כתב הר"ן (על הרי"ף, קא: ד"ה אבל) שהדין בשינוי מקום שצריך לברך הוא בין שלא חוזר למקומו ובין אם חוזר למקומו, והוכיחו ממה שאמרו בברייתא אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים טעונים ברכה לכתחילה', מבואר שאף שחוזר למקומו צריך לברך ברכה ראשונה. והסברא בזה היא, כיון ששינוי מקום הוא גמר סעודה [לשיטת הרמב"ם] או היסח הדעת [לשיטת הראשונים] אינו מועיל מה שחוזר למקום הראשון לאחר שנגמרה סעודתו או שהסיח כבר דעתו. ויש שכתבו', שדין שינוי מקום הוא רק באינו חוזר למקומו, אבל בחוזר למקומו אינו צריך לברך. ויש לבאר סברתם על פי מה שכתב הדברות משה, שהחסרון בשינוי מקום כיון שיש דין שהברכה תחול על מה שאוכל, וכשמשנה מקומו אין הברכה שבירך במקום הראשון חלה על מה שיאוכל במקום השני. אך כשחוזר למקומו מצטרפת האכילה השניה שאוכל לאכילתו הראשונה [שעליה חלה הברכה קודם שיצא], וכמו שמצינו שהמברך על פירות שהיו לפניו פטר בברכתו גם פירות שיביאו לו. לאחר מכן, כיון שמצטרפים לאכילתו הראשונה שנעשתה באותו מקום.

כתב הרמב"ם (שבת פ"ל היט) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת = ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על הין. בטור (או"ח סי' רצא) הביא את דברי הרמב"ם שגם בסעודה שלישית קובע על היין, וכתב שאביו הרא"ש לא היה מברך על היין קודם, משום דאיתקש יום ללילה לענין קידוש, מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי סגי בחד זימנא, מבואר מדברי הטור שלמד בדעת הרמב"ם שמה שצריך לקבוע ג' סעודות על היין הוא מדין קידוש. ובכסף משנה (שם) הקשה שלדברי הטור סתר הרמב"ם את דבריו, שהרי כתב בפרק כ"ט היין מצוה לברך על היין קודם שייסעוד סעודה שניה וזהו הנקרא קידושא רבה וכו', וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה'. הרי מפורש שלדעת הרמנים אין דין קידוש אלא בסעודה שניה ולא שלישית, ולכן חולק הכסף משנה וסובר שמה שכתב הרמב"ם שקובע שלש סעודות על היין, אין כוונתו לדי קידוש, אלא רק שיש דין שישתה יין בסעודה כדי שתקבע סעודתו על היין , ליישב דעת הטור כתבו האחרונים שלדעת הרמב"ם יש שני דינים בכך - שצריך קידוש במקום סערה מצד חובת קידוש, שאין הקידוש מועיל עד שיעשה במקום סערה, ועל זה נאמר הילפותא שהביא הטור שמקישים את חיום ללילה, שכשם שבלילה יש רק קידוש אחד, כמו כן ביום יש רק קידוש אחד, שקידוש המחויב מהלכות קידוש אינו חייב אלא בקידוש אחד ביום, ב, קידושקו מצד חובת סעודה, שבדין עונג שבת נאמר שכל סעודה הנעשית בשבת מדין עונג שבת תהיה הסעודה טעונה קידוש, כדי לעשות היכר שאינה נעשית כסעודת חול, וכיון שהוא תנאי הנצרך מצד חובת עונג שבת אין לחלק בין סעודה לסעודה סג ויש סמך לדברים ממקום הבאתם ברמב"ם, שבפרק כ"ט ששם כתב הרמב"ם דין קידוש רק בסעודה שניה, מדבר מדיני קידוש וכל שחיוב הקידוש הוא מהלכות קידוש, אין דין קידוש אלא בסעודה ראשונה ושניה, ואילן כפרק כתב הרמב"ם שיש דין לקבוע על היין בכל ג' סעודות, מדבר הרמב"ם בהלכות עונג שבת, ומדין עונג שבת אין חילוק בין כל הסעודות ובכולם צריך קידושין.

אף ידי קידוש לא יצאו. כתבו הרשב"ם והתוספות (ד"ס 6ף), שדין זה נלמד מהפסוק (ישעיס כס יג) וקראת לשבת עונג', ודורשים מהפסוק, שבמקום שקוראים לשבת, דהיינו שאומרים את הקידוש שהוא הקריאה לשבת, שם יהיה העונג דהיינו הסעודה. עוד פירש הרשב"ם, שדין זה נלמד מסברא, שכיון שתיקנו לומר את הקידוש על היין, מסתבר שתיקנו לומר אותו על היין שבשעת הסעודה, שהוא יין חשוב. ובתוספות חכמי אנגליה (ד"ס לין) פירשו, שהוצרך הרשב"ם לפרש גם מסברא, מפני שעל הדרשה מהפסוק אפשר לדחות, שלא לומדים דברי תורה מדברי קבלה, ואין ללמוד מפסוק בנביאים הלכה לדברי תורהג. הפרי מגדים (לו"ק סי' לעג מס"ז סק"ח) כתב נפקא מינה בין שני הביאורים, במי שמקדש על הפת. שאם לומדים מהפסוק, גם מי שמקדש על הפת צריך לקדש במקום הסעודה, שהרי זו הלכה בקידוש. אולם אם למדים מסברא, הסברא היא דווקא ביין, אולם כשמקדש על הפת אין צריך לקדש במקום סעודה [ויש לה חשיבות גם שלא במקום סעודה]. והחתם סופר (ד"ס וסמוסל) כתב נפקא מינה אחרת, שאם למדים מהפסוק, אפשר לומר שגם אם קידש והלך ממקום למקום באותו בית, עדיין העונג במקום קריאה. אולם אם למדים מסברא שיין שבמקום הסעודה חשוב, זהו דווקא היין שבאותו מקום ממש של הסעודה יש לו חשיבות. הט"ז (שס סי' לסט סק"ל) ביאר בשיטת רב נטרונאי גאון טעם אחר לקידוש במקום סעודה, שהיתה קבלה בידו שיש בטעימה שלאחר הקידוש רפואה, ולכן תיקנו חכמים שתהיה הסעודה מיד אחר הקידוש, והיינו שמצד הקידוש עצמו לא צריך טעימה, ויוצא ידי חובה גם בלי טעימה, ורק משום הרפואה חכמים הצריכו להסמיך את הסעודה לקידוש.

