violate Torah law for (almost) all prohibitions and this prohibition is included. R. Luria concludes that perhaps Rambam will agree that it is permissible in a life-threatening situation because there is always a small possibility that the sorcerer may find a cure. R. Ya'akov of Karlin (d. 1855), Mishkenot Ya'akov, Yoreh De'ah no. 41, presents a different analysis of whether it is permissible to seek treatment from a sorcerer for a life-threatening situation. He notes that there are two issues in seeking treatment from the sorcerer. The first is that one is causing the sorcerer to violate a prohibition of sorcery. Regarding whether this prohibition applies in a life-threatening situation, Mishkenot Ya'akov posits that it is dependent on a dispute in the Gemara (Sanhedrin 56b) as to whether non-Jews must observe the laws of sorcery. If one assumes that they are required to observe these laws, one must conclude that sorcery is considered a form of idol worship. If one assumes that they are not required to observe these laws, sorcery is not a form of idol worship. If sorcery is a form of idol worship, one may not violate the prohibition against sorcery in a life-threatening situation. If it is an independent prohibition, one may violate the prohibition in a life-threatening situation. The second issue is that the "patient" violates the prohibition of "tamim tihiyeh." Mishkenot Ya'akov writes that there are sufficient grounds to be lenient in a life-threatening situation (alluding to R. Luria's analysis). However, he writes that while one can justify seeking treatment from a sorcerer, he would not recommend doing so.

הרמב"ם כולל את כל איסורי התורה הקשורים לעשיית מעשים שאינם על פי טבע: כישוף, קסמים, ניחוש, דרישה במתים ועוד, באיסורי עבודה זרה. לדעתו מעשים אלו אינם ממשיים ואמתיים, והם נעשים כדי למשוך אנשים לעבודה זרה. כאשר יראה האדם קסמים וכישופים הנעשים כביכול מכוחות אליליים, הם יאמינו באותם אלילים. מטעם זה התורה אסרה את המעשים הללו. אבל מצד האמת, אין ממש בכישופים ובקסמים, והיכולות שמצגים המכשפים שקרית. בפירוש המשניות עבודה זרה ד,ז הרמב"ם מתייחס באופן ישיר לחולקים על תפיסתו הריאלית ומאמינים שיש ממש בכישופים ודומיהם. הוא תוקף את התפיסה הזו ומתייחס אליה כתפיסה טיפשית. רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טז "ודברים האלו (הכישופים, הקסמים והדומים להם) כולן דברי שקר וכזב הן. והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת ליודעי שרוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך. עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר. ... ואלה הדברים כולם נעשו לצרכים, וזה, שבזמנים שעברו אוחדו בהם המדינות והוטעה בהם המון העם, ונאמר להם שתיקון ארצכם ומצביכם באלה הצורות, ושתתקבצו לבתיהן, ותגדלו אלו הזקנים אשר ילמדו סודותיהן, והתקיימה בזה המלכות, והאמינו שהוא דבר אמיתי, והיו אומרים, זה דבר כוכב פלוני וזה דבר מזל פלוני, ויגדלו אותו וילכו אחריו ויאמינו בו, כמו שנאמין אנחנו בנביאים עליהם השלום מן השלימות והמעלה. הלא תראה איך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה. ובאו חלשי השכל אחרי כן ומצאו אותם הספרים ואותם האמרים וחשבו שהם אמת ושבהם תועלת, ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מסוים לתועלת עת. אמר ה' "אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטיב אין אתם

במציאות היום פחות חוששים מעין הרע - בשו"ת יביע אומר (חלק ב - אבן העזר סימן ז) מובא: "מסתברא דעין הרע - נמי נתמעט בזמן הזה[4]. וע' בב"מ (קז:), רב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד, אמר צ"ט בעין הרע וא' בדרך ארץ. וע' בתוס' שם. ומבואר שאז היתה שליטת עין הרע בכל תוקף. ואפשר דהאידנא אכשור דרי להאי מילתא, מטעם כי הסטרא אחרא יונקת מן הקדושה, ולפי תוקף קדושת הראשונים היתה הסטרא אחרא תקיפה ביותר. משא"כ בזמן הזה כי דלונו מאד. ואין לנו עסק בנסתרות. ועכ"פ המציאות נראית להיפך מכמה עניני רוח רעה". וכן גם מובא בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ג סימן כו): "בענין עין הרע - ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה, כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד - לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף קי".

