תחילתו של דף אינטרנט, לחץ אנטר כדי לעבור לאזור תוכן מרכזי   דילוג לתוכן העיקרי  For An English Version הלכות תפילה -  שיעור 1 נטילת ידיים של שחרית  הרב דוד ברופסקי הלכה 10.10.2018 קובץ טקסט 01-79-tefilla-db.docx * אחת המצוות הראשונות שאנו מקיימים מדי בוקר היא נטילת ידיים. ישנו דיון נרחב סביב טעמה של מצווה זו ופירוט ההלכות הנוגעות לה.   הגמרא (ברכות ס ע"ב) עורכת רשימה המפרטת פעולות שונות שאדם מבצע בבוקר: הוא מתעורר, פוקח עיניים, מתלבש, נועל נעליים, רוחץ פנים וכו'. לכל אחת מפעולות אלה הגמרא מתאימה ברכה מיוחדת. לדוגמה, הגמרא אומרת: "כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עיוורים". בברכות אלה, ברכות השחר, נדון בפרק ג.   לקראת סוף הרשימה הגמרא אומרת "כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". הגמרא אם כן רואה ברחיצת הידיים בבוקר מצווה הראויה לברכת המצווה, לברכה ייחודית הנאמרת בעת ביצוע המצווה. אולם הגמרא לא מפרטת את הטעם למצווה זו ואת הסיבה להיותה ראוייה לברכה מיוחדת.   מה הטעם העומד מאחורי נטילה זו, ומדוע נטילה זו מחוייבת בברכה?   הטעמים לנטילת ידיים של שחרית הראשונים דנו בטעם לנטילת ידיים.   רבי אשר בן יחיאל (1250–1327), הידוע בכינויו הרא"ש, כותב כך (ברכות פרק ט סימן כג):   לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה. תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל.   הרא"ש סבור שיש ליטול ידיים כהכנה לקריאת שמע ולתפילה (שמונה-עשרה). נראה שהרמב"ם אף הוא סבור כך שכן הוא כולל את מצוות נטילת ידיים בהלכות תפילה (פ"ד ה"ב). הגמרא (ברכות יד ע"ב) מחזקת דעה זו.   אמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמיים שלמה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' [תהילים כ"ו, ו]... מי שאין לו מים לרחוץ ידיו – מקנח ידיו בעפר ובצרור [אבן] ובקסמית [קיסם עץ].   מקור זה יוצר קשר מובהק בין נטילת ידיים ובין תפילה וקבלת עול מלכות שמיים (המתממשת באמצעות קריאת שמע), אך אין כאן קשר הכרחי ובלעדי בין נטילת ידיים ובין השכמת הבוקר.   אכן, הרא"ש מוסיף וכותב:   ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך 'על נקיות ידיים', דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפילה, כדאמר לעיל דכתיב 'ארחץ בנקיון כפי'. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו, מברך על נטילת ידיים.   על פי דעה זו נראה שאת נטילת הידיים המתוארת בגמרא, זו המצריכה ברכה, אפשר לבצע בשעת הדחק ללא מים, ויש לבצעה שלוש פעמים ביום, לפני כל תפילה.   רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א (1235–1310), מציג גישה שונה לגמרי (שו"ת הרשב"א א סימן קצא). בפתח תשובתו מקשה הרשב"א על המנהג המקובל של נטילת ידיים בבוקר בכלי מיוחד, ומציין שנטילת ידיים לתפילה בלבד אינה מצריכה שימוש בכלי. הרשב"א מוסיף ומסביר:   יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה... צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.   הרשב"א רואה את נטילת הידיים של שחרית המחוייבת בברכה, לא כמעשה כללי של הכנה לתפילה, אלא כמחווה של היטהרות לקראת יום חדש, כמו כהן הנוטל את ידיו בפתח כל יום חדש של עבודה בבית המקדש (ראה שמות ל', יז-כא). יש לציין שהרשב"א לא טוען שאין לטול ידיים גם לפני יתר התפילות, אלא סובר שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת רק לנטילת הידיים שלפני שחרית.   לסיכום, הרא"ש רואה בנטילת ידיים הכנה הכרחית לתפילה ואילו הרשב"א סובר שנטילת ידיים (או לכל הפחות זו המחוייבת בברכה) היא הצהרה רחבה על כך שכל פעולותינו היומיות נעשות בקדושה, באופן דומה לעבודת הכהן בבית המקדש.   שני הבדלים הלכתיים חשובים נובעים מהשקפות אלה. הרא"ש, הרואה בנטילת ידיים הכנה לתפילה, סבור שיש ליטול ידיים בברכה לפני כל תפילה, כולל מנחה ומעריב! יתרה מזאת, כשאין כלי מתאים לנטילת ידיים, או אפילו בהיעדר מים, עדיין ישנה חובה לנקות את הידיים ולברך "על נקיות ידיים". הרשב"א, שסובר אף הוא שיש לטול ידיים לפני תפילה, בהסתמך על הגמרא שהובאה לעיל, סובר שרק נטילת ידיים בבוקר חייבת בברכה, ורק נטילת ידיים במים ובכלי מתאים, כמו כהן בעבודתו.   סוגיות אחרות, כמו גם מקורות הלכתיים אחרים, מציעים טעמים נוספים לנטילת ידיים של שחרית.   נטי

במאמר הלכתי זה, נדון במנהג ברכת כהנים בקרב יהדות אשכנז בישראל לעומת התפוצות. לפי הרמ"א (רב משה איסרליס, י"ד לאורח חיים סימן קכ"ח סעיף מ"ד), המנהג לברך רק בחגים נובע מחוסר השמחה בימים רגילים. הגר"א (הגאון מווילנא) ותלמידיו ניסו לחדש את המנהג לברך יומיום, אך נתקלו באירועים שפרשו כאותות לא להתערב. בפועל, כאשר תלמידי הגר"א הגיעו לארץ ישראל בשנת תקע"ח, הם נפגשו עם מנהג קיים של ברכת כהנים יומית, כפי שמתואר בפאת השולחן (מאת רבי ישראל משקלוב, סימן ב' סעיף ט"ז) ובהסכמת הגר"א. מכתבו של השל"ה (רבי ישעיה הורוויץ), ששימש רב בפרנקפורט ופראג ועלה לארץ ישראל בשנת תקע"א, מספר כיצד בירושלים, המנהג היה לברך ברכת כהנים בכל יום, וזאת כנראה קודם לבוא תלמידי הגר"א. ניתן ללמוד מכך על חשיבות ההכרה במנהגים המקומיים וההיסטוריים בהלכה, ועל השפעתם של גדולי הרבנים על קביעת מנהגים ונוהגים בקהילות.

האם היה פיס לקרבן יחיד אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב. פרש"י שאם רצה כהן יחיד לעשות הכל רשאי. והקשה בתוי"ט מדוע לא חששו כאן לאינצויי, שיבואו הכהנים לריב מי יעשה העבודות. ובמשנה למלך (תמידין ומוספין פ"ד ה"ט) הסתפק מי היה זוכה בקרבן יחידכט, ודייק מהירושלמי (יומא פ"ג ה"ה) שדרשו מהפסוק "וערכו בני אהרן הכהנים' שפרו של יחיד קרב בששה, ולפ"ז כתב שהששה שזכו בתמיד הם היו זוכים בקרבנות היחיד ואף בפר ואיל היו ששה כהנים זוכים. אך הקשה שבגמרא דידן משמע שלמדו מפסוק זה על טלה שטעון ששה ולא על פר ואיל, ומשמע שחולק על הירושלמי. ושוב כתב להוכיח מדברי רש"י שכתב במשנתינו שבקרבן יחיד לא היה פייסל, אך עדיין הסתפק אף לדעת רש"י האם הדבר תלוי ברצון הבעלים דהיינו למי שירצו הבעלים יתנו או שכל כהן הקודם זוכה, וכתב שמפשטות הדבר משמע שכל הקודם זוכה, ותמה מדוע לא חששו לאינצויי לא. ובהגהות הר"י לנדא הקשה שברש"י לעיל (3: ד"ס מי ידעינן) כתב להדיא לב שאף בקרבן יחיד היה פייס לג. וכתב ליישב שאפשר שמה שכתב י שלא היה פייס היינו במקום שהבעלים היו בוחרים מי יעשה את העבודות, אבל אם לא היו הבעלים בוררים להם איזה כהן שיעשה העבודות היה פייס בין הכהנים ואין אומרים כל הקודם זוכה לד. רש"י

אם אצל מוהל יש ברכה דעשירות כמו בסנדק מחתה אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקין לה פייס בפני עצמה קא משמע לן וכן מבואר לקמן (כו. עיי"ס נרש"י) דבדבר השכיח לא מעשרת. והנה הרמ"א (יו"ד סי' לסס סי"ס) כתב בשם המהרי"ל דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת ומשום כן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת. וכתב הנו"ב (יו"ד סי' פו) דמוהל אין בו את הברכה דעשירות כמו בסנדק כיון דלא כולם ראויים להיות מוהלים דצריך אומן ובקי, וכיון דלא נפישי אומנים מקרי מצות מילה שכיח לגבי אומנים יותר מקטורת לגבי כהנים, ובדבר השכיח מבואר דאין הברכה דעשירות. ולכן אין במוהל מה שכתב הרמ"א לא לתת שני ילדיו לסנדק אחד דומיא דקטורת. אמנם החת"ס (לו"ס סי' קנס) כתב דגם מוהל הוי בכלל מקטיר קטורת ובכלל ברכותיו, ואעפ"כ דעתו שאצל מוהל אין קפידא לא לתת לאדם אחד, דקטורת מעשרת היינו שמשנה המזל של האדם דהרי בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ומוהל הואיל דאיתא בגמ' (שבת קנו.) האי מאן דבמאדים מוהלא הוי א"כ מאן דמזליה למהוי מוהלא הרי הוא נולד במזל מעשיר וכל המוהלים נולדים במזל זה, ואין לנו להדר אחר מוהל אחר כיון שכבר זכה לברכה זו מיום הוולדו, משא"כ סנדק ראוי לנו לבקש איצטדקאות להוציא כל איש ישראל מממשלת המזל לכן יבקש חדשים. ובאופן אחר כתב החת"ס (סי' קלט) דבאמת שכר הסנדק יותר ממוהל, משום דהן נכון שעל החלק שהסנדק מסייע להמוהל בשעת המצוה ע"י תפיסת התינוק שבכה"ג נוח יותר למול משיהיה התינוק מונח על שולחן או כסא ומטה, המוהל שעושה ממש הברית חשוב יותר ממסייע, אמנם יתירה עליו סנדק במה שנעשו רגלי הסנדק כעין מזבח, ובזה לא יקרא המוהל מסייע או נטפל כלל, נמצא דהסנדק תרתי אית ביה, חדא שהוא כמזבח ועוד שהוא כמקריב ע"י שמסייע למוהל, משא"כ המוהל לית ביה אלא חדא. ובשערי תשובה (סי' תקנס סק"ס) הביא סמך לדברי החת"ס שגם המוהל יש בו הסגולה של עשירות ממה שמבואר בסוגיין דאף המחתה שנותנין עליו הקטורת מעשרת כמו נותן הקטורת. יר טן יה