כתב הרמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה הי"ב) וז"ל אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקדם המנחה כמעט כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פרות או ירקות ולא ימלא כרסו מהן עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם בא ליישב בזה קושית התוס' (צט, ב) מה אסרו חכמים לאכול משעה עשירית הרי בלא"ה כבר אסור בחמץ ומצה, ואילו מיני תרגימא שרי, ולזה כתב שהאיסור נוגע לגבי פירות או ירקות, ומה שאמרו (קז, ב) מטבל במיני תרגימא, היינו מעט, אבל אסור למלאות כרסו מהן. וכ"כ בביאור הגר"א (תעא, א ד"ה אבל לא ימלא) שהרמב"ם בא ליישב בזה קושית התוס'. יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה, אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים עכ"ל, הרי להדיא שהרמב"ם נתקשה בקושית התוס' דבלא"ה כבר אסור בחמץ ומצה, ולזה תירץ דנוגע האיסור שלא לאכול הרבה משאר המאכלים. ולכאורה ממה שלא תירץ הרמב”ם כמו התוס' דנוגע האיסור במצה עשירה, משמע דגם מצה עשירה בכלל איסור אכילת מצה בערב הפסח, וכן בציקות של נכרים. נמצינו למדים ג' שיטות באיסור אכילת מצה בערב הפסח. שיטת התוס' אליבא דמהרש"א דמצה עשירה מותר דלית לה טעם מצה, ובציקות של נכרים אסור. ב. שיטת המאירי ורבנו מנוח דאף בצרקות של נכרים מותר משום שאינו יוצא בה ידי חובה, ג. שיטת הרמב"ם דבין בצרקות של נכרים ובין מצה עשירה הכל אסור. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דטעס איסור אכילת מצה בערב הפסח כדי שיהא היכר לאכילתה מבערב, והיינו שיהא ניכר קיום המצוה בערב שאוכל מחמת המצוה, ועי' ברבינו מנוח שם דכל שאוכל מצה בערב פסח, כאילו לא אכלה בלילה, כיון דאין היכר לאכילתה, ומה"ט חשבינן ליה כמבטל מצות עשה עיי"ש, ולכך סובר הרמב"ם שאסור לאכול כל מיני מצה בערב הפסח, לא מיבעיא בציקות של נכרים שיש בה טעם מצת מצוה, אלא אפילו מצה עשירה שאי"ז טעם מצת מצוה, אבל כיון שסו"ס יש בה שם תואר מצה, זה ג"כ מגרע בהיכר לאכילתה בערב.

א. איתא בירושלמי פרק ערבי פסחים (הלכה א) כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. ובתוס' (פסחים צט, ב ד"ה לא) הקשו א"כ על מה אמרו חכמים במתני' (שם) שבערבי פסחים לא יאכל אדם סמוך למנחה, הא חמץ אסור כבר לפני חצות, ומצה אסור כל היום [או עכ"פ מחצות] מטעמא דירושלמי, ראי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (קז, ב) אבל מטבל הוא במיני תרגימא. ותירצו התוס' דאיירי במצה עשירה דלא אסר הירושלמי אלא מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא, וכן היה נוהג ר"ת עכ"ל, וכן נפסק בשו"ע (תעא, ב). ובמהרש"א העיר למה לא תירצו התוס' דאיירי בבציקות של נכרים דאינו יוצא בה ידי חובתו בלילה כיון דלא עשו בהם שימור לשם מצוה (כמבואר לעיל מ, א וכן הביאו התוס' בסמוך). ותירץ המהרש"א דבציקות של נכרים באמת אסור לאכול בערב הפסח, כיון שיש בה טעם מצה, ורק מצה עשירה שרי כיון שאין בה טעם מצת מצוה. אולם מצאנו בתוספות רי"ד ובמאירי (פסחים צט, ב), וברבנו מנוח על הרמב"ם (סוף פ"ו מחמץ ומצה) שכתבו להדיא דמותר לאכול גם בציקות של נכרים בערב הפסח,ושלא כדברי המהרש"א בדעת התוס', וצ"ב נקודת המחלוקת בזה. ונראה דהמהרש"א נקט דטעמא דירושלמי שלא לאכול מצה בערב הפסח הוא כדי שיאכל המצה בלילה לתיאבון ושתהא חביבה עליו, וענין בועל ארוסתו בבית חמיו הוא כמשל בעלמא, דכמו דהבועל ארוסתו בבית חמיו מגרע בחביבותה בשעת החופה שכבר הוא רגיל בה, הכא נמי באוכל מצה״, וא"כ גם בציקות של נכרים בכלל האיסור, דסו"ס טעמם שוה למצה ומגרע בחביבותה בערב, ורק מצה עשירה שיש בה טעם אחר אי"ז מגרע בתיאבון, כי אין בה הטעם של מצת מצוה. אבל התוס' רי"ד המאירי ורבנו מנוח נקטו שהאיסור הוא בעצם זה שמקדים את המצה לפני זמן המצוה, ולכן המצה אסורה עליו, ויש בה כעת תואר 'ארוסה', אשר זהו הדמיון כבועל ארוסתו בבית חמיו', ולכן זה שייך רק בחפצא דמצת מצוה שיוצא בה בערב, ולא בבצרקות של נכרים.

בדורש לציון ולבעל הנו"ב דרוש ה' ד"ה והנה בפסחים) הביא פלוגתת רבי נתן וחכמים בעיכובא דאכילה, דדעת חכמים דכל שאין לכל מנוי בשעת שחיטה זכות לכזית בשר לאכילה לא יצאו יד"ח, ודעת ר"נ דאכילה לא מעכבא, וכתב דמה דתנן דהפסח נאכל בטומאה לפי שאינו בא אלא לאכילה, כ"ז מכוון רק בשיטת חכמים, דאילו לדעת ר"נ דאין האכילה מעכבת, ע"כ דאינו נאכל בטומאה, שהרי אף בלא אכילה הקרבן כשר. האמנם דדברי הדורש לציון מחודשים המה, דהלא בפסחים (דף עח :] מוקים את המשנה כדעת ר' נתן דאכילה לא מעכבא, ועכ"ז תנן סתמא [דף עו:] דהפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, וכן נקט בחזו"א [או"ח סי' קכ"ד לדף עח: ד"ה יש], אכן הא מיהת מוכרח בדעת ר"נ דקרבן פסח אין עיקרו לאכילה, וכ"כ בחזו"א שם (ד"ה תוד"ה] יעוי"ש בחזו"א [ד"ה יש] הטעם, ולדידיה ע"כ דין מינוי לא תליא בזכות ממון לאכילת בשר. ונראה דבאמת חכמים ור"ן נחלקו ביסוד דין מינוי, דלדעת חכמים עיקרו דין שיהא קנוי בקנין ממון, וכמו שביאר הגרי"ז שעיקרו של קנין ממון תליא בהבשר לקיים בו מצות אכילה, אכן לדעת ר"נ דעיקרו של פסח בהקרבה, וכל דין האכילה אינו אלא למצוה, א"כ עיקר דין המינוי אינו זכות ממון לאכילת כזית בשר, ולדידיה אין מסתבר דבעי קנין, ולדידיה דין מינוי הנלמד מדכתיב תכוסו אינו דין בעלות ממון, וכהחזו"א.