על דברי הראשונים קשה מלשון הגמרא (שם) "כל חד מצוה באפי נפשה', אולם יש שביארו שאין כוונת הגמרא לעצם יסוד המצוה, ודבריהם יובאו להלן. ברבינו דוד (קט: ד"ה רבינא) כתב מסברא שתקנת חז"ל היא שתיה של ארבע כסות דרך חירות, שאם שתה כוס אחד או שתיים לא עשה ולא כלום' ואת דברי הגמרא שיכל חד מצוה באפי נפשה", הוא תירץ שיכיון שתיקנו כל חד למצותו, זה לקידוש וזה לסיפור ההגדה וזה לברכת המזון וזה להלל, כל אחד הוא נחשב לעצמו, ואין מצטרפין זה עם זה לענין זוגות, וביאור דבריו שדברי הגמרא כל חד מצוה באפי נפשה הוא רק לענין חשיבותם של כל כוס וכוס על ברכה אחרת, ולכן אין הכוסות מצטרפין להחשב זוגות, אך אין דברי הגמרא שיכל חד מצוה באפי נפשה לגבי יסוד החיוב. גם הגבורות ה' (סי' מט סוף ד"ה וברמב"ן) אחר שהביא את סברת הרש"ש להוכיח מדברי הגמרא שכל כוס היא מצוה בפני עצמה, כתב ונראה שאין ללמוד מזה, דלא אמרינן שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו רק לענין זה דאין הארבע כוסות שתיה אחת, ויהיה בהם זוגות, אלא לכל אחד ואחד טעם בפני עצמו, ואין בהם זוגות, ומכל מקום מעכבין זה את זה', מבואר שלשון הגמרא מצוה בפני עצמו הוא שלכל אחד "טעם בפני עצמו', אך הם מעכבים זה את זה. כתב המגן אברהם (סי' תפג סק"א) שמי שיש לו רק שני כוסות יקח אחת לקידוש ואחת לברכת המזון, ולמי שיש שלשה כוסות, יקח אחת לקידוש, ועל כוס שני יאמר ההגדה עד גאל ישראל, ועל השלישי יברך ברכת המזון, ואח"כ יאמר חצי הלל בלא כוס, מדבריו מבואר שכל כוס היא מצוה בפני עצמה ומי שיכול לשתות פחות מארבע כוסות חייב במה שיש לו. את דברי המגן אברהם הביא החק יעקב (שם סק"ב) וכתב שמי שיש לו רק שני כוסות יקדש בליל יום טוב הראשון על כוס אחת, ואת הכוס השניה ישמור לליל היום טוב השני, אך מי שיש לו ארבע כוסות ישתה את כולם בלילה של יום טוב הראשון, אף שלא ישאר לו ליום טוב השני כלל, ומי שיש לו ביום טוב השני אלא רק שני כוסות ישתה אחת לקידוש ואחת לברכת המזון. ודבריו צריכים ביאור, אם ארבעת הכוסות הן מצוה אחת מדוע חייב לשתות שתי כוסות אם אין לו ארבע, ואם כל אחד מצוה בפני עצמה מדוע ליל יום טוב שני עדיף על ליל יום טוב ראשון רק אם אין לו ארבע כוסות, ואם יש לו ארבע כוסות ליום טוב ראשון הוא אינו חייב לשמור כוס אחת ליום טוב שני.