הנה יש לדייק בלישנא דקרא (כ"ז ג'), "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו", והלא כל התמידין והמוספין הנמנין בפרשה זו מצוות כהונה הם, וזר פסול להן, ומדוע כתיב בקרא "צו את בני ישראל". ובאמת חזינן בלשון הרמב"ם שכל בני ישראל נצטוו ולא הכהנים לבדם, כמו שכתב בספר המצוות (עשס ל"ט) "שציונו להקריב במקדש שני כבשים", מה שאינו במצות הקטורת (עשס כ"ס) שכתב "שצוה הכהנים", וצריך ביאור בשינוי לשונן. וכתב בזה הגרי"ז (הלכות כלי המקדש פ"ג ס"ק), דבאמת מצות התמיד מוטלת על כל ישראל, ואף שהכהנים המה העושים עבודת הקרבן בפועל מכל מקום עצם המצוה מוטלת על כל ישראל. מה שאין כן בקטורת שכל עיקר מצותה על הכהנים הוטלה. וביסוד הדבר אמרתי לבאר, דגדר מצות התמיד איננה רק עבודתה, אלא אף הבאת הקרבן, וכמו קרבן יחיד שהיחיד מביא קרבנו והכהן מקריבו, כך גם בקרבנות הציבור, והרי זה כאילו כלל ישראל מביא קרבנותיו והכהנים מקריבים אותם לפני ה' כדי לרצות עליהם. מה שאין כן בקטורת שאין בה מצות הבאה.

הנה קיי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ובגמ' סוטה מ' ע"ב ויומא ס"ט ע"ב ילפינן דלמלכי בית דוד הותרה הישיבה בעזרה מהא דכתיב בשמואל ב' ז' י"ח גבי דוד המלך ויבא המלך דוד וישב לפני ה" ויעוין בריטב"א שם שכתב בזה"ל פרש"י ז"ל דכתיב בדוד ויקם וישב לפני ה' ואע"ג דבימי דוד לא הי' שם אלא משכן שהיה בשילה או בנוב וגבעון אף שם היה מקום מקודש כעין עזרה שאין בו ישיבה לאחרים ומבואר בריטב"א דפירש את הפס' וישב דוד לפני ה" דדוד המלך ישב בעזרה שבגבעו קב וביאר הריטב"א דשם שפיר נוהג הדין דאין ישיבה דהיה שם מקום מקודש כעין עזרהקג אכונם ע' ברש"י וברד"ק בשמואל ב' שם שפירשו לפני ה' לפני הארון והנה בזמן הנ"ל היה הארון בעיר דוד ולא היה במקום המשכן בגבעון ומבואר דבמקום הארון היה איסור ישיבה אע"ג דלא היה למקום זה תורת עזרה ולא היה קדוש בקדושת עזרה והיה למזבחשם דין במה קטנה וצ"ב אמאי נוהג שם הדין דאין בעזרה וצ"ע והנראה בזה בהקדם מה דיש לבאר בעיקר גדר דאין ישיבה בעזרה דהנה בעיקר גדר לישב בעזרה ע' בר"מ פ"ז מהל' בית הבחירה דהוא מדין מורא מקדש דבה"א שם כ' מצות ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו ההלכות כולן עוסקות בהל' מורא מקדש ובהל' ו' ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה ואין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד וכו' וכן מבואר להדיא המצוות מצוה כ"א רמנה איסור הישיבה בכלל מצות מקדש ע"ש אמנם ברש"י נר' דאית ליה דרך אחרת בזה שם ד"ה אין כתב רש"י דאין ישיבה בעזרה כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם ישיבה דכתיב עומדים ממעל לו וכו' ע"ש והנה השרת אין עומדין בבית המקדש והיאך למדים דיני מורא מקדש ומבואר ברש"י דאין יסוד משום לתא דמורא מקדש אלא הוא דין במקום לפני ה' ראין לישב לפני ה' ודינא דאין ישיבה בעזרה אינו תלוי בקדושת העזרה רק דמקום העזרה מקרי לפני ה' ולפיכך אין בו ישיבה ולזה שפיר הביא רש"י ראיה מהא דהמלאכים עומדין לפני ה' דאינו דרך כבוד לישב לפני ה' ומעתה לפי"ז דברי רש"י הנ"ל דהיה איסור ישיבה לפני הארון בעיר דוד אע"ג דלא היתה שם קדושת מקדש אתי שפיר לשיטתו דהדין ישיבה בעזרה אינו תלוי בקדושת העזרה שבמקדש אלא הוא דין דאין לישב לפני ה' ולכן שפיר שייך איסור לישב במקום דלפני הארון דמיקרי לפני הקד ויש לעיין לדעת רש"י אי נאסרה הישיבה אף בעזרה שבגבעון דאולי י"ל דכיון דהמקום דלפני הארון חשיב לפני ה' נמצא דלפני ה' היינו לפני הארון וממילא מקום העזרה של הבמה גדולה דנו"ג לא מיקרי לפני ה' לענין הדין דאין ישיבה בעזרה כיון דלא היה שם הארון אמנם מסתבר לומר דכיון דהיתה שם קדושת עזרה מיקרי המקום לפני ה' לענין זה וע' בפרק ט"ו סימן ג' שנתבאר דלמקום הבמה גדולה יש שם לפני ה' לענין הדינים התלוים במזבח כיון דהמזבח בנו"ג מיקרי מזבח ה' ויש לעיין אי מחמת דהמזבח מיקרי מזבח ה' חשיב המקום שלפני המזבח לפני ה' לענין איסור ישיבה.

הדלקה לאו עבודה היא. כתב החזו"א (מנחות סי' ל סק"ח) שהגדר בזה הוא שעיקר המצוה שיהא דלוק ולא שידליקו. ולפ"ז ביאר דברי הרמב"ם (כילס מקלס פ"ט ה"ז) שהתיר לזר להדליק המנורה בחוץ, והקשה עליו המנחת חינוך (מכות לק) שלכאורה הרי המנורה ראויה למצותה רק בפנים על מקומה וא"כ האיך אפשר שידליקוה בחוץ, ולפי דברי החזו"א מיושבים דברי הרמב"ם שאמנם אין מצות הדלקה אלא שיהיה דלוק, וממילא כשיכניסה למקומה הרי מתקיימת המצוה מאותו רגע ואילך.

אם עבר והלביש דבר קודם למכנסים שלא יהיה דבר קודם למכנסים. וכתב המנחת חינוך (מלוס לט ס"ק יג) שאם עבר ולקח בידו הכתונת קודם למכנסים הרי זה כלקח תפילין של ראש קודם תפילין של יד, דאיתא בשו"ע (או"ח סי' כס ס"ו) שיעביר על המצות ויניח קודם של יד, הכא נמי יקח המכנסים וילבישם קודם. אבל אם לבש כבר את הכתונת הוה כמו אם לבש כבר את התפילין של ראש שדעת הט"ז (לו"ק סי' תרפל סק"ד) שאינו מוריד את התפילין, הכא נמי אם לבש את הכתונת לא יורידלו. אמנם כתב המנ"ח שיש לחלק שבתפילין כיון שכבר קיים המצוה של תפילין של ראש לא יתקן כלום אם יוריד, משא"כ בלבישת הבגדים. אמנם בגבורת ארי כתב שנכתב הפסוק גם בכהן גדול וגם בכהן הדיוט בשביל להשמיענו שלבישה זו מעכבת לז.

להכנס עם טלית גדול לבית הכסא דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו. הנה בשו"ע (סי' כל סק"ג) כתב שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא, וכתב הט"ז (סק"ג) דהיינו דוקא בבגד שעיקרו למלבוש ובו ד' כנפות שחייב בציצית, אבל טליתות של מצוה שלנו שאינם אלא להתפלל בהם אין נכון שיכנס בהם לבהכ"ס, ודוגמא לדבר מה ששנינו ביומא כאן בגדים שבישל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו, וק"ו לטלית של מצוה שמיוחד לדבר קדושה דוקא. וכן פסק המשנה ברורה (שס ס"ק יד): מותר להכנס בציצית לבית הכסא, ודוקא בד' כנפות הקטן שלובשו כל היום, אבל אלו הטליתות של מצוה שמיוחדים רק להתפלל בהם אין נכון שיכנס בהם לביהכ"ס. ומדבריהם משמע שבטלית קטן מותר להכנס לבית הכסא גם אם אינו מכוסה היות שאינו מיועד למצוה. אמנם בפמ"ג (6"ל סק"ל) מנמק בטעם שמותר להכנס בטלית קטן שלובשים תחת הבגדים לבית הכסא מפני שהוא מכוסה, ומשמע שאם אינו מכוסה אין להכנס בו לבית הכסא, ובטעם דבריו יש לומר שגם ט"ק לא נעשה אלא לצורך מצוה שהרי אין מלבושינו בד' כנפות, וכמ"ש תוס' (שכס לג:). גם בספר חסידים משמע שהחמיר בזה, שכתב (סי' תשעז) דכשעשה צרכיו לא היה מעיל עליו, ושיש פושטין את המקטורן וכל הטליתות שיש בהן ציצית כשעושין צרכיהן. הרי שהחמיר בכל בגד שיש לו ציצית אפי' טלית קטן. אמנם דעת רוב האחרונים כהש"ע וכהט"ז (עיין ככס"ס שס ס"ק יג).