בשו"ת רש"י (סי' לל) נשאל באשה שעשתה שליח לקבל את גיטה ונתעצל השליח בשליחותו, ועשתה שליח אחר וקיבל זה השליח האחר גט שאינו הגון, וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל ונתן לו גט כשר, ונסתפק אם מאחר שמינתה האשה שליח שני ביטלה בזה שליחותו של הראשון, וכיון שהשני לא קיבל גט כשר אלא רק הראשון אין האשה מגורשת, או שמא אין בזה ביטול שליחותו של הראשון והאשה מגורשת. והכריע שאין בזה משום ביטול שליחותו של הראשון, כיון שאין שליח בטל בגילוי דעת בלבד עד שיבטל בפירוש. והוכיח כן ממשנתינו, ששנינו שחבורה שאבד פסחה ואמרו צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצאו שחוט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו ושלהם יצא לבית השריפה. הרי מבואר שבמקום ששלו נשחט ראשון, הם אוכלים עמו ושלהם יצא לבית השריפה, אעפ"י שקדמה לקיחתם לשחיטתו, ומוכח שאעפ"י שמחזירים לעשות שליחותם על ידי עצמם לא בטלה שליחות מן השליח (וסנילוסו נספר קיסר סי' ססנס וכסו"ת מסל"ס מרוטנברג מ"ד סי' תקפט וכמרדכי גיטין פ"ד רמז שסו). וכתב בבנימין זאב (שו"ת, סי' סלס) שהוא הדין לענין שליח בשליחות של ממון, כגון ראובן שאמר לשלוחו צא וקנה לי חפץ פלוני בסך כך וכך ושלוחו נתעצל בעיר ולא הלך במהרה וכשראה ראובן כן מינה שליח אחר לעשות שליחותו וכששמע השליח הראשון כן נזדרז ונתחזק והלך וקנה אותו החפץ באותו סך שציוה לו ראובן והביאו, ועתה ראובן המשלח טוען שכבר מיניתי שליח אחר בשביל שנתעצלת בשליחותך ופקעת שליחותך ממך ואיני חפץ באותו חפץ. ונשאל אם יוכל ראובן לטעון טענה זו או לא. והביא מדברי רש"י הנזכרים שאין בזה משום ביטול השליחות, ולכן קניינו של השליח הראשון קנין, וכמו שמוכח מסוגייתנו. אך בשו"ע (קו"מ סי' קכג ס"ג) מבואר שהמרשה לאחד ואח"כ הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו אין לנתבע להשיב אלא לשני, ופירש הסמ"ע (שס סק"ט) שמדובר אפילו כשלא ביטל בפירוש את ההרשאה הראשונה, ומאליה היא בטלה על ידי ההרשאה שנתן לשני. ולכאורה הדברים סותרים לדברי רש"י הנ"ל. וכתב בעונג יו"ט (שו"ת, סי' קנט) לחלק בזה בין שליחות ממון לשליחות גירושין, [ושלא כדברי הבנימין זאב], וטעמו, שלגבי ממון אנו אומרים שאפשר שחזר בו ואינו רוצה להאמין לשליח הראשון ולכן ביטל שליחותו, אבל בגירושין יש לומר שכיון שמחזר אחר הגירושין לא איכפת לו אם יתן השליח הראשון את הגט. והוסיף עוד שבמעשה שבו דן רש"י בתשובתו, שאנו יודעים סיבת הדבר שעשתה שליח אחר, והוא מחמת שהשליח הראשון נתעצל בשליחותו, בזה מסתבר לומר שגם השליח הראשון לא נתבטל, שמסתמא לא ביטלו אלא רק הוסיף עוד שליח כדי לזרז הפעולה. ולפי זה יתכן שגם בנידונו של תשובת בנימין זאב, כיון שיודעים שהסיבה שמינה ראובן את השני היא כיון שהראשון נתעצל, אף שדבר שבממון הוא, מכל מקום אין תולים את המינוי השני בקפידא במינוי הראשון, אלא רק בכך שנתעצל. אבל כשאין אנו יודעים מדוע מינה את השני, יש לחוש שהיה לו איזה טעם שפסל מחמתו את הראשון מלהיות שלוחו. אמנם במקום שמינוי השליחות היה רק על ידי גילוי דעת, כתב בעונג יו"ט (פו"ם, סי' קל) שמועיל ביטול שליחות על ידי גילוי דעת כזה, ולכן בקידושין שמועיל בהם מינוי שליחות על יד גילוי דעת בלבד (שו"ע אהע"ז סי' לס ס"ד), אם אכן מינה השליח רק בגילוי דעת וחזר ומינה שליח אחר, כיון שגילה בדעתו שביטל את שליחותו של הראשון בטלה שליחותו.

לדיני דיחוי אלו יש נפק"מ גם לענין מצוות, ובאחד מהם הוא דן באבני נזר (שו"ת, לו"ס סי' קכג), בדיני הזכרת המועדים בברכת המזון. השואל צידד לבאר הטעם שנסתפקו הפוסקים בדין מי שאכל כשהיה חול וקידש עליו שבת או יו"ט, אם צריך להזכיר של שבת ושל יו"ט בברכת המזון, ומאיזה טעם אין אומרים שכיון שעל הנאת מעיו הוא מברך והרי יש הנאה למעיו בשבת ויו"ט, אם כן ודאי צריך להזכירם בברכת המזון. וצידד השואל לבאר בזה, שהוא מדין דיחוי, שכיון שבשעה שאכל לא היה מחויב בהזכרת שבת ויו"ט בברכת המזון, הרי נדחה מחיוב ההזכרה וכיון שנדחה ידחה. ובאבני נזר דחה טעם זה בשתי ידים, וכתב שאין שייך דיחוי בגברא עושה המצוה כלל.

כתבו התוספות בתמורה (ז. ד"ס 6פילו) שהמקדיש נקבה לעולה [וכן לדמי עולה] לוקה, כמקדיש בעל מום". וטעמם מבואר בתמורת תודה ובדברי מחוקק (תמורס שס), שייסדו דבריהם על פי המבואר בתמורה (יט:) שכל הקדש שאינו ראוי לקרב בשם שהוקדש כבעל מום נחשבטו. והזבחי אפרים (זכקיס ט. ד"ס ולדעתי) והבית שערים (שו"ת לו"ק סי' סמט ד"ס וסוג) נקטו, שכן הדין לשיטת התוספות גם במקדיש נקבה לפסח, שכיון שאינה ראויה למזבח בשם זה שהקדישה, הרי היא כבעלת מום, והמקדישה לוקה כמקדיש בעלת מום. אמנם האור שמח (תמולס פ"ג ה"ג ד"ס למנס) והמזבח אבנים (סי' כל bות ס) כתבו שיש להסתפק בזה, דשמא אין לדמות מקדיש נקבה לפסחו למקדיש נקבה לאשמו, והמקדיש נקבה לפסח לא ילקה, כיון שכל המקדיש לפסח נכלל בהקדישו קדושת שלמים, שהרי מותר הפסח קרב שלמים, וכיון שבשם זה שהקדישה ראויה הנקבה לקרב בעצמה שלמים, אף שבפועל משום דיחויה לא תקרב בעצמה שלמים, מכל מקום אינה כבעלת מום או כנקבה לעולה שמחמת עצמם ואף ללא דיחוי לא יקרבו למזבח.

שם. הקשה הגרי"ז (זכקיס ט. נתוס' ד"ס וסלמיס) לפי מה שמבואר בתורת כהנים שהמותר נאכל ליום ולילה כתחילת הקדישן, ומשמע שזמן אכילת המותר הוא משום שלענין זה נשאר עליהם דין הפסח, א"כ מדוע נאכל כל הלילה, הלא לדעת רבי אלעזר בן עזריה הפסח עצמו נאכל רק עד חצות, וכמו כן יש לאסור את אכילת המותר לאחר חצות. ותירץ בשם הגר"ח, שאין ללמוד את זמן חצות מהפסח, משום שאין דין חצות האמור בפסח מצד דיני עיקר הקרבן, אלא רק מצד דיני אכילתו, וכמו שנאמרו בדיני אכילה זו פרטים רבים שאינם מעיקר דיני הקרבן, כגון שאינו נאכל אלא צלי, ואינו נאכל אלא בלילה, כמו כן נאמר באכילה זו שהיא תהא עד חצות, והוא רק דין באופן קיום המצוה של האכילה, ולא מדיני הקרבן עצמומא, וממילא מותר הפסח שהוא נעשה שלמים, לא נשארים עליו דינים מצד אכילת הפסח, אלא רק דינים הבאים עליו מצד דיני הקרבן, ומטעם זה נאכל כל הלילה. אמנם לדעת בן עזאי הסובר בתורת כהנים שהוא נאכל רק בלילה, ואינו נאכל אלא צלי, מבואר בדבריו שלדעתו אכן נשארים במותר הפסח דינים הבאים עליו מצד מצות אכילתו, ולא רק דינים הבאים עליו מצד דיני הקרבן .