האם נמנות כמצוה אחת או כארבע מצוות יש לחקור האם מצות ארבע כוסות היא מצוה אחת שמקיימים אותה בשתיית ארבע כוסות, או שכל כוס היא מצוה בפני עצמה. נפקא מינה מחקירה זו, היא במי שאין לו אלא שתים או שלש כוסות, האם הוא חייב לברך עליהם, או שכיון שאינו מקיים את מצות ארבע כוסות, אינו חייב לשתות גם לא שלש כוסות. והנה, הגמרא (קט:) הקשתה. היאך תיקנו חז"ל ארבע כוסות, הרי יש בזה סכנה, משום שהם זוגות', ובכל דבר שהוא זוג יש סכנה, ותירצה הגמרא ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה, ומשום שכל אחד מצוה בפני עצמו אין הם נחשבים לזוגות, מדברי הגמרא הוכיח הרש"ש (שם ד"ה ארבעה) "מכאן נראה לי דארבע כוסות אין מעכבין זה את זה, ואם אין לו אלא שלוש ישתה כולן". אולם מלשונות הראשונים יש להוכיח שארבעת הכוסות הן מצוה אחת. הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ח ה"י) כתב שיכול אדם לגמור את ההלל בליל פסח בכל מקום שירצה, ואינו חייב לגומרו במקום הסעודה, על דבריו השיג הראב"ד "אין הדעת מקבלת כן, לפי שאין שם לארבע כוסות אם אינן במקום אחד', מדברי הראב"ד מבואר שכל הכוסות הם מצוה אחת, ולכן ישם ארבע כוסות' הוא רק כשכל הכוסות במקום אחד מז, אולם מדברי הרמב"ם שכתב שאין חייבים כל הכוסות להיות במקום אחד אין להוכיח שכל כוס היא מצוה בפני עצמה, ומשום שיתכן שכל הכוסות הם מצוה אחת, אלא שלדעת הרמב"ם ניתן לקיים מצוה זו גם בכמה מקומות. כפי המשתמע מלשון הראב"ד מבואר גם מדברי האורחות חיים (ליל הפסח סי' ז), שכל ארבעת הכוסות הן מצוה אחת, משום שהוא הקשה מדוע אין מברכין על מצות שתיית ארבע כוסות, ותירץ שמשום שהם מופסקים זה מזה, מדבריו מבואר שארבעתן הן מצוה אחת, וכיון שמצוה זו נעשית בארבעה חלקים אין מברכים עליה.

חובת נשים בסיפור יציאת מצרים בספר החינוך (מצוה כא) ן כתב שמעו סיפור יציאת מצרים נהגת בזכרים ונקבות. והקשה המנחת חינוך הרי מצוה זו היא מצות עשה שהזמן - גרמא, ונשים פטר מכל מצות עשה שהזמן גרמא, ומה הטעם שחייבות במצוה זו. והוסיף המנחת חינוך, שאמנם היה אפשר לומר שנשים חייבות בזה מטעם שאף הם היו באותו הנס, כמו שחייבים בדי כוסות מטעם זה כמבואר בגמרא (קח:), אבל אין לומר כן, מפני שכבר הוכיחו התוספות (שם מגילה ד. דיה אף שטעם זה אינו אלא מדרבנן, ואילו בספר החינוך משמע שנקבות חייבות מדאורייתא כמו זכרים. ומסתימת דברי הרמב"ם (עבודה זרה פי"ב ה"ג) שמנה שם את כל מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות, ולא כלל בהם גם מצות סיפור יציאת מצרים, הוכיח המנחת חינוך (שם) שסובר הרמב"ם שנשים פטורות במצוה זועא. וכן מצינו שיש מהאחרונים שסוברים שאין הנשים חייבות במצוה זו, שכן דעת בית דוד (הו"ד בברכי יוסף סי' תעג אות טז) וכן נקט הקרן אורה (ברכות יא. ד"ה ועפ"ז נראה ליישב). ויש ראיה לדבריהם מלשון המהרי"ל (מנהגים, סדר ההגדה) או זקנתו של ר' שלמה היתה בבית אחר לברה והורה מהר"ש לר' שלמה לילך אצלה קור ולשתות שם, ושלא היה צריך לומר לפני הגרה ואחת עכ"ל. ומבואר שאינו צריך לומר לפניה הגדה, משום שהיא פטורה לגמרי, והיינו משום שזו מצוה שהזמן גרמא, וכל מצוות שהזמן גרמא נשים פטורות, ואף רבנן לא חייבו אותן. אולם בחיי אדם (כלל קג סי"ב) כתב שבשו"ע (סי' תעב סי"ד) משמע שנשים חייבות, שכתב וז"ל גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה, משמע שחייבות גם בסיפור יציאת מצרים עם אולם מלשון הטור (שם) משמע שפטורות, שכתב נשים חייבות כדי כוסות ובכל המצוות הנהגות בלילה זה הרי משמע דווקא כאלו, ולמעט הגרה וצריך לבאר למה אינן פטורות ממצוה זו כשאר מצוות עשה שהזמן גרמא. וכתב החיי אדם שכיון שהם מחויבות בדי כוסות, וקיימא לן שאם שתאן שלא על הסדר לא יצא, כמבואר בגמרא (קח:) ובשו"ע (ס' תעב ס"ח), אם כן על כרחך הן חייבות בהגדה כדי שישתו על הסדר. והביאי אדם שכן מתבאר מדברי התוספות בסוכה (לח. ד"ה מי). אמנם לפי דברי התוספות אין נשים חייבות אלא מדרבנן. ואכן בדברי השולחן ערוך לא מפורש שנשים חייבות מראורייתא.