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” (י”ב א’). “לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, אמר לו הקב”ה, לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה וימת תרח בחרן ואח”כ ויאמר ה’ אל אברם” (בראשית רבה ל”ט ז’). א נחלקו גדולי הפוסקים במי שרוצה לעלות לארץ ישראל, ואביו מבקש ממנו להישאר במקום מגוריו סמוך לו בחוץ לארץ, כיצד ינהג, ולחילופין במי שגר בארץ ישראל ואביו שבחו”ל מבקש ממנו לצאת לחו”ל כדי לשמשו. ונחזה אנן. בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סימן רפ”ח) הפליג בשבחה של ארץ ישראל , ובתוך דבריו כתב “ואין מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה אם אינו מוצא בארץ ישראל מי שילמדנו או מפני כיבוד אב ואם“. וחידוש יש בדבריו, דהלא בעבו”ז (י”ג ע”א) לא אמרו אלא שמותר לצאת ללמוד תורה ולישא אשה ולא אמרו שמותר אף משום כיבוד אב ואם. ולכאורה פשוט שלא ישמע לאביו, כשם שאינו שומע לאביו לבטל כל מצוה אחרת, שאתה ואביך חייבין בכבוד המקום כמבואר ביבמות (ו’ ע”א) ” יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת”ל (ויקרא י”ט ג’) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי”. וכ”ה ברמב”ם (הל’ ממרים פ”ו הי”ב) ובשו”ע (סי’ ר”מ סעיף ט”ו). ובחכמת אדם משפטי ארץ (י”א ה’) כתב: “מי שיש לו אב ואם ומוחין בידו מלעלות צ”ע אם מחוייב לציית אותם מדין כיבוד, או דינו כשאר מצות שאם יצוו לאדם לבטל אחד מהמצוות לא ישמע להם, כדאיתא ביו”ד סי’ ר”מ”. ובבינת אדם שם הביא את דברי התשב”ץ כמקור לספיקו , אלא שתמה על דבריו מן ההלכה הפשוטה שאין כיבוד אב ואם דוחה כל מצוה שהיא. ובתחילה כתב ראיה לדברי התשב”ץ מקידושין (ל”א ע”ב) דרב אסי שאל לרבי יוחנן אם מותר לו לצאת מארץ ישראל לקבל פני אמו וא”ל ר”י המקום יחזירך לשלום, הרי שהתיר לו לצאת מארץ ישראל לחו”ל בשביל כבוד אמו וק”ו שפטור מלעלות לארץ ישראל, ודחה דשאני התם שלא היה יציאה גמורה, אך בשם ידידו הרבני מו”ה לוי כתב דאף לתלמוד תורה ולישא אשה לא התירו אלא ע”מ לחזור כמ”ש בעבו”ז שם וכ”ה ברמב”ם. (ועי”ש שאין דבריו ברורים ואכמ”ל). ושוב הביא את דברי המדרש כראיה ברורה לדברי התשב”ץ, עי”ש. ועיין בפנים יפות בפרשתנו שאף הוא למד מדברי המדרש דכיבוד אב ואם דוחה ישוב ארץ ישראל ופטור מלעלות לארץ ישראל במקום כיבוד אב ואם, ופירש מה שאמרו “לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם” דמשום שתרח היה עובד עבו”ז ואין מצוה לכבדו, אבל המחוייב בכבוד אביו פטור מלעלות לארץ ישראל. ובספרו המקנה עמ”ס קידושין (ל”א ע”ב ד”ה אינו יודע) לא הביא את דברי המדרש, אך כתב מדעתא דנפשיה דלכאורה יש ללמוד ממה שצוה הקב”ה לאברהם אבינו לך לך מארצך שישוב ארץ ישראל דוחה כיבוד אב ואם, אלא שיש לדחות דאברהם אבינו גר היה וכקטן שנולד דמי שפטור מכבוד אביו, עי”ש.

איסור נקימה כשציערו שער הגוף ההוא בממון הוא דכתיב. וכתב הרבינו יונה (שערי תשונס שער ג (ס) שאם ציערו בדברי גאווה ובוז ודרישת רעה, מותר לשום הדברים על לבו. וכן כתב בסמ"ג (ללון 3) ששאר כל אדם המתקוטטים עם חבריהם אין לאו בזה אם ינקום מחבירו. אבל בחינוך (מלוס למל) כתב שענין הנקימה הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ומשמע בדבריו דהיינו גם בצער הגוף יש איסור לא תקום. והקשה החפץ חיים דבסוגין משמע שדווקא בממון יש איסור נקימה ונטירה ולא במקום שציערו צער הגוף. ותירץ שאפשר שהוא ס"ל שכשהקשה בגמרא מנעלבין ואינן עולבין ומתרצת הגמרא שיש חילוק בין ת"ח לעם הארץ משמע שדווקא בת"ח מותר לו ואפילו בצער הגוף, אבל ע"ה אפילו בצער הגוף אסור לו לנקום.

מדוע לא היו ראשי האבות מחלקים את העבודות משתלה נפל התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. והקשה הכסף משנה (כלי המקדש פ"ג ה"ט) שהרי הרמב"ם כתב שראשי האבות של הלוים היו מחלקין את הלויים ביום שלהם איש איש על עבודתו, וא"כ למה הוצרכו לעשות פייס, היה לראשי האבות של הכהנים לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים. ובספר יד איתן יישב שהטעם שעשו אצל הכהנים פייס הוא על פי דברי הספרי (פרשת קולק) שלמדים מ'עבודת מתנה' מה מתנה בפייס אף עבודה בפייסטז. ובמנחת חינוך (מלוס שפט) כתב ליישב שבעבודת הלוים כל העבודות היו שוות, משא"כ בעבודת הכהנים שיש עבודות יותר חשובות ויש פחות" ועל כן יכול לבוא לידי קנאה, ולכך עשו פיסית. ובחידושי מרן רי"ז הלוי (על סתולס נמדנר ד"ס וbס לסלן) כתב שיש חילוק בין מינוי הכהנים למינוי הלוים, שמינוי הלוים הוא דין בעיקר העבודה, שצריכין שיהיו ממונים איש איש על עבודתו, ולכך צריך דווקא מינוי ולא פייס, משא"כ עבודת הכהנים שאין צריכים מינוי כלל, וכל אחד מהכהנים רשאי לעשות מעצמו כל עבודות כהונה, רק הפייס היה בשביל זכויות הכהנים וכדמשמע בסוגין, ולכך שייך ע"ז פייס וגורל כמו כל עניני חלוקה שבין אדם לחברו, אבל מינוי לא שייך בזה כלל. אך ברמב"ן בסה"מ (מלוות עשס לו.) כתב שדין זה שיהיו ממונים איש איש על עבודה ידועה לו נוהג בין בכהנים ובין בלוים. ועיי"ש שביאר שבזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן שם. טונסא על ידי כהן

מה הכוונה שלא היה אורים ותומים שם. כתבו התוס' (ד"ס ולוריס) שהאורים ותומים היו בבית שני דאם לא כן היה הכהן מחוסר בגדים אלא שלא היו משיבים לנשאלים בהם. והקשה ביעב"ץ שהרי אין האורים ותומים בגד דכתיב (ויקלל ס ק) ויתן אל החושן את האורים ואת התומים משמע שנקרא חושן גם ללא האורים ותומים"ט. וכתב בפתח עינים שהתוס' סברו שהאורים והתומים הם אבני החושן עצמם ורוח הקדש היתה משיבה לשואלים כא ולכן כתבו שלא נחסר שום דבר ממשי.

בטח! הנה סיכום של שישה דעות בנושא קריאת תהילים לחולה באופן שיהיה מתוך ההיתר ההלכתי: 1. **רמב"ם / שולחן ערוך**: אסור לקרוא תהילים לרפואת חולה, אך מותר לאדם בריא לקרוא פסוקים כדי שזכות קריאתם תגן עליו מפני נזק. 2. **מאירי**: אסור לקרוא תהילים לרפואה רק אם מסתמכים על זה כעיקר הרפואה. אם החולה מקבל גם טיפול רפואי, מותר להוסיף קריאת תהילים כתוספת לטיפול. 3. **מהרש"א / תורת חיים**: אסור לקרוא תהילים לרפואה רק אם קוראים אותם כמו קמיע. אבל להשתמש בתהילים כאמצעי תפילה או לימוד תורה למען הרפואה, ולבקש מה' שזכות התפילה או הלימוד תרפא את החולה, מותר. 4. **ריטב"א / אור זרוע / רבנו ישעיה**: אסור לקרוא תהילים לרפואה רק אם יש מחלה גשמית ברורה. להקל בכאבים שאינם גלויים (למשל, כאב ראש), מותר. 5. **ציץ אליעזר #1**: אסור לקרוא תהילים לרפואה רק אם בוחרים פרקים או פסוקים מסויימים בתהילים. אם מבחרים פרקים באקראי או עוקבים אחרי סדר קבוע (למשל, קריאת תהילים יומית), מותר. 6. **ציץ אליעזר #2**: אסור לקרוא תהילים לרפואה רק אם קוראים אותם אך ורק למען החולה. אם קוראים אותם גם למען בריאים, להראות שהתהילים נאמרים למען זכות והגנה, אזי מותר. דעות אלו מציעות פרספקטיבות שונות ותנאים בהם ניתן לקרוא תהילים לחולים בהתאם לעקרונות ההלכה.

כמה ריווח היה כשהשתחוו אמר רב בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופים ומשתחווים רווחים. פירש"י (ד"ס מסתסוויס) שכשהשתחוו הרחיב המקום עד שהיה ביניהם ארבע אמות. ורבינו היעב"ץ פירש (מלכס סמולל חנות פ"ס ס"ס) שהרחיב רק עד שהיה לכל אחד ארבע אמות להשתחוות בהם בפישוט ידיים ורגלים שזה מקומו של אדם אך לא היה מרחיב עד שהיה ביניהם ארבע אמות. וביאר הבן יהוידע שרש"י דייק את שיטתו מהא דכתיב ומשתחווים רווחים שאם נתרווח רק ארבע אמות כדי השתחוויה מדוע כתוב רווחים שיהיה כתוב משתחווים וודאי שאם משתחווים יש להם מקום ארבע אמות אלא בא להוסיף שהיה להם רווח גם מן הצד ארבע אמות כדי שלא ישמע אחד את תפילתו ווידויו של חבירו.