בברייתא שבסוגייתנו הובאו דברי רבי יוסי הגלילי, מנין לפסח מצרים שאין איסור חמץ שבו נוהג אלא יום אחד תלמוד לומר (שמות יג ג) "ולא יאכל חמץ וסמוך לו (שס ד) היום אתם יוצאים,ןןיס סיכן הכתובים כאילו נאמר "ולא יאכל חמץ היום, שאין איסור חמץ בפסח מצרים אלא ביום הראשון בלבד. ובר"ן (על הרי"ף, להלן קטז: ד"ס מלס על סוס) כתב על פי זה, שפסח מצרים לא נהג כי אם לילה ויום ולמחר היו מותרים במלאכה ובחמץ. על פי דרשה זו דנו הפוסקים לעניין קיום מצות אכילת מצה בכל היום הראשון של פסח, וכמו שיבואר. לעיל (כמ) הובא הנידון בפוסקים אם יש קיום מצוה באכילת מצה כל שבעת ימי הפסח או שמא רק בכזית ראשון יש מצוה, והובא מה שכתב בשו"ע (או"ח סי' תעס ס"ז) שאין חיוב אכילת מצה בפסח אלא בלילה הראשון בלבד, ומה שהביא במשנ"ב (שס ס"ק מס) שבשם הגר"א כתבו (מעשס לו לוק קפה) שיש על כל פנים מצוה באכילת מצה כל שבעה, אלא שאינו חיוב. וכן הביא החת"ס (שו"ת, יו"ד סי' קנל) בשם החזקוני (שמות יג יח), שאף על פי שאין חיוב לאכול מצה כל שבעה, מכל מקום אם אכל קיים מצוה, ולמד כן מהפסוק (שס שס טו) שבעת ימים מצות תאכלו, כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק הזה של שבעת ימים מצות תאכלו'. וביפה ללב (ח"ג סי' סעס סק"ז) כתב שמדברי בעל הטורים על התורה יש ללמוד שביום הראשון יש חיוב, גם אחר שאכל כזית של מצוה, שכן כתב (שס שס יס) בערב תאכלו מצת, חסר ו', שו' ימים רשות לאכול מצה, ועוד כתב (סס פס טו), אך ביום הראשון תשביתו, אך בגימטריא חובה, שאין חובה אלא ביום הראשון. ומדבריו אלו משמע שלא רק בלילה הראשון בלבד יש מצוה אלא אף היום הראשון כולו בכלל החיוב לאכול מצה כמו הלילה, וכמו שאמר רבי יוסי הגלילי בסוגייתנו שפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא ביום הראשון. ולמד כן ממה שנאמר לא יאכל חמץ היום, והרי שם ודאי נהג איסור חמץ כל היום כולו, לילה ויום, וכמו שפירש רש"י (ד"ס יוס לקל), שלשון יום' משמע כל היום, ואם כן אף לענין חיוב אכילת מצה שנרמז בפסוק אך ביום הראשון, וכדברי בעל הטורים שביום הראשון הוא חובה, הכוונה ליום הראשון כולו, ולא רק ללילה. וכתב שבזה יש סמך למה שכתב הכל בו (סי' ג) בשם רבינו אשר מלוניל (ספר סמנסנות דף כה.), שמעתי שנהגו לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה, ובדרכי משה (פי' סען לוס 5) כתב על דבריו, לא ראיתי מנהג זה גם אין טעם לאכלו ביום, שהרי אינו בא אלא זכר לפסח ופסח לא נאכל אלא בלילה, וכתב היפה ללב שלדבריו יש טעם נכון למנהג זה, שביום הראשון יש גם כן חיוב באכילת מצה כמו בלילה, כמו שעולה מדברי בעל הטורים והדברים עולים כדברי המנחת אליהו (פל"ג) שכתב טעם למנהג זה כדי שיהיה טעם מצה בפיו ויזכור יציאת מצרים כל היום.

איסור ערל באכילת פסח אבל אוכל בפסח דורות. לגבי האיסור של אכילת ערל בפסח הובא בשם הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק (הגדה של פסח מנין לוי, קונן הוספות עמ' מס) לחקור, האם זהו דין בקדשים שערל אסור לאכול בהם, או שזה דין מיוחד בקרבן פסח שערל אסור לאוכלו, וכתב שמכך שהגמרא ביבמות (עד.) עושה צריכותא מדין ערל בפסח לקדשים, משמע שזה דין אחד, וכן משמע מתוספות (סס ע. ד"ר לים) שכתבו שאף שמילת עבדיו וזכריו מעכבתו בפסח אין זו הוכחה שערל יהיה אסור בפסח, ומשמע שהוא דין אחד עם איסור ערל בקדשים. אלא שמדברי הרמב"ם (ספר סמכוות ל"ס קלס) שכתב שאיסור ערל בקדשים לומדים בגזירה שוה מפסח מוכח שהם דינים שונים, וכן אפשר להוכיח מהגמרא ביבמות (על.) שעושה צריכותא בין הכתובים של ערל ובן נכר, והרי בן נכר איסורו רק בפסח, ואם הוא אותו דין כמו ערל שאסור בקדשים אין לעשות צריכותא בדין אחד, ולכן כתב שיש לערל שני איסורים באכילת הפסח, האחד מדין איסור אכילת כל הקדשים, והשני שהתחדש בו שלא יאכל את הפסח. ולפי זה כתב שיש לפשוט את ספיקו של המנחת חינוך אם ערל שאכל חצי זית פסח וחצי זית משאר קדשים מצטרפים הם לאיסור, ולפי דבריו שגם בפסח יש איסור של שאר קדשים, ודאי שהאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפים שניהם לאיסור, ונמצא שעבר על אכילת זית שלם שאיסורו באכילת קדשים. איסור אכילת פסח לערל גם בלא מצה ומרור אבל הוא אוכל במצה ומרור. הרמב"ם (קרבן פסח פ"ט ס"ק) כתב, ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו', בו הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור, וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר, והקשה האמת ליעקב (שס), מה החידוש שהשמיע הרמב"ם שמותר להאכיל לגר מצה ומרור, והרי פשוט שאין בהם קדושה, ומדוע שלא יאכלםנא וביותר שהלכה זו אינה שייכת להלכות קרבן פסח, ומדוע כתב זאת הרמב"ם בהלכות קרבן פסח, וגם אם נאמר שיש חידוש שמדרכנן צריך לאכול את המרור, יש להשמיע חידוש זה בהלכות חמץ ומצה. ותירץ, שהרמב"ם בא להשמיע שערל שאכל רק מבשר הפסח עבר איסור גם אם לא אכל עימו מצה ומרור, ואין האיסור דומה לקיום המצוה שהיא מתקיימת רק כשאוכל יחד עם מצה ומרור, ולכן כתב הרמב"ם בו הוא אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור וכך הדין גם בגר תושב.