ה. ידי יין יצא ידי ד' כוסות לא יצא פירש רשב"ם, וכולן חשובין כוס ראשון. אולם הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה"ט) כתב, ידי חירות יצא, ידי ד' כוסות לא יצא. והקשה בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם שם, מהי הכוונה שיצא ידי חירות אם לא יצא ידי ד' כוסות. וביאר שבמצות ד' כוסות יש ב' דינים, א. מצוה שיהיו ד' כוסות של ברכה. ב. מצות שתיית ד' כוסות, וזהו הנקרא 'חירות', שדרך חירות הוא לשתות יין. והוכיח שם ששיטת התוס' שדין ד' כוסות הוא רק דין ד' כוסות של ברכה, וזהו שהקשו התוס' בריש פרקין מדוע כל המסובין צריכין לשתות, ולכך גם סוברים התוס' שדי במלא לוגמיו. אבל לשיטת הרמב"ם צריך לשתות רוב כוס, שזהו משום הדין הנוסף של חירות. וכששותה יין חי, שיצא ידי יין, היינו שיצא ידי דין ד' כוסות של ברכה, אבל ידי חירות לא יצא, לפי שאין שתיה זו דרך חירות. אבל כששותה כולן בבת אחת, ידי חירות יצא, שיצא ידי חובת המצוה לשתות ד' כוסות של יין, אבל ידי יין לא יצא, שלא יצא דין ד' כוסות של ברכה.

הסבה - חלק ממצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות או מצוה בפני עצמה ב. בביאור הדברים חקר רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, הגרי"ז מבריסק [3], בגדר מצות הסיבה - האם היא חלק ממצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, או שהיא מצוה בפני עצמה, וכתב: "מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבעה כוסות", ולכן גם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח "דהיינו דמיקריא קיום מצוה של הסיבה [וכן נפסק בשו"ע [4] סי' תע"ב סע' ז) "ולכתחילה יסב בכל הסעודה"]. ולפי זה "אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה, אין כאן שום גריעותא במצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות, רק דלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי". אולם הרא"ש נקט "דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה וד' כוסות", ולכן אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה, לא יצא ידי חובת קיום מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. ואמנם בספר מאורי המועדים [3] הקשה על דברי הגרי"ז, לדעת הרא"ש שההסבה היא דין בקיום מצות אכילת המצה, אם כן אלו שפטורים ממצות הסבה [כמבואר בסוגיא בפסחים] איך מקיימים כלל את מצות המצה. ותירץ, שצריך לומר כי גם לדעת הרא"ש, יצא ידי חובת מצות אכילת המצוה גם בלא הסבה, אלא שמכיון וההסבה היא דין בעיקר המצוה, נמצא שלא קיים את המצוה כתיקונה, ולכן צריך לחזור ולאכול בהסבה [ועי"ש בדבריו במה שביאר את ההבדל בין שיטת הרא"ש לשיטת התוספות בדין הסבה]. ובספר מקראי קדש [5] הביא רבי צבי פסח פרנק [רבה של ירושלים] את דברי הגר"י אברמסקי "דהא דהסבה מעכבת וצריך לחזור ולאכול, אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא יצא גם בלי הסבה", והגרצ"פ נקט [5] בדעת הרא"ש והשו"ע, שכוונתם "לא יצא ידי חובת הסבה, אבל ידי חובת מצה יצא", כי "מצות הסבה היא מצוה בפני עצמה לאכול בהסבה, ואע"פ שכבר יצא ידי חובת מ"ע דאכילת מצה, יתכן שיקיים אחר כך מצות הסבה", יעו"ש בדבריו.