ב ביאור המחלוקת של רב ורבי שילא רב אמר קרא גברא ורבי שילא אמר קרא תרנגולא וכו'. ביאר בנימוקי הגרי"ב על פי מה שאיתא בבבא קמא (עט:) במשנה אין מגדלין תרנגולין בירושלים, ובירושלמי (כ"ק פ"ז ה"ז) מיבעיא האם רק אוכלי הקדש בירושלים לא מגדלים או שבירושלים כולם לא מגדלים. ויש לפרש שבזה חלקו רב ורבי שילא שרב סבר שכל אדם לא היו מגדלים תרנגולים בירושלים ואם ב כן אין יכול להיות שהזמן היה בקריאת התרנגול כיון שלא היו תרנגולים * בירושלים וצריך לפרש קרא גברא, ורבי שילא סבר שרק אוכלי קדשים לא ו היו מגדלים תרנגולים בירושלים ואם כן היו תרנגולים בירושלים ויכול לפרש קריאת התרנגוליא.

במשנת רבי אהרן (קדשים, סוגיות, סי' ח', ג') כתב לחקור בגדר דין תרומת הדשן [וכעין זה דן גם המקדש דוד (ל"ב, ב')], האם המצוה היא בכל הדשן, והתרומה היא שתורם מכל הדשן שיעור תרומה, והרי זה כמו תרומת דגן שנחשבת הפרשה בכולה, או שמא המצוה היא רק בתרומה עצמה שהוא תורם. וכתב שלכאורה נפקא מינה האם צריך לתרום דוקא מהדשן החדש של אותו היום, שאם התרומה היא על כל הדשן, מסתבר שהתרומה צריכה להיות דוקא מהדשן החדש של אותו היום, שהרי בדשן של אתמול כבר נתקיימה מצוות תרומה, אבל אם אינה נחשבת כתרומה על כל הדשן, אלא שמקיים מצות התרומה בכל מקצת מהדשן, אפשר שאין חילוק מהיכן יתרום, וגם מהדשן של אתמול יכול לתרום, ע"ש.

בספר תולדות אדם הובא מהגר"ח מוולאזין בשם אחיו ר' זלמן, שנסתפק באיסור זה של דברי חולין, האם הוא איסור עצמי, לדבר דברי חולין, או שרק במקום שיכול לדבר דברי תורה ודיבר דברים בטלים עובר על איסור, אבל במקום שאי אפשר לדבר דברי תורה, אין איסור לדבר דברים בטלים, והסיק להקל. אבל בחידושי הגרי"ז (סוטה מט:) הביא מהגרי"ד בשם רבי ברוך בער, שהקשה, מדוע צריך פסוק לאסור דברים בטלים, הלא אפשר ללמוד זאת מהכתוב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה'. ותירץ, שאפילו במקום שיש לו פטור מתלמוד תורה, כמו שלומד לפרנסה וכדו', אינו מותר להתפרנס על ידי דברים בטלים, לפי שמדברים בטלים לא יבא לידי יראת שמים בשום פנים.

מי שידיו קטועות אם חייב במצות כתיבת ס"ת דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי. בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קנג) דן במי שידיו קטועות אם חייב במצות כתיבת ספר תורה, דכיון שהוא אינו יכול לכתוב אינו יכול גם לעשות שליח על זה כמבואר בגמ' בסוגיין, ודומיא למה שהעלה המנ"ח (מ' פריג) בדעת הרמב"ם דמשום הכי נשים פטורות ממצות כתיבת ספר תורה, משום דפסולין לכתוב וממילא אין יכולין לעשות שליח לכתוב דכ"מ דאיהו לא מצי עביד לא מצי משרי שליח. אמנם כתב דאם נאמר כן קשה, דלפי דעת הרבה מראשונים דכתיבת הגט היא מטעם שליחות וכן נפסק בשו"ע (ריס סי' קכ), א"כ מי שידיו קטועות לא יוכל לשלוח שליח לכתוב, ולא שמענו מעולם לפסול לגרש מי שידיו קטועות. והביא מהמחנה אפרים (גירושין פ"ס סל' טו) ושכן כתב בספר בית מאיר (להע"ז סי' קיט ס"ו) לחלק שלא בכל פעם אמרינן כלל זה דדבר שאיהו לא מצי עביד אינו יכול לעשות שליח, שדוקא בהקרבת קרבן שישראל לאו בני אקרובי קרבנות נינהו הוי חסרון בעצם אצל המשלח, וכן באופן שאמרו בנזיר (יג) במי שעשה שליח לקדש לו אשה נשואה שנתגרשה לאחר השליחות, אמרינן דכיון דבשעת השליחות היתה נשואה ולא הי ביכלתו לקדשה אף לאחר שתתגרש מטעם דשלב"ל ולגבי אשה הלזו לא היה שייך שום קידושין, באופנים אלו אמרינן כלל זה דלא מצי נמי למשוי שליח, אך במי שידיו קטועות שהוא בעצם בר כתיבה אלא שאין לו ידים בפועל ולא הוי אלא חסרון צדדי אצל המשלח, בכה"ג יכול לעשות שליח למי

איך מועיל השבועה הרי לשיטת הצדוקים הרי זה כנשבע לבטל את המצוה משביעים אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הקשו האחרונים כא, מה מועיל מה שמשביעים אותו, הרי לשיטתו שהמצוה היא להקטיר מבחוץ כדעת הצדוקים, אם ישבע להקטיר כתקנת חכמים דהיינו להקטיר מבפנים, הריהו כנשבע לבטל את המצוה, שאינה חלהכב. יש שתירצו דהיו משביעים אותו על תנאי שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו ואם ישנה יתבטל השליחות שלו מלהיות כהן גדול, ואם כן אם היה משנה היה חייב מיתה על ביאתו, ולכן היה נזהר שלא לשנות כג. ויש שתירצו שדין זה שאין נשבעים לבטל את המצוה, נלמד מדרשת חז"ל ואין הצדוקים דורשים דרשה זו ולכן אף לשיטתו חלה השבועה כד. עוד תירצו, שמשביעים אותו גם על הדברים המפורשים בתורה שהוא מודה בהם, ובשבועה כזאת הכוללת דברים שהשבועה חלה עליהם, חלה השבועה גם לבטל את המצוה כה.

כיצד מותר לכהן גדול לשתות יין לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה. הנה אנשי בית אב ביום העבודה שלהם אסורים בשתיית יין, בין ביום בין בלילה טז, לפי שהשיכור פסול לעבודה". כהן גדול דינו לכאורה כאנשי בית אב, ולפ"ז יש לתמוה על המשנה כאן האומרת שלא מונעים ממנו משתה. ופירש ריב"א שמשתה האמור כאן היינו שאר משקים. התוספות ישנים דחו את דבריו וכתבו שכאן מדובר כשמסיים את עבודתו והולך לישוןית.

נתכסה הלבנה לפני שבירך כתב המשנה ברורה (סק"ג) דאם התחיל לברך ונתכסה הלבנה גומר ברכתו, אבל אם יודע הוא שבעוד רגע כמימרא הלבנה תתכסה לא יברך. ומקור הלכה זו אף היא ברדב"ז (שם והביאו המג"א שם סק"א). ובהגהות הגאון רבי חיים צאנזר כתב דאם ראה את הלבנה בחידושה, אף שנתכסה טרם התחיל לברך, יכול לברך תוך כדי דיבור על מה שראה מקודם. והביא ראיה מהמבואר (סימן רכ"ז ס"ג) דאם שמע קול רעם בהיותו בבית הכסא דאם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור מברך, והוא הדין בנידון דידן, והמשנה ברורה הביא דבריו בביאור הלכה וכתב דיש קצת לחלק, דברכת הרעמים היא על מנהגו של עולם משא"כ ברכת הלבנה שאינו מברך אלא אם כן נהנה מאור הלבנה ואיך יברך לאחר שחלפה ההנאה, והרי זה דומה לברכת המוציא שאם לא בירך בתחילת הסעודה וכבר גמר לאכול דשוב אינו מברך כמבואר בשו"ע (סי' קס"ז ס"ח), עי"ש. אך באמת מסתבר כדברי הגר"ח צאנזר, דשאני ברכת הנהנין דודאי אי אפשר לברך לאחר שכלתה ההנאה, אבל ברכת הלבנה הוי ברכת השבח, אלא שתיקנו דאינו יכול לברך אלא אם כן יראה את הלבנה ויכול להנות ממנו, וכיון שראה למה לא יברך, והרי זה דומה לברכת הרעם שאף היא ברכת השבח ואף בה אינו מברך אלא אם כן שמע, ומה בין ראיה לשמיעה, וכשם שהשומע את הרעם יכול לברך תוך כדי דיבור לאחר שעבר ובטל מן העולם, כך גם הרואה את הלבנה יכול לברך תוך כדי דיבור לאחר שנתכסה הלבנה. אך הרדב"ז והמגן אברהם וכל גדולי האחרונים בעקבותיהם נקטו דלאחר שנתכסה הלבנה שוב אי אפשר לברך עליה, ואף לא יתחיל לברך אם ברור שהלבנה תתכסה לפני גמר ברכתו. ןבטעמא דמילתא נראה דעיקר ברכת הלבנה על שהעולם נהנה מאורה, ומשו"כ אין לברך לאחר שנתכסה ואין נהנים מאורה, ודו"ק בכ"ז

הנה כתב הרמב"ם (פ"ה מכלי המקדם ה"ג): "וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם, ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר, שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה, רצה הוא שירחצו אחרים עמו הרשות בידו". ומבואר מדבריו דכהן גדול יכול למחול על כבודו, וחידוש הדבר, דמחד נקט דכהן הדיוט אינו מוחל על כבודו, ומאידך כה"ג מוחל על כבודו. אמנם פשוט דמהני מחילתו רק קה ביותרת הכבוד שמצווין לנהוגבו ולהגדילו משאר אחיו, ולא בעיקר מצות הכבוד שמצווין כל ישראל לנהוג בכלל הכהנים. ואפשר דס"ל להרמב"ם דכבוד הכהנים אינו לכבד את הכהן המסויים, אלא כבוד וגדולה לכלל הכהנים, וכלשון הרמב"ם בסהמ"צ שם "שצוונו לכבד זרע אהרן וכו' וזה כלו הגדלה לא-ל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו", הרי שענין מצוה זו כבוד שבט הכהנים, אבל מצות ההגדלה לכה"ג מכוונת מיסודה לכהן גדול, ודומה ביסודה למצות כבוד אב, ומשום כך הרשות בידו למחול כיון שכבוד זה דידיה הוא, ודו"ק כי נכון הוא [אף שודאי גם כבוד כה"ג משום היותו מובחר שבט הכהנים, וז"פ].