בשו"ע (לו"ק סי' תפז ס"ד) כתב שבליל ראשון של פסח גומרים ההלל בציבור בנעימה בברכה תחילה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גלויות. וכתב הרמ"א שכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל. ובאמת במסכת סופרים (פ"כ ס"ט) מפורש כדברי המחבר, שנאמר שם, תניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ואלו הם, שמונת ימי חנוכה ושמונת ימי החג ויום טוב של עצרת ויום טוב הראשון של פסח ולילו', ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גלויות ולברך עליהם ולאומרם בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו', וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים. וביאר הגר"ח (סגס"פ מבית לוי ק"ג עמ' סס) בגדר דין זה ובטעם הדבר שצריך לומר הלל בבית הכנסת ואין יוצאים ידי חובה בהלל הנאמר בסדר ההגדה, כיון שמהפסוק שנאמר (ישעיס 5 כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חגי שממנו למדו (ערכין י:) שלילה המקודש לחג טעון שירה, מבואר שמדובר בדין הלל מחמת יום טוב, ובזה נאמר שיש חיוב אמירת הלל מחמת יום טוב גם בליל הסדר ולא רק ביומו, ואילו ההלל שבסדר ההגדה אינו מדין יום טוב אלא מדין הודאה על הנס [עיין ר"ן (על סלי"ף, להלן קיס. ד"ס לכל) בשם רב האי גאון שכתב שאין קוראים אותו בתורת קריאה אלא בתורת אמירת שירה, ועיין מה שביאר בזה הגרי"ז בכתביו (ערכין שס ד"ס וסנס סר"ן) ובחידושיו על הרמב"ם (חנוכה פ"ג ה"ו)], ולכן אין יוצאים בו דין הלל מחמת היום טוב אלא רק בקריאת ההלל בבית הכנסת. אך נתקשה בזה הגר"ח מהמבואר בסוגייתינו, שהביאו דינו של רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שלמד מהפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל, שקרבן פסח טעון הלל באכילתו. ואם כן נראה שאין לומדים מהפסוק שצריך לומר הלל בליל הסדר מדין יום טוב, אלא בסדר אכילת קרבן פסח בלבד, ואם כן אין ללמוד מזה לאמירת הלל בבית הכנסת, ושלא כדברי מסכת סופרים והשו"ע. ודחה הגר"ח, שיש לומר שאמירת ההלל היא מדין יום טוב ולא מדין קרבן פסח, שהרי בפסוק לא נזכר כלל קרבן פסח אלא רק יום טוב 'התקדש החג', אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים היו קובעים את זמן אמירת ההלל משום יום טוב לזמן אכילת הפסח. אמנם הגרי"ז היה מפקפק בזה וסבר שאף שעיקר אמירת ההלל בסדר ההגדה הוא משום שירה והלל על הניסים שביציאת מצרים, מכל מקום יוצאים באמירה זו גם ידי חובת אמירת הלל של יום טוב, ואם כן א"א לברך על אמירת ההלל בבית הכנסת. ומנהגו בהיותו דר בבריסק בחיי אביו הגר"ח היה, שבזמן שהיו הציבור אומרים הלל בבית הכנסת בברכה היה יוצא עם המו"צ ר' שמחה זליג ריגר מבית הכנסת ומתפלפלים ודנים בענין אמירת ההלל בבית הכנסת, וכשהיה הציבור מסיים אמירת ההלל היו שבים פנימה (סגס"פ ודעת הרמ"א שלא לומר הלל בבית הכנסת רק בבית על סדר ההגדה, ובביאור הגר"א (שס לוס יג) הוכיח כן מדברי התוספתא (פ"י ה"ה) שהמנהג לומר הלל בליל הסדר בביהכ"נ נתקנה רק למי שאינם יודעים נוסח ההלל ואינם יכולים לאומרו על הסדר בשעת אמירת ההגדה, אבל היודעים לומר בעצמם יאמרו ההלל על סדר ההגדה. והנצי"ב (שו"ת משיב דבר, ק"ל סי' יג) כתב לבאר שיטת הרמ"א שאין נוהגים לאומרו בבית הכנסת, שאין ראוי לומר ההלל קודם אכילת המצה, כיון שזמנו של ההלל הוא לאחר אכילת הקרבן פסח, והמצה היא גם במקום הפסח, ע"כ ראוי לאומרו לאחר אכילת המצה [ואף שפרק ראשון של ההלל אומרים קודם אכילת המצה, מ"מ עיקר ורוב ההלל אומרים לאחריה].

בפרמיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא. פירש רש"י (ד"ס ל6 יללה), שהלאו של "לא יראה' הוא לאו הניתק לעשה, כיון שכתוב אחריו תשביתו', וכוונת הכתוב לומר שאם נראה חמץ תשביתוהו ולעולם הוא בעמוד והשבת. והקשה המשנה למלך (סמן ומלס פ"6 ס"ג) על הרמב"ם, שכתב (שס) שאינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשהלט, ומשמע שהסיבה שלפי הרמב"ם אין מלקות היא משום שזה לאו שאין בו מעשה, ואם קנה חמץ בפסח או שחימצו במעשה לוקה עליו, ולכאורה קשה הרי הוא לאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו. ועל קושיא זו נאמרו כמה תירוצים: המנחת חינוך (ט-א) תירץ, שמצות תשביתו אינה בקום ועשה, אלא היא בשב ואל תעשה שבמה שאין בידו חמץ מתקיים העשה של ההשבתה [כמו השבתון של שבת שהוא שב ואל תעשה מלאכות], ולכן אין בה חיוב המוטל על האדם לעשותו, וממילא לא שייך לומר שהלאו ניתק לעשה שזה שייך רק כשמצווה לקום ולעשות את העשה נא. וכעין זה כתב בחידושי רבינו חיים הלוי (סמן ומלס פ"6 ק"ג), אלא שחילק שזה רק לשיטת רבנן לעיל (כ:) שמצות תשביתו מתקיימת בכל מיני השבתה ולא ה ולא רק בשריפה, וטעמם שהמצוה היא שלא יהיה לו חמץ, והרי זו כשאר מצות עשה ואין היא קשורה ללאו של לא יראה, ומשום כך אין הלאו נחשב לניתק לעשה נב, אכן הגמרא כאןנג סוברת כרבי יהודה שמצות תשביתו היא רק בשריפה, ומוכח שזו מצוה לשרוף את החמץ, וזה מחשיב שהלאו ניתק לעשה על ידי שנעשתה מצותו של החפץ האסוריד.

בברייתא, חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים וכו'. חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי ונראים דבריהם מדברינו, שביום מעינות צוננים ובלילה רותחים. ונחלקו הראשונים אם נפסק בזה להלכה כחכמי אומות העולם או כחכמי ישראל, ויש בכך חילוקים למעשה, וכמו שיבואר. לעיל (כ"ס) הובאה מחלוקת רבינו תם והגאונים בזמן השקיעה, דעת רבינו תם ששתי שקיעות יש, והגמרא לעיל (שס) מדברת בתחילת השקיעה והגמרא בשבת מדברת מסוף השקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע, אך דעת רב האי גאון ורב שרירא גאון ועוד הרבה ראשונים שרק שקיעה אחת יש. והובא לעיל שכתב מהר"ם אלשאקר (שו"ת, סי' לו) שדעת ר"ת אין לה שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל בסוגייתנו שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרים ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכיפה, שעל כן צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכיפה. אמנם שאר המפרשים והגאונים סוברים כחכמי אומות העולם שגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, ולפי זה אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת. וכן הקשה על רבינו תם בלחם משנה (שנת פ"ס ס"ל).