כפי שהובא לעיל השלחן ערוך (או"ח סי' תעל ס"6) פסק להלכה כפי המבואר בסוגייתנו, שזמן איסור קביעות סעודה בערב פסח הוא משעה עשירית דהיינו סמוך למנחה קטנה בלבד. והנה הרמ"א בהלכות סוכה (סי' תרלט ס"ג) כתב, שלא יאכל בערב סוכות מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה לתיאבון לד. והקשו האחרוניםלה, מדוע בהלכות פסח סתם הרמ"א כהשו"ע שרק משעה עשירית אסור. ותירץ המגן אברהם (שס ס"ק יג), שמכיון שבערב פסח אסור לאכול פת ומותר לאכול רק מצה עשירה לו, אין לאסור מחצות היום אלא משעה עשירית בלבד כיון שאין זה כל כך משביע, משא"כ בערב סוכות שמותר לאכול פת יש לאסור כבר מחצות היום לז. ובחק יעקב (סי' סעל סק"ל) ובביאור הגר"א (סס fות 3) תירצו, שאף כאן סובר הרמ"א שאסור לאכול מחצות היום, אלא שלא הוצרך לפרש זאת מאחר שכל הנפקא מינה היא רק לענין מצה עשירה לח, וכבר כתב הרמ"א (סס סי' סמד ס"6) שבזמנינו אין נוהגים לאכול מצה עשירה כלל, משא"כ בערב סוכות שמותר לאכול פת הוצרך הרמ"א לכתוב שאסור מחצות היום. והחתם סופר (לעיל כט: ד"ה עד) תירץ, שבערב פסח מאחר שאינו אוכל את המצה מיד בתחילת הלילה אלא לאחר אמירת ההגדה והלל, אם כן די להימנע בסעודה ממנחה קטנה בלבד, משא"כ בערב סוכות שאוכל מיד בתחילת הלילה צריך להימנע מסעודה כבר מזמן מנחה גדולה לט.

האם שיעור מלא לוגמיו יכול להצטרף בין השומעים שם. כתב הרא"ש (סי' יק) שצריך שאדם אחד ישתה את כל השיעור מלא לוגמיו ואין מועיל שכמה מהמסובים ישתו יחד שיעור מלא לוגמיו. אמנם הריטב"א במסכת עירובין (עט: ד"ס קל לbמרינן) כתב בשם התוספותס שאף אם לא טעם המקדש או אחד מהשומעים מלא לוגמיו אלא שבין כולם טעמו יחד כשיעור יצאו ידי חובת קידוש, ששתיית כולם מצטרפת לשיעור. ויסוד מחלוקתם הוא בטעם שהצריכו לטעום מהקידוש שיעור מלא לוגמיו, שלדעת הרא"ש הטעם הוא משום שצריך לטעום מהכוס שיעור שיש לו בו הנאה ומתיישבת דעתו עליו ובפחות ממלא לוגמיו אינו נקרא שתיה של הנאה, ולכן לא שייך ששיעור זה יצטרף על ידי שתיית כמה מהמסובים. אמנם לדעת הריטב"א הטעם הוא משום שחז"ל חלקו כבוד לכוס של קידוש שישתו ממנו שיעור מלא לוגמיו, ואינו דין באדם שישתה שיעור שיש בו הנאה אלא דין בכוס שישתו ממנו שיעור מלא לוגמיו, ולכן די שבין כולם יחד שתו מהכוס שיעור מלא לוגמיועא. ובשולחן ערוך (לו"ס סי' לעס סי"ד) הביא את שתי הדעות, וכתב המשנה ברורה (שס ס"ק עג) שבדיעבד הסכימו האחרונים שאפשר לסמוך על דעת הריטב"א ששיעור זה יכול להצטרף בין המסובים, אך לכתחילה נכון להיזהר בזה מאוד שהמקדש או אחד מהמסובים ישתה לבדו שיעור מלא לוגמיועב עוד כתב המשנה ברורה (טס) שבאופן שכמה מהמסובים שותים ביחד שיעור מלא לוגמיו צריך להקפיד שלא ישהו על ידי שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס, שאין זה עדיף משאם היה המקדש בעצמו טועם שהיה צריך לשתות בתוך כדי אכילת פרס עג. אמנם באפיקי ים (שו"ת, ק"ג סי' ג) כתב שלא מצינו שיעור אכילת פרס אלא לענין צירוף אכילה או שתיה של אדם אחד אבל לא של כמה בני אדם יחד. ועוד, שהלא הטעם שהמקדש צריך לשתות את הכוסבכדי שתיית רביעית או בכדי אכילת פרס משום שצריך שישתה שיעור שיש בו הנאה וישוב הדעת וכששותה זאת ביותר זמן מהשיעור הנ"ל אין בזה די הנאה וישוב הדעת, אך כבר נתבאר לעיל שלדעת הריטב"א אין טעם השתיה משום כך אלא משום כבוד הקידוש שישתו ממנו מלא לוגמיו ומשום כך די שתצטרף שתיית כמה מהמסובין יחד לשיעור זה, ואם כן מכיון שאין צריך שתתיישב דעתו בשתיית הכוס ממילא אין צריך גם שהמקדש עצמו ישתה שיעור זה בזמן הנ"ל.