בספר "כסף משנה" מתבטא כי לפי דעת הרמב"ם, הכהן הגדול רשאי לקחת בראשית החלק היפה ביותר, גם כאשר לא פעל בעבודתו בו. זאת דומה לכבוד שחייבים גם ישראלים אשר אינם כהנים להעניק לכהנים כסף, על פי מצוות "וקדשתו - וקדשתו." למרות זאת, ישנה הבחנה בין המקרים הללו. מצוות כבוד הכהן הגדול היא מצוות לכבד האדם עצמו, בעוד שחובת כבוד לכהנים מתייחסת לקבוצה הכהנית בכלל ואינה התייחסות לאדם ספציפי. לכן, לפי דעת חלק מן הפוסקים, אם יש רק צלחת אחת, כפי שנמצאת ברוב הישיבות, אין חובת הכבוד לכהנים מחייבת לסרב לכל הכהנים. פעם אחת שנתנה הכבוד לכהן, נחשב שנעשתה המצווה ואין צורך לאפשר לכל הכהנים לקחת לפניו. באופן דומה, ישנם פוסקים אחרים החושבים שגם כהנים בעלי מומין או כהנים קטנים מחוייבים במצוות "וקדשתו," אף אם הם אינם ראויים לעבודה בבית המקדש, מאחר והמצווה נחשבת גם כן בהם, משום שהם חלק מהקבוצה הכהונית. 1. רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ה, הלכה יב 2. משנה ברורה, סימן רל"א, סעיף ג 3. שו"ת בצל החכמה, סימן ס 4. פסקי תשובות, סימן קכ"ח, אות צ"ד ליקט בזה הרבה אחרונים, והביאו מהכתבי סופר, מחת חיים, מהרש"ם, ודובב מישרים, שמתוך ספק דאורייתא הם מחמירים גם בכהן בעל מום וכהן קטן. והערות שבו מובנות על פי מה שכתבו בפסוקים.

העמדת הבימה באמצע בית הכנסת נמצא מזבח מכוון כנגד היכל וכותליו וכו' מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה. הרמב"ם (תפילה פי"ל ס"ג), ש"ע (או"ח סי' קל) ורמ"א (שס נסוף הסימן) כתבו דמעמידין בימה באמצע בית הכנסת, ומקורם הוא ממה דמבואר בגמ' (סוכס דף (ל:) בבהכ"נ דאלכסנדריא של מצרים, דבימה של עץ היה באמצעיתה. בטעם הדבר כתב הרמב"ם (שס) שהוא כדי שישמעו כולם. החת"ס (לו"ס סי' כס) מוכיח דאין זה בלבד עיקר הטעם אלא כיון שאנו מחזיקין הבימה שבה קורין פ' הקרבנות כמו מזבח, שמפני כן מסבבים הבימה בחג הסוכות כמו שסבבו המזבח, ואותו המזבח שעמד בהיכל לפני ארון הקודש שהוא מזבח מקטר קטרת היה עומד באמצע הבית מכוון בין מנורה לשלחן וכפי' רש"י בפ' תרומה, וכמבואר בש"ס ורמב"ם, ויען שהבימה שלנו עומדת בפנים כמזבח הפנימי ע"כ ראוי להעמידו באמצע ביה"כ לדמותו לביהמ"ק בכל האפשרי. ועל כן הקשה על הכ"מ שכתב ללמד זכות על איזה מקומות במדינתו שבנו הבימה בסוף ביהכ"נ, מטעם דדוקא בזמנם שהיו רוב עם ולא שמעו קול הקורא כי אם מאמצע, אבל בקהלות קטנות ואנשים בהם מעט ישמעו גם מהבימה שבסוף בהכ"נ עיי"ש, דלפי הטעם שכתב הוא אין מקום ללימוד זכות זו.

נשאל הגאון רב משה פיינשטין זצ"ל (בספרו אגרות משה או"ח ח"ד סימן לח) כיצד להתנהג בקודשים שנמצאו אחרי חורבן יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. השאלה הייתה אם חייבים לקבור חתיכות ממטפחת ספר תורה שנקרעה, או אם מותר להציג אותן באופן מכובד כזיכרון לרשע שעשו הנאצים, ימ"ש, לעמנו ולכל האנושות. האם יתכן שזה יהווה ביזוי לשאריות של ספר התורה שאולי צריכות להיקבר? רב משה מביא ראיה לתשובתו מהגמרא שלנו. המשכן שבפינה הצפונית-מזרחית של החצר שמר את אבני המזבח שנטמאו. יכול להיות שהיה טוב יותר לקבור את האבנים אלו מאשר לשמור אותן. נראה כי הסיבה לשמירתן היתה לזכור את רשע היוונים, ולחדש את הודאתנו לה' על הצלתנו ממזיקם. אנו רואים מכך שאם מטרת שמירת שארית קודש היא להרומם את כבוד השם, זו איננה נחשבת לבזיון של הקודש. בנוסף, נשאל רב משה אם חייב אדם לקרוע בגדיו בתגובה של אבל וצער כאשר הוא רואה חתיכות של ספר תורה שנקרע. הוא עונה כי ההלכה מחייבת תגובה של קריעה רק כאשר אדם רואה בפועל את המראה הנורא של ספר תורה שנקרע או שנשרף. לראות חתיכות של ספר תורה שנחרב אינו דורש תגובה כזו.

באיזה נר מתחילין להדליק נרות חנוכה דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. התרומת הדשן (סי' קי) הביא בשם מהר"ם שהיה מדליק מליל ראשון דחנוכה ואילך בנר שמאל ופונה דרך ימין משום כל פינות שאתה פונה אינו אלא דרך ימין. אמנם הביא דבני אושטרייך ואגפיהן מתחילין לצד ימין, ומדליקין כדרך שאנו בני ברית כותבין, וטעם מנהגן אפשר שחשיב לה כה"ג פונה דרך ימין. עוד כתב טעם למנהגן דבמקום שהיה מדליקין בבית החורף לא היה מזוזות ומחמת כן הדליקו בצד ימין הכניסה בצד הטפח הסמוך לפתח, דלא שייך בכה"ג הדין דמזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, וא"כ כשהמנורה בצד ימין בפנים הפתח הנר שבו הוא צריך להתחיל הוא נר הימיני הסמוך לפתח שהוא עיקר המצוה, אבל למהר"ם היה לו מזוזה בפתחו, והדליק בשמאל הכניסה, וא"כ נר הסמוך לפתח לעולם כנגד שמאלו ולכן מדליק משמאל לימין. ובשו"ע (או"ח סי' תרעו ס"ס) כתב שיתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני ובליל ב' יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאל כדי להפנות לימין וכו' והוא ע"ד שאמז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא לימין וכדעת התרומת הדשן, אמנם דעת הלבוש דכל פינות הוא שילך מימין לשמאל כמו שאנו בני ברית כותבין וכמנהג בני אושטרייך שהביא בעל התרומת הדשן.

רש"י ז"ל מבאר שחכמים חשבו וקבעו את כמות השמן הדרושה להארת הנרות בלילות טבת, שהם הארוכים ביותר במשך השנה. כל כמות שמן זו הועברה לנרות בכל לילה, בכל ימות השנה. בלילות הקיץ הקצרים, הנרות היו דולקים גם לאחר זריחה, וזה לא היה חשוב. תוספות ישנים, על פי לשון הגמרא "תן לה מידתה", מבינים שכמות שמן קבועה הועברה לנרות בכל לילה במשך כל השנה. תוספות ישנים, בשם ריטב"א, וריטב"א עצמו, מסבירים שזמן דליקת הנרות תלוי בכמות השמן שבנרות ובעובי הפתילות. להארת כל לילה בלילות טבת, הוכנו פתילות בעובי סטנדרטי. בלילות הקיץ הקצרים, עובי הפתילות הוגדל, כדי שיוכלו לשרוף יותר שמן במהלך הדליקה, והשמן יסתיים עד הבוקר. הדבר הזה מתייחס היטב לתפקיד של "בן בבי", שהיה אחראי על הפתילות (כפי שמצוין בירושלמי, מסכת יומא, י"א ב'). אילו הפתילות היו בגודל סטנדרטי, לא היה צורך בתפקיד מיוחד להכנתם. אך כיוון שעובי הפתילות הוכן בצורה מדוקדקת לכל עונה, זה היה דרוש לוידוק ובקרה תדירה כדי שחצי לוג שמן יאריך לולב לעד הבוקר בכל פעם.

1) מבואר שנטילת הלולב לידו צריכה להיות ביום ולא בלילה. ומי שלקח בידו את הלולב ומיניו בלילה קודם עלות השחר ולא הסירם מידו עד לאחר הנץ החמה, הסתפק הבכורי יעקב (ס"ק י) האם צריך להניחם מידו לאחר הנץ ולשוב וליטלם. דעת החתם סופר (שו"ת מחנה חיים, תליתאה ח"ו סי' נ), ור' ישראל סלנטר (שו"ת בנין שלמה סי' מח ד"ה ואגב איירי) שאינו נחשב שנטל הלולב לידו, שמלשון הפסוק "ולקחתם' למדים שצריך לקחתם ממקום שנמצאים, ובאופן זה אינו לוקחם אלא נשארים במקום שנמצאים [ולכן יצטרך להניחם ולקחתם שוב], וכן כתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סי' תלט), וכן דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה סוכות פי"א דבר הלכה אות ל), ויסוד דין זה מובא בלוח ארץ ישראל להגרימ"ט זצ"ל בשם הגר"ח ברלין. מאידך, דעת הכף החיים (ס"ק ו) והחזו"א (או"ח סי' קמט ס"ק ב), וכן כתב בשו"ת מחנה חיים (שם), שיצא ידי חובת נטילת לולב, וטעמם שאף אחיזה נחשבת כלקיחה. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' צו) שאין צריך שיגביהם בידו ממש לשם נענועים, ודי במה שהוא מחזיק אותם בידו, וזה הכוונה "ולקחתם". וכן כתב האבני נזר (יו"ד סי' שצג אות ו) שאם בשעת הלקיחה לא כיוון לצאת ידי חובה אך דעתו היתה שיהיה בהמשך לשם מצוה, אין צריך מעשה לקיחה נוספת לשם מצוה. [נפק"מ נוספות בנדון זה ראה בספר מקראי קודש (סוכות ח"ב סימנים א-ו) שהאריך בזה].