וכמו כן נחלקו הפוסקים לענין נטילת ידים, שנפסק להלכה (או"ח סי' קסג. ס"ס) שאם אין מים מצויים לפניו בריחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה ואוכל פה או דבר שטיבולו במשקה. ונחלקו בדין מי שמים מצויים לו במרחק גדול יותר ממיל, אבל יכול להגיע אליהם ברכב בזמן קצר יותר מכדי הילוך מיל [שהוא י"ח מינוט או כ"ד, כמו שהובא לעיל). בבית המדרש (שס) נקט שתלוי לפי זמן הנסיעה בפועל ולא לפי המרחק, כיח כן מסוגייתנו שדווקא לגבי פסח מיעט הכתוב לומר שאין תלוי בנסיעה בסוסים ופרדים, אבל בעלמא תלוי בנסיעה בפועל. אך בבית יעקב (שו"ת, סי' (ס) נקט שתלוי במרחק מיל, ואין חילוק בדרך הרכיבה, והוכיח כן מסוגייתנו, וסובר שלומדים מקרבן פסח לכל דיני התורה. ובישועות יעקב (לו"ק סי' למס סק"ל) הביא דבריו ודחה שדינו של פסח חלוק כיון שגילה בו הכתוב ואין למדים ממנו לשאר מקומות. ובפתח הדביר (ס"ג דף סיג ע"ד) דן לענין ברכת הגומל להולכי דרכים התלוי למנהג בני ספרד בהילוך פרסה (שו"ע לו"ס סי' ריט ס"ז), ודן אם תלוי בשיעור פרסה או בשיעור הילוך פרסה. והביא דברי הבית יעקב הנזכרים שבפרסה הדבר תלוי ואין מביאים בחשבון את מהירות ההילוך על ידי כלי רכב, והוסיף שבנידונו נראה פשוט שאין לזוז מהגבול שקבעו חז"ל שכל שהוא מהלך פרסה או יותר במהלך בינוני ויש סכנה, הגם שמהלך במרוצה חייב לברך. ובויען אברהם (שו"ת, יו"ד סי' לס) הביא דבריו וכתב שליבו מהסס בדבר, שנראה שדווקא בסוגייתנו אין הדבר תלוי בסוסים ופרדים, כיון שאז היה מנהג העולם לילך ברגל ומי שהיה רוכב עשה כן כדי לרוץ, ולכן אין תולים ברכיבה אלא בהליכה ברגל שהיא דרך ההליכה הרגילה. אבל במקום שהמנהג ודרך העולם לילך כן, מי יאמר שלא יחשב עתה המהירות במסילת הברזל כמי שבא ממקום קרוב.

רש"י (ד"ק קלסר) ותוספות (זכקיס לו. ד"ס מנין) הוכיחו מכאן שזמן זריקת הדם הוא עד שקיעת החמה, ומאז ואילך נפסל הדם, ולא בצאת הכוכבים הדבר תלוי, שאם עד צאת הכוכבים יכולים לזרוק הדם הרי זמן שחיטת הפסח הוא כדי הילוך כי מיל ולא ט"ו מיל בלבד, שהרי מחצות היום עד צאת הכוכבים יש כדי הילוך כי מיל. אך התוספות דחו ראיה זו, וכתבו שיתכן שמן התורה זמן הזריקה הוא עד צאת הכוכבים, אלא שחכמים עשו הרחקה כדי שלא יבוא לידי הלנת דם וכדי לזרזם בפסח, והעמידו דבריהם במקום כרת, ולכן קבעו זמן השחיטה רק עד השקיעה, אמנם מעיקר הדין אין הדם נפסל אלא בצאת הכוכבים. בנידון זה תלוי דין תפילת מנחה אחר שקיעת החמה, שיטת תלמידי רבינו יונה (ברכות כו. ד"ס תפלת סמנקס) שכיון שתפילת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים, ועיקר התמיד הוא זריקת דם, כשם שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה, כך תפילת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד. ולכאורה לפי מה שדחו התוספות וכתבו שיתכן שזמן זריקת הדם הוא עד צאת הכוכבים, יש לומר שגם זמן תפילת מנחה הוא עד צאת הכוכבים. אך בביאור הגר"א (לו"ס סי' לסס ס"ג לוס יס) כתב שכל מה שצידדו התוספות שאין הדם נפסל עד צאת הכוכבים ויכולים להתפלל מנחה גם אחר השקיעה, הוא רק לדעת רבינו תם הסובר ששתי שקיעות הם (יכול לסלן לד.), ולדעתך יש לומר שאין הדם נפסל עד השקיעה השניה. אבל לפי דברי הגאונים הסוברים שאין אלא שקיעה אחת, ומיד שנכסית השמש מעינינו מתחיל זמן בין השמשות וכמו שהאריך בזה מהר"ם אלשקר (שו"ת, סי' לו), אם כן דם נפסל מיד עם השקיעה. וכן הכריע במשנ"ב (סי' ללג ס"ק יד, שעס"ל לות יק) כדעת הגר"א שאין להתפלל מנחה אחר השקיעה. אולם דעת אחרונים רבים (מנסס כסן מכול ססמס מfמר נ פ"ת, פני יסוסע ברכות כו: ד"ס מ"ט) שאף שדם התמיד נפסל בשקיעת החמה ואי אפשר לשחוט את התמיד אחר השקיעה, מכל מקום זמן תפילת המנחה אינו תלוי בזמן שחיטת התמיד אלא בזמן הקרבתו, והקרבת התמיד היא גם אחר שקיעת החמה, [ובפני יהושע הוסיף, שכל מה ששייך להקרבת התמיד והיינו נסכי תמיד, נכלל במה שאמרו שהקרבת התמיד זמנה עד הערב, כלומר עד צאת הכוכבים] ולכן יכולים להתפלל תפילת המנחה גם אחר שקיעת החמה. וכן כתב הפרי מגדים (סי' פט מסכ"ז סק"ס, סו"ס קו, לך עיין מס שכתב נסי' ללג 6"ל סק"ז) שמותר להתפלל מנחה גם בבין השמשות עד הלילה. כת בשלות

בברייתא שבסוגייתנו מבואר, שגר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב לעשות פסח שני, דברי רבי. רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. וביארו בגמרא במה נחלקו, רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ולכן אף שלא היה בר חיוב בפסח ראשון חייב בפסח שני, ורבי נתן סבר שני תשלומין של ראשון הוא, וכיון שלא נתחייב בראשון אינו חייב בשני. הרמב"ם (קרבן פסק פ"ה ה"ז) פסק כרבי שחייב לעשות פסח שני, אך כתב שאם שחטו עליו בראשון, פטור מפסח שני. ותמה בכסף משנה שכיון שקטן אינו בר חיוב איך יכול ליפטר מפסח שני במה ששחטו עליו בעודו קטן. ותירץ בשם מהר"י קורקוס שכיון שהתורה ריבתה לקטן שישחטו עליו וממנים אותו, נפטר הוא בכך מן השני. האחרונים (שו"ת סקלי לב ק"ג יו"ד סי' קמה, שו"ת משיב לכל ק"ס סי' יס, מנחת חינוך מלוס ס לוס 3) תמהו על תירוץ זה שלהלכה קטן אינו נמנה על הפסח וא"כ אין יכולים לפטרו מחמת טעם זה. [ועיי' מש"כ ליישב בבצל החכמה (שו"ת, ק"ל סי' כג) לפי דברי החתם סופר (נדריס לו. ד"ס סס, שו"ת סס"ס מ"ו סי' יג ד"ס ומ"מ). ועיין עוד בראשית ביכורים (שו"ת, ק"ג סי' ד) ובאור שמח ובחידושי רבינו חיים הלוי (על סרמכ"ס, עס)]. ובבצל החכמה (שו"ת, ק"ד סי' ק) למד מדברי הכסף משנה לענין סיום שעשה קטן, שכיון שכתבה התורה (דברים ו ז) "ושננתם לבניך' וגו', ולמדתם אותם את בניכם' וגו' (שס יס יט), הרי מצוה מן התורה לשנן וללמד דברי תורה לבנו ותלמידו, ולכן אף על פי שמן התורה אין מצוה לקטן ללמוד תורה, מכל מקום כל שהאב והרב מלמדים אותו תורה ומשננים דברי תורה בפיך מתקיים בלימודו של קטן זה מצות עשה מן התורה, ונחשב מן התורה כאילו קיימה הקטן בעצמו. ולכן כשקטן למד וסיים מסכת הרי זה ממש כאילו היה לומדה וסיימה גדול כמו במצות קרבן פסח, וממילא נפטרים כל הבכורים המשתתפים בסיומו מחובת תענית בערב פסח. אולם הנצי"ב במשיב דבר (שס) פירש דברי הרמב"ם, שקטן אף שפטור הוא מ"מ יש עליו מצוה מחמת חינוך, וכיון שיש עליו מצוה בשעת עשיה פטור אף לאחר שנתגדל. אך במהר"ם שיק (שו"ת, לו"ק סי' רסט) הוכיח שבמצוה דאורייתא בודאי אין מועיל קיום המצוה בקטנות לפטרו מן החיוב שלאחר שנתגדל. וכמה וכמה חילוקי דינים להלכה יש במחלוקת זו ויצוינו כאן מקצתם. כתב מהר"ם בן חביב (יוס תרועס, ל"ס כס. ד"ס סלסו ליס), שמי שנולד ביום ראש השנה בחצות היום, ובשנת י"ג ויום א' שמע התקיעות קודם חצות, צריך לחזור ולתקוע אחר חצות, לדעת הפוסקים הסוברים שגדלות תלויה בי"ג שנים מעת לעת, משום שהתקיעות ששמע מקודם היו בזמן שהוא קטן ופטור ממצוות. וכתב רעק"א בהגהותיו שם שאף לדעת הפוסקים שסוברים שאין צריך י"ג שנים מעת לעת, אלא מקצת היום ככולו וגדלות השנים תלויה בתחילת היום, יש גם כן אופן שבו נוגע דין זה, במי שהביא ב' שערות בחצות היום, שצריך לחזור ולתקוע אחר כך, שהרי הגדלות מן התורה תלויה בסימנים ולא בשנים. ומבואר שנקטו שהמצוה שקיים הקטן בקטנותו לא פטרה אותו משנתגדל, ושלא כדעת הנצי"ב. כתב בדרכי משה (לו"ק סי' כג אות ג) בשם מהרי"ל, שמי שנעשה בן י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות שליח ציבור בערבית בליל שבת, כיון שאנחנו מוסיפים מחול על הקודש בערב שבת ומתפללים מבעוד יום, והוספה זו אינה שייכת בשנות הנער. וכן פסק הרמ"א (שס ס"). ומבואר שרק ש"צ אינו יכול להיות, אבל נחשב שהתפלל ואת עצמו פוטר אף שהתפלל בזמן פטור ובתוך הזמן נהיה בר חיוב, וכדברי הנצי"ב, וכן הוכיח הנצי"ב מדברי הרמ"א. בדברי חמודות (ככורות פ"ס לוס יז) כתב שקטן שפדה את עצמו בפדיון הבן או על ידי בית דין או אחרים, ונתאכלו המעות קודם שיגדיל, יש להחמיר להצריכו פדיון נוסף כשיגדיל, כיון שהמצוה שקיים בקטנותו אינה עולה לו כשיגדיל ויהיה בר חיוב, ושלא כדברי הנצי"ב. אך ביהודה יעלה (שו"ת, ק"ג יו"ד ס"ס לסו) חלק וכתב שמשהגיע לעונת הפעוטות שאז מקחו מקח וממכרו ממכר יכול הוא כבר לפדות את עצמו (וע"ע במנחת חינוך מלוס סל3 fוס 3).

האחרונים האריכו לדון בפטור דרך רחוקה, שהנה בגמרא (ג:) מבואר שרבי יהודה בן בתירא שהיה בנציבין הכשיל את שכינו הגוי שהיה עולה לירושלים ואוכל מהפסח, והקשו תוספות (ד"ה מאליה) למה רבי יהודה בן בתירא עצמו לא היה עולה לירושלים, ותירצו שלא היה לרבי יהודה בן בתירא קרקע, ומי שאין לו קרקע פטור מראייה. וביאר הצל"ח (ג: ד"ה ורבי) שכל קושיית תוספות היא על חיוב העליה לרגל, ועל זה תירצו שאין לו קרקע, אך לענין חיוב פסח לא הוקשה לתוספות כלל כיון שרבי יהודה בן בתירא נמצא בדרך רחוקה ופטור מפסח, ואף אין עליו שום חיוב להשתדל לבוא ולהיות שלא בדרך רחוקה בזמן הקרבת הפסח, אלא לכתחילה יכול להישאר במקומו ולהיפטר מחיוב הפסח משום דרך רחוקה. ולהטעים דעת הצל"ח הסובר שאין חיוב לבוא לעשות את הפסח ויכול להפטר מדין דרך רחוקה, יש לבאר על פי מה שיש לחקור האם הפטור בדרך רחוקה הוא מצד אונס שאין ביכולתו לקיים את חובתו, או שהוא מצד פטור והפקעה מעיקר חובתו, שכל שאינו מסוגל לאכול את הפסח אינו מצווה בכך כלל, מפני שאינו ראוי לקיום המצוה. ויש לומר שהצל"ח סבר שפטור דרך רחוקה אינו מחמת שהאדם אינו יכול לבוא ולעשות את הפסח, ולכך אין זה דומה לשאר המצוות, שבודאי אדם חייב לדאוג בהכנת המצוה אף קודם זמן החיוב, מה שאין כן מי שנמצא בדרך רחוקה נידון כ'מופקעי מעיקר חיוב המצוה ולכך אף אם יכול להתקרב ולבוא כדי לעשות את הפסח, אין מקום לחייבו בכך מפני שכל שאינו מחויב במצוה אינו זקוק לדאוג שיוכל לקיים את הקרבת הפסח, מאחר ואף אם נחשב שיכול לעשות את הפסח עדיין שייך בו הפטור של דרך רחוקה.