הגר"א (בביאור הגר"א שם) עלה על דעתו כי אם נרצה להשוות בין סנדק לכהן המקטיר קטורת, עלינו להגיד שאדם יכול להיות סנדק רק פעם אחת בחייו, ולא רק פעם אחת לאותה משפחה. לומר שאדם יכול להיות סנדק רק פעם אחת לכל משפחה נראה כאילו אין לזה יסוד. הנקודה הזו גם הובאה על ידי השואל בנודע ביהודה (שם). שווה לציין כי הבית דוד (יו"ד קכ"ב) הבין את הרמ"א (שנצטט קודם לכן) כך שאדם יכול להיות סנדק רק פעם אחת בחייו! ראו גם חסד לאלפים (רס"ה:ד). אבל, הש"ך (רס"ה:כב) הבין את הרמ"א שאדם יכול להיות סנדק רק פעם אחת לאותה משפחה. הנודע ביהודה (על פי הש"ך) מבהיר שאם אנו אומרים שהסיבה שלא לתת סנדקאות פעמיים לאותו אדם מתבססת על הגמרא בעירובין, אז הבעיה תהיה רק אם כל בעל ברית מיוחד לא ייתן סנדקאות לאותו אדם; אולם, אפשר לקבל סנדקאות מבעל ברית שונה. ראיות אנקדוטליות הגר"א (שם) מביא נקודה נוספת נגד רבינו פרץ האומר שלהיות סנדק מעשיר את האדם, והיא שממשיחה אנו לא מוצאים שסנדק הופך להיות עשיר. עם זאת, מקור חסד (על צוואת ר' יהודה החסיד, סימן נ) עונה על שאלה זו ומביא את מאור עיניים (פרשת ראה) שאומר כי אף שחז"ל למדו מ"עשר תעשר" שאדם מתעשר על ידי נתינת מעשר, אנו רואים שלא כולם הופכים להיות עשירים. אלא, אדם זוכה למידת השתפקות במה שיש לו, שהיא אשירות אמיתית. ראו גם תשובות והנהגות (א:תפד) שבו הרב שטרנבוך מוסיף כי ישנן דרכים שונות שבהן אשירות מתגלה, ורק ה' יוכל להעיד האם אדם התעשר מלהיות סנדק. הספר אוצר הברית (פרק יד הערה כז) מביא נקודה זו גם בשם הרבי מסאטמאר. בהלכות הגר"א ומנהגיו (רג) הרב שטרנבוך מוסיף שאולי גם לגבי הקטורת היה כך.

טעם המנהג ליתן לרב סנדק כמה פעמים ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. הרמ"א בהלכות מילה (יו"ד סי' לסס) כתב ונוהגין להדר אחר להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו ויפה כח הסנדק מכח המוהל מצוה זו להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת. והנה הנו"ב (יו"ד סימן פו) הוכיח שאין נוהגים כדברי הרמ"א לא לתת לאדם אחד פעמים, דהרי בכל מדינת פולין אין מדקדקין בזה ובהרבה מקומות הרב הקבוע הוא חיוב לסנדק תמיד וגם פה קהלתנו אין הכל מקפידין בזה. אמנם החתם סופר (לו"ס ק"ל סימן קנס) תמה על דברי הנו"ב, שהרי בכהן גדול לא נאמר הכלל חדשים לקטורת, וכמו שמבואר בגמ' דכ"ג מקטיר ומקריב חלק בראש, והכי נמי הרב אב"ד בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה, עי"ש.

חופה שאינה ראויה לביאה מחמת דברים צדדיים ידוע שיטת הרמב"ם מובא בשו"ע אבן העזר (סי' ס') דחופה של נדה אינה קונה ה להיות כאשתו ונחשבת עדיין כארוסה משום דבעינן חופה הראויה לביאה. ובספר חופת חתנים (סעיף 7) הקשה מדברי הירושלמי שהביא התוס' (ד"ס ולקלל) שהכ"ג היה מקדש את השניה ביוהכ"פ אם מתה אשתו, ולא נאסר משום קונה קנין בשבת דלא אסרו שבות במקדש. והשתא הואיל ומקדשה ביוה"כ הכי נמי דכניס לה ביוה"כ, דהרי כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא. ואם איתא לדברי הרמב"ם הא הויא חופה שאינה ראויה לביאה, שהרי יוה"כ אסור בתשמיש המטה, ותו לא קרינן בה ביתו ודינה כארוסה לכל דבר. והתינח למ"ד דשאר עינויים ביוה"כ מדרבנן, י"ל דכיון שמן התורה הויא חופה הראויה לביאה חשיבא שפיר חופה, אמנם דעת הרמב"ם (שביתת עשור פ"ח) דה' עינויים מן התורה, וא"כ הויא חופה שאינה ראויה לביאה. ותי' בדרך אפשר דלא אמרינן חופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה, אלא דוקא גבי איסור נדה שאסורה מחמת עצמה, משא"כ גבי יוהכ"פ שאין איסורה מחמת עצמה אלא יומא הוא דקא גרים קונה. אך כתב שאין בתי' זה כדי שביעה.

אם מותר לעשות מעשה קנין בע"ש שיחול למחרת בשבת הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סימן קנ"ט) דן אם מותר לעשות מעשה קנין בע"ש על מנת שיחול למחר בשבת ויו"ט. ומתחילה הביא ראיה להיתר מדברי התה"ד שהביא המג"א (סי' סלט סק"ק) לענין פדיון הבן שאין יכול ליתן להכהן חמש סלעים בע"ש שיחול הפדיון למחר בשבת מטעם דאיך יעשה עם הברכות, אלמא דמצד איסור שבת בזה שיחול הפדיון בשבת היה מותר. אך מסיק באריכות שאסור ממה שכתבו התוספות בסוגיין (ד"ס ולסלס) מהירושלמי דהאשה אחרת שמתקינין לר' יהודה אינו מקדשה קודם יו"כ אלא מזמינין אשה שאם תמות אשתו ביו"כ יקדשה ביו"כ ואף שאסרו לעשות קנין בשבת התירו שבות במקדש. ולכאורה אם נאמר שמהני לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת היה יכול לקדש בעיו"כ שיחולו הקידושין לכשתמות אשתו ביו"כ, אלא ודאי דאף באופן זה יש איסור. ) אמנם בשו"ת אגרות משה (לו"ס ק"ג סי' מד) דוחה ראיה זו שהרי בסוגייתנו מבואר דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, וא"כ יצטרך לעשות גם הכניסה לחופה בערב יו"כ ושיחולו בין הקידושין ובין הנישואין ביו"כ לכשתמות אשתו, ולהתנות בחופה אחר קידושין שיחולו הנישואין אחר זמן ותהיה עד אותו זמן רק ארוסה ולא נשואה, זה א"א מטעם דקידושין ונישואין אינם שני קנינים שהצריכה תורה באשה, דרק קידושין הוא הקנין והנישואין הוא משום שלא חייבה תורה בדיני האישות בהחיובים שאמרה תורה על האיש ועל האשה אלא כשהביאה ממש לביתו שאז נעשית ברשותו שהוא ענין מציאות, וממילא לא שייך בנישואין ביטול ע"י תנאי ולא דיחוי לזמן אחר. ולכן אם רק הקידושין יעשה בעיו"כ שיחולו לכשתמות אשתו ביו"כ הרי יהיו קידושין בלא כניסה לחופה שלא נקראת ביתו להכשירו לעבודה, ואף אם כנס בעיו"כ הרי היה זה קודם חלות הקידושין שאין החופה כלום ופסול לעבודת כ"ג, ועי"ש עוד שמאריך.

הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה בדבר שכבר אינו ראוי לתשמישוממה שיגנזו. אלא ודאי שאסור להוריד בכל אופן. ע"כ. וכן הקשו בספר נזירות שמשון (סימן קנד). ושו"ת אבני נזר (קיו"ד סימן שעו 6ות כג). יש שכתבו לחלק בין אם התשמישי קדושה נתקלקלו ונפסדו מלהשתמש בהם כמקדם ואינם ראויים מצד עצמם, לבין אם מצד עצמם הם עדיין ראויים אלא שאריא רביע עלייהו, כמו בבגדי כהונה שאסורים לכה"ג מגזירת הכתוב והניחם שם ומכיון דבקדושתייהו קיימי אסור להורידם ע"י שישתמש בהם כהן הדיוט. ובישועות יעקב (סי' קנל סק"ג) כתב לתרץ דדברי הט"ז שאם אינם ראוים לקדושתם הראשונה מוטב להשתמש בהם לקדושה קלה מאשר לגונזם, מיירי בקדושת תשמישי קדושה שאין בהם קדושת הגוף אלא קדושת דמים דמהני להו פדיון ובמכירתם חלה קדושתם על הדמים, אבל בגדי כהונה דין כלי שרת עליהם וכמ"ש להדיא התוס' בקידושין (כד.), על כן כשאינם ראויים למה שהוקדשו טעונים גניזה. והוכיח כן ממה דנראה מלשון הגמ' דהא שאין מורידין הוי מן התורה, והרי לדעת רוב הפוסקים הא דאין מורידין הוי רק מדרבנן, אלא ודאי שיש חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים. וכ"כ בשואל ומשיב (תנינס ק"ג סימן ט), עי"ש. ומדברי הט"ז יש ללמוד שארון קודש של בית הכנסת שכבר אינו ראוי לשימוש מחמת שנתרבו הס"ת והוא קטן מדי, מותר להשתמש בו לשאר ספרים של תלמוד ופוסקים וחומשים, ואין בזה משום הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. מה תלמוד לומר ילבשי להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן דברי רבי יהודה. רבי דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהן כשרין לכהן הדיוט. הנה קי"ל שאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה שכלל הוא מעלין בקודש ולא מורידין (מנחות דף לט.). וכתב הט"ז (לו"ק סימן קנל סק"ז) וז"ל: ולולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא, דהא דאמרינן שאסור לעשות קדושה קלה מקדושה חמורה היינו כל זמן שעדיין ראויה לקדושה גדולה, אבל אם אינה ראויה לכך אלא רק לקדושה קלה, עדיף טפי שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה מקדושה ותגנז. וראיה לזה מדין מטפחת ס"ת שבלתה שעושים ממנה תכריכין למת וזו היא גניזתה, כדאי' במגילה (כו:) ובשו"ע (סימן קנד ס"ד), והא ודאי שבעודה קיימת אסור לעשות כן אלא ודאי שכיון שטעונה גניזה הו"ל שפיר גניזתה בהכי. ובתבואות שור (מגילס כו ג) הביא דברי הט"ז הנ"ל, וכתב שיש להביא ראיה ברורה היפך דברי הט"ז, מגמ' דידן דאי' ילבש על בשרו וכו' ר' דוסא אומר להביא בגדי כה"ג ביוהכ"פ שהם כשרים לכהן הדיוט. רבי אומר שתי תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כה"ג ביוהכ"פ לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, ועוד בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישמש בהם קדושה קלה. ולכאורה מה הקשה לר' דוסא, הרי ה הוא סובר שאינם ראויים עוד ליוהכ"פ אחר משום דכתיב והניחם שם', וכיון דלא חזו למלתייהו טפי עדיף להשתמש בהם קדושה קלה

בכה"ג הא דכרכים והא דכפרים. הפוסקים דנים בטלית השייכת לבית הכנסת ומוקדשת לצבור שיתפלל בה מי שירצה, אם רשאים להתעטף בה בלי ברכה כשמתכוונים לא לזכות בה. ויש שכתב שלכאורה הדבר תלוי בתירוצי הגמ' בסוגיין לענין חיוב ביהכ"נ במזוזה, שהנדון הוא אם ביהכ"נ חשוב כבית השותפים או גרע מזה, ולתי' אחד מבואר בטעם דשל כרכים פטור כיון דנקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים, ולכן גרע משל שותפים, מאידך של כפרים כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין. ולתי' זה ה"ה טלית של ביהכ"נ אם הוא שותפות שבעליה ניכרים הרי הוא כטלית שלו דמחוייב לברך, ואין מועיל מה שמכוין שלא לזכות בה, אולם אם הוא שהוא גרע משל שותפות, א"כ אף אם כשהוא מכוין לקנותה יכול הוא לברך עליה שאדעתא דהכי הקדישו הטלית וכאילו פירשו שכל אחד בשעה שיקחהו לצאת בו יהיה שלו, אך כאשר מכוין לא לזכות בה, אינה חשובה כשלו ואינו מברך עליה. ברכת להתעטף ציצית על טלית של קהל אמנם גם באופן שנחשב כשותף ויש לחייבו בברכה, כתב הביאור הלכה (סימן יד) מהשער אפרים, דאם אין כוונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא, כגון שליח ציבור שמתעטף בטלית בתפלת מנחה, לא קרינן אשר תכסה בה' בעיטוף ארעי כזה, והביאור הלכה (שס) מצדיק סברתו דדבריו נכונים מאד מדינא ומטעם דמצות צריכות כוונה ולעיכובא. והביא עוד חבר לדבריו מדברי הבה"ט (סימן יז סק"ד) שכתב בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין מברך ומסתמא טעמו דאינו נקרא לבישה המחייבת בציצית. אמנם כיון שאין סברא זו ברורה וגם השער אפרים לא כתב כן אלא כשמתעטף בטלית גופו בלי שיכסה ראשו, על כן כתב המ"ב (סימן תקפס סק"ו) רק על דש"ץ המתעטף בטלית באמירת הסליחות לפני אור היום שיש פוטרים מציצית מפני כסות לילה, ויש מחייבים משום בגד המיוחד ליום, עדיף שלא יכניס עצמו לדבר שיש בו ספק ולא יתעטף בטלית שלו ואף לא בטלית הקהל, אלא יקח טלית מחבירו, דבזה לכו"ע פטור מציצית ויכוון שנוטלו רק לכבוד ולא לקנותו.

האם שותפות גוי פוטרת ממזוזה הני לא בעו חיי, אלא ביתך למה לי לכדרבא וכו'. הקשו התוס'סז מדוע לא תירצה הגמ' ש'ביתך' למעט שותפות גוי שפוטרת כמו בכמה מקומות כגון פאה ובכורה. ולמד המנחת חינוך סח מדבריהם שסוברים הם שזה פשוט ששותפות גוי פוטרת. וגם מסברא יש לפרש שכיון דמה ששותפין נתרבו הוא משום דבעו חיי, ולגבי גויים כמובן שלא שייכת סברא זו לכן אם השתתף עם הגוי בבית פטורסט. והביא שמדברי הרמב"ם לא נראה כן, שהרי סתם וכתבי שבית השותפין חייב במזוזה. וכן כתב לדייק שנחלקו בזה בשו"עעא שהשו"ע סתם שבית השותפין חייב, והרמ"א הגיה שדוקא ישראלים אבל שותף גוי פוטר. וכתב הגרע"אעב שמחלוקת זו תלויה בשתי הסברות בתוס'עג לגבי בית שכור האם חייב במזוזה מן התורה או מדרבנן, שהדין הוא שהשוכר בית בחו"ל כל שלושים יום פטור ולאחר מכן חייב. והסתפקו התוס' האם מה שמתחייב אחר שלושים יום הוא מדאורייתא אף שאין הבית שלועד, או שמדאורייתא לעולם פטור שממעטים ביתך' ולא של אחרים, ומה שחייב אחר שלושים אינו אלא מדרבנן משום גזירה שיחשבו שהבית שלו. ולפי"ז יש לומר שכיון דיש חיוב בשל אחרים אנו רואים שהחיוב הוא מכח שגר שם בלבד ולא מכח בעלותו, ואם כן אף שיש לו שותף גוי צריך להיות חייב. אבל לצד דשל אחרים פטור אנו רואים שחיוב המזוזה קשור לבעלות על הבית, ולכן יש לומר שאם הגוי שותף שם ויש לפטור את הבית משום בעלותו אזי כל הבית פטור. ולפי זה יישב מה שפסק הרמ"א דשותפות גוי פטור, דלכאורה קשה מנין לו להכריע כן, ואחר שהוא ספק דאורייתא וגם הב"י הביא דעת הרשב"א שמחייב היה לו להחמיר. אבל כיון שזה תלוי בספק הנ"ל, ובספק זה כבר הכריעו התוס' והרא"ש שמדאורייתא פטור, לכן הכריע הרמ"א גם לגבי שותפות גוי שפטור.

מדוע שותפות הנכרים במחוזא אינה פוטרת ממזוזה הני אבולי דמחוזא מ"ט לא עבדו להו רבנן מזוזה. פירש רש"י דהיו דרים שם רוב ישראל, והקשה הרש"שכא ממה נפשך אי ס"ל לרש"י דשותפות נכרי פוטרת ממזוזה כב אף במיעוט נכרים הוה ליה לפטור, ואי ס"ל דחייב במזוזה אף בשותפות נכרי אם כן אפילו שיהיו רוב נכרים חייב. וכתב הגבורת אריכג דלעולם ס"ל לרש"י דשותפות נכרי חייב במזוזה, ומה שכתב דמיירי ברוב ישראל הוא לאפוקי אם היו רוב נכרים דאז היינו הולכים אחר הרוב והיה פטור, ואין הכי נמי אף אם היו מחצה על מחצה היה קשה לגמ' מדוע לא עבדו רבנן מזוזה. ורעק"אכד כתב דמדברי רש"י מוכח להיפך דשותפות נכרי פטור ממזוזה, ורק משום שהיו שם רוב ישראל יש לחייב במזוזה. והוא על פי מה שרצה לחדש שם דבית ששכור לישראל ונכריכה והמפתח ביד ישראל חייב במזוזה, דדיור ישראל הוא העיקר כיון שהמפתח בידוכו. ולפי זה יש לבאר דמה שכתב רש"י דהיו שם רוב ישראל היינו כדי ששותפות הנכרים בעיר לא תפטור, דכיון שיש שם רוב ישראל נחשבים הנכרים כעין שוכרים מישראל דעיקר הדיורים ישראל הם, ולכן חייבים במזוזה אף בשותפות הנכרים כז ובאור שמחכת חידש דכל מה שכתב רש"י דבעינן רוב ישראל היינו דוקא לענין שערי עיירות, דטעם חיובם הוא משום שדרכם נכנסים לבתים כט, ולכן דוקא אם רוב בתי העיר של ישראל דנים אנו את שעריה כשערי בתי ישראל. אבל בבית שדרים בו גם נכרים, כיון שחיובו הוא משום הדיור שבו עצמו, אף אם מיעוט הדיורים נכרים הם פוטרת שותפותם מן המזוזה, שהרי סוף סוף יש כאן שותפות נכרים ומה לי מעטים או רבים.

ג. מצינו דבר החדש בספר סדר היום, בסדר מוצאי יוה"כ, וז"ל, אחר מוצאי יום הכפורים, נהגו לפייס איש את חבירו, ולשאול מהם מחילה מכל שגיאה ועוון שעבר ביניהם, וטעם למנהג משום שאין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו, ואחר שפייסו למקום ברוך הוא על עבירות שעברו לפניו בינו לבינם, מפייסים כל אחד לחבירו להיות נקיים מד' ומישראל, עכ"ל. ומבואר חידוש גדול שהמנהג היה לפייס את חבירו במוצאי יוה"כ, ובקשת המחילה מועילה לו לכפרת יוה"כ למפרע, ועיין יומא (פז, א) דרב הלך לפייס את הקצב בערב יוה"כ, הרי שהזמן של פיוס הוא בערב יום כיפור, וכ"כ בטור ושו"ע (ריש סי' תרו), וצ"ע. אבל עכ”פ עצם הדבר שהפיוס במוצאי יוה"כ מועיל לו לכפרת היום למפרע, יש לזה מקום רק אם נימא דהפיוס והריצוי הוא תנאי המעכב את הכפרה, דבזה י"ל דכל שריצה את חבירו ופייסו אפילו לאחר יוה"כ, הרי"ז מועיל למפרע, אבל אם הפיוס והריצוי הוא חלק מסדר מעשה התשובה, הרי ודאי הדין נותן דלא יהני מה שנתרצה אחרי יוה"כ למפרע, כאילו כבר נתרצה לפני יוה"כ.

חיוב מזוזה במרפסת שעושים שם סוכה ורבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייבא במזוזה. חדר שיש בו קירוי הנפתח ובסוכות פותחין הקירוי ומסככין והמזוזה נשארת קבועה בדלת, דעת הרבה פוסקים (שו"ת ללכעס טולי bכן סי' יד מוכח כפ"ס סי' רפו, עלון הסלקן ס"ק ס, לכן סקייס, מטוס לפריס, קלט"ע ועוד) דאין צריך להוריד המזוזה ולקבעה מחדש אחרי החג, ואינו נפסל משום תעשה ולא מן העשוי, כיון דמה שפטורה סוכת החג ממזוזה הוא דוקא כשעושה אותה רק לשם חג דהוי דירת עראי, אך חדר זה שהוא דירת קבע כל השנה ודאי גם בימי סוכות לא נפטרה. עוד כתבו דפסול תולמ"ה לא הוי אלא כשמתחלה נעשה בפסול, אבל אם מתחלה נעשה בהכשר בחדר שחייב במזוזה, אף שנפטר החדר אח"כ ממזוזה כגון שמסירין הקירוי וכדומה, אינו פסול משום תולמ"ה. אמנם יש פוסקים (פמ"ג) דבחג הסוכות נפטרה המפרסת מחיוב מזוזה. ודעת הפר"ח שצריך להורידה אחרי סוכות ולקבעו מחדש. ולמעשה עיקר כהפוסקים שאין להוריד המזוזה אחרי סוכות משום דלא נפטר ממזוזה, וגם אם נפטר אין בכה"ג משום תעשה ולא מן העשוי וכנ"ל.

בתים הקבועים בכפר לימות הקיץ לענין חיוב מזוזה קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית. בשו"ת תרשיש שהם (מוכח כסר"ס מע' מ' לוס קיס) כתב דבית הקבוע בכפר שנוסעים שם על איזה זמן להחליף אויר פטור ממזוזה, כשם שבית שבספינה פטור ממזוזה ואפילו יושב כמה חדשים בבית שבספינה לפי שאינו דירת קבע. אמנם האג"מ (יו"ד סימן קעט) כתב שדירות ששוכרין בקאנטרי לימות הקיץ (שנסוג כן כללות הברית) יש חיוב לקבוע בהם מזוזה בברכה. אמנם אם הדירה שכורה אף דבעלמא אם דעתו להשאר שם יותר מל' יום דעתו נוטה לחייב מזוזה תיכף ולא להמתין עד אחרי ל' (עיין פ"ק סי' לפו ס"ק י"ז), מ"מ בדירות אלו אף אם חושב לשהות בהם יותר מל' יום, יתכן דיש לחכות עד ל' יום, משום דעצם הדירה שם הוא עראי, דכל זמן שיזדמן לו שיותר טוב לפניו לילך בחזרה לביתו הקבוע בעיר ילך משם.

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלושה דברים יש להקשות, ממה שאמרו בנדרים (פ"א) על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה. ובמשנת רבי אהרן (א', עמ' כח) ביאר, שבזה לבד שהיו בה שלש עבירות היה השם יכול לוותר על זה ולא יהא חורבן, משום שאור התורה יחזירם למוטב. אבל כשאין להם את ההערכה הראויה לתורה (כמו שביאר הר"ן בנדרים שם, שזהו הביאור בחסרון שלא ברכו בתורה תחילה), ממילא אין מקום לומר שעל ידי אור התורה יחזרו למוטב, על כן בא החורבן (ועיין עוד בדרשות הר"ן [דרשה ו'] שמרמז למהלך כעין זה ליישב קושיא זו).

לכאורה קשה, מדוע זה רק 'בזיון קדשים', הלא לכאורה יש בזה איסור ממש, שאכלו הקדשים קודם הקטרת אימורים. וביאר המנחת אברהם בשם הגרי"ז, שיש לצדד שקודם הקטרת אימורים אין איסור אכילה, אלא שאינו מקיים מצות אכילת קדשים, ולכן אין בזה איסור אלא בזיון קדשים, שמחוסרים מצות אכילת קדשים [ועדיין יש לעיין שהרי בפסוקים הקודמים מבואר שלקחו חלקים גדולים יותר ממה שזכתה להם התורה, ולכאורה הרי זה איסור גזל, ולמה אמרו רק בזיון קדשים, וצ"ע.]

והא קיימא לן דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת הקשה השפת אמת, שהרי אין שבות במקדש. וצידד לומר שהזאה זו שאינה אלא חומרא בעלמא, לא התירו אף במקדש. אבל הקשה על זה בממה נפשך, שאם הוא באמת טמא וצריך הזאה, הלא על זה אין שבות במקדש. ואם באמת אינו צריך הזאה, אם כן אין כאן תיקון מנא, ולמה יהא אסור. וכתב שמה שמזין עליו בכל יום, ואין זה למעלת הטהרה, אלא משום שטבילה בזמנה מצוה, אין זה חשוב צורך המקדש, ולכן לא אומרים בזה אין שבות במקדש.

שלא יסיח דעתו ממנו בעמק ברכה (תפילין אות ה') הביא דברי השיטה מקובצת במנחות (ל"ו), שזה שמותר לקרות קריאת שמע ולהתפלל בתפילין, אף שעל ידי זה מסיח דעת מהתפילין, היינו משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ונפטר בשעת קריאת שמע ותפילה ממצוה של היסח הדעת. ומבואר בדבריו שאין הגדר שהיסח הדעת הוא תנאי במצות תפילין, ולכן נאמר שנפטר ממצות תפילין כיון שקורא קריאת שמע ומתפלל, אלא רק שהוא פטור ממצות היסח הדעת, שהיא מצוה בפני עצמה. וכתב שזהו שלא כדעת הרמב"ם, הסובר שהמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין משום היסח הדעת, ולדברי השיטה מקובצת, אף שאינו יכול לקיים מצות היסח הדעת, אבל למה לא יתחייב לקיים עיקר מצות תפילין.

רברי הראבי"ה נחלקו הראשונים בנוסח ברכת השופר, הרא"ש (ראש השנה ד, י) מביא שמביא מהירושלמי, שהתוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו, ואח"כ תוקעין. וכן הביא בשם בה"ג, דהא דמברכים לשמוע קול שופר, ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה, משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. ועיי"ש שראייתו היא מהא דמבואר בראש השנה (כז, ב) שאם היה התוקע עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע לא יצא משום ששמע רק קול הברה של תקיעתו. ואם נאמר שהחיוב הוא התקיעה, א"כ למה לא יצא הרי הוא עצמו תקע ומה אכפת לן ששמע תקיעה או שמיעה קול הברה. וכן דעת הרמב"ם בהלכות שופר (ג, י) וז"ל ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר. ובשו"ת הרמב"ם (פאר הדור סי' נא) נשאל הר"מ מה הפרש יש בין "לשמוע קול שופר", ל"על תקיעת שופר". ותי' הר"מ שאם המצוה היא התקיעה אז היה חייב לתקוע בעצמו, כמו שנוטל בעצמו הלולב, וכן היה התוקע יוצא אפילו אם היה סותם אזניו, אבל אין הדין כן, אלא המצוה היא השמיעה ולא התקיעה, וכשהוא תוקע הוא יוצא בזה ששומע קול שופר. ועי"ש שכ' שכמו בסוכה המצוה היא הישיבה ולא העשייה, ובלולב המצוה היא הנטילה ולא האיגוד, ה"נ בשופר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה. ומשמע שס"ל שהתקיעה אינו אלא הכשר מצוה בעלמא. אבל דעת ר"ת היא שנוסח הברכה היא על תקיעת שופר, משום דעשייתה היא גמר מצותה. וכן דעת הסמ"ג (עשין מב). תקיעה ושמיעה וכבר הקשו האחרונים (שו"ת שאגת אריה סי' ו', וספר יום תרועה ר"ה כט, א, וישועות יעקב תקפה, א) על הר"מ ודעימיה, מהא דתנן חרש שוטה וקטן פסולים לתקוע, ואם בשמיעת קול שופר למה אינו יוצא, נאמר שהמצוה היא הרי אע"פ שאינם בני מצוה מ"מ הוא שומע קול שופר.

קרבן שהוקרב בטומאה ובשרו טהור האם נאכל במה שמבואר כאן (וכמשנס פסקיס עו:) שקרבן שהוקרב בטומאה אינו נאכל, פשטות דין זה הוא מפני הטומאה של האדם או של הבשר. אך מרש"י (זכקיס לט.) דקדקו האחרונים טו שגם באופן שיהיה הבשר טהור ונמצא כהן טהור, מ"מ קרבן הקרב בטומאה כך דינו שאינו נאכל. ובתוס' (ד"ס דס), משמע לכאורה שזה תלוי אם טומאה הותרה או דחויה טז, ובגרי"ז (פר' נסעלותך) הוכיח מתוס' (זכקיס טז:) שכתבו שקרבן הקרב באנינות דינו כקרב בטומאה ואינו נאכל, ושם הלוא אינו טמא בפועל". וברש"ש ומצפה איתן (כ"ק קי.) נקטו בדברי רב ששת שם שאם היה טמא נותנה לכהן טהור, שהכוונה כשהוקרב בטומאה והבשר טהור שמותר באכילה, אמנם בשיטה מקובצת שם פירש בשם הרא"ש שדווקא כשהוקרב בטהרהים.