האם אונן הותר באכילת קדשים בליל פסח והאם צריך טבילה נוספת בבוקר גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. בזבחים (כט:) נחלקו האמוראים האם גם בליל פסח שהותר לו אכילת פסח אסור בקדשים, או שבלילה זה שהותר לו אכילת פסח הותר לו גם אכילת קדשים, ורק בשאר ימות השנה אסור לאונן לאכול קדשים בערביט. והשפת אמת (לעיל כל: ברש"י ד"ס לוגן) הסתפק לפי השיטה שאסור בקדשים בליל פסח, האם למחרת כשאוכל קדשים צריך טבילה נוספת לקדשים, כיון שהטבילה הקודמת לא הועילה לקדשים, או לא. ובהגהות הגרי"מ בידרמן על השפת אמת כתב שלפי מה שפוסקים כרבי אלעזר בן עזריה (לסלן קכ:) שאסור לאכול פסח אחרי חצות הלילה, נראה שצריך טבילה, [אפילו לפי הצד שהותר לאכול גם קדשים], כיון שמחצות נאסר לאכול בין קדשים פסח. והוסיף שמטעם אחר נראה שצריך טבילה נוספת [לפי הצד שהותר לו רק פסח], משום שנראה שאם הותר לו רק פסח, הותר לו רק כזית כדי לצאת ידי חובה, וא"כ נמצא שגם לפסח לא הותר לו לגמרי, וממילא בבוקר צריך טבילה כדי שיהיה מותר לו לגמרי אכילת קדשים.

ובעל המאור (להלן קיט: ד"ס ויס ססוbלין) כתב לפי שאפשר לאדם לעמוד בשאר ימי הפסח בלי אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, אבל בסוכה שאין אדם יכול לעמוד שלשה ימים בלי שינה והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה, כמו שדרשו (סוכס כס:) בסוכות תשבו כעין תדורו, לפיכך צריך לברך על סעודותיו בכל ימי החג לישב בסוכה. וכתב באבני נזר (שו"ת, לו"ס סי' סעז לוס ד) שמכל מקום למדנו מקושיית בעל המאור שאם אוכל מצה בשאר ימים מקיים מצוה כמו האוכל בסוכה בשבעת ימי החג. והמצוה היא שאם אוכל לחם צריך שיהיה מצה. ובחת"ס (שו"ת, יו"ד סי' קלל) כתב שדעת החזקוני על התורה שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה. אך בספר המכתם (סוכס כז. ד"ס ולסיקנס) ובארחות חיים (סל' סוכס לוס לו) הביאן חילוק אחר, שמצה אין אכילתה בשאר ימי הפסח לשם מצות מצה אלא לפי שאינו רשאי לאכול חמץ משביע עצמו באכילת מצה, ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו רשאי לאכול בשר בהמה טמאה שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול בשר בהמה טהורה, אבל הישיבה בסוכה בודאי שאינה לצורך גופו אלא לקיום המצוה בלבד לפיכך צריך לברך לישב בסוכה, וכן כתב במגן אברהם (סי' תרלט ס"ק י) בשם מהרי"ל. ומבואר שסוברים שאין כלל מצוה באכילת מצה בשאר ימים אלא כאכילת בשר בהמה טהורה גרידא. ובספר מעשה רב (סי' קפס) כתב שהגר"א היה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעת ימי הפסח, וכמו שכתוב (שמות יב טו, ויקלל כג טו) שבעת ימים מצות תאכלו', ומה שנקראת רשות זהו רק לגבי אכילת מצה בלילה הראשון שהיא חובה ומצוה לגבי חובה קורא לה רשות, אבל מכל מקום היא מצות עשה מן התורה, וכן כתב בספר הכתב והקבלה (לכריס טו מ) בשם הגר"א, ובמשיב דבר (שו"ת, יו"ד סי' עז) נסתפק לפי דעת הגר"א במי שמברך על אכילת מצה בכל ימי הפסח אם יש בזה איסור ברכה לבטלה, כיון שלדעת הגר"א יש מצוה באכילת מצה כל שבעה.

והאבי עזרי (קרבן פסח פ"ו ה"י) הקשה, אם כן מדוע כתב רש"י שפטור מפסח שני רק מספק, הרי אם זו טומאת התהום פטור מפסח שני בתורת ודאי. ולכן תירץ האבי עזרי, שכיון שעכשיו ודאי טמא, והספק הוא רק האם היה טמא גם בשעת הקרבת הקרבן, נמצא שכל הנפקא מינה מספק זה הוא רק לעניין הכשר הקרבן, ולכן אין בזה את הדין שספק טומאה ברשות היחיד טמא בתורת ודאי. כיון שדין זה הוא רק כשדנים על הלכות טומאה, ואילו כאן דנים על הלכות הכשר הקרבן, ובזה דינו ככל התורה שספיקו להחמיר. ומה שלא מעמידים אותו על החזקת טהרה שנטמא רק בזמן המאוחר יותר ויפטר מפסח שני בתורת ודאי, הוא משום שבספק טומאה ברשות היחיד נתחדש שלא מעמידים את המסופק בחזקת טהרה לא, ודין זה ישנו גם כאן, כיון שהחזקה היא על הטהרה והטומאה, וכיון שהוא ספק טומאה ברשות היחיד אי אפשר להעמידו בחזקת טהרה. ורק את הדין שספק טומאה ברשות היחיד טמא. בודאי אין כאן, כיון שדין זה הוא רק כשדנים על דיני טומאה, ואילו כאן אין שום נפקא מינה בספק לענין טומאה, אלא רק לענין הכשר הקרבן. ונמצא שאדם זה אין לו חזקת טהרה, וגם כאן אין הכרעה שהוא היה ודאי טמא, ולכן אמנם יש ספק שמא היה טמא ואז צריך להביא פסח שני, אבל מספק אי אפשר לחייבו בפסח שני.

כתב בפלתי (סי' סס סק"י) שהיו בזמנו אנשי מעשה שהיו שולחים שליחים לארץ ישראל שיקנו שם עבורם בהמות וישחטום ויפרישו בעבורם מתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה, וכן יתנו ראשית הגז כיון שלרוב הדעות אין מצוה זו נוהגת בחו"ל אלא רק בארץ ישראל, וע"י כך יקיימו המצוה בארץ ישראל כי שלוחו של אדם כמותו. וכתב שהוא מסופק אם עצה זו מועילה, שהרי אין שייכת שליחות באופן זה, כיון שמדיני השליחות הוא (מר יכב כ"ק קי. ועוד) שכל דבר שאין המשלח יכול לעשות בעצמו אינו יכול למנות שליח על כך והרי המשלחים אינם יכולים לבוא לא"י לקיים המצוה מחמת ריחוק המקום, וא"כ גם שליח לקיים המצוה בארץ ישראל אינם יכולים לעשות. ובשדה הארץ (שו"ת, לו"ס סי' יח) כתב בפשיטות שאין מועלת שליחות בזה ואין בידו רק זכות שהחזיק ביד עושה מצוה אבל המצוה עצמה נקראת על שם המקיים אותה. אך האחרונים האריכו לדון שבאופן זה אין אומרים שכל דבר שאין המשלח יכול לעשות בעצמו אינו יכול למנות שליח על כך, שדווקא במקום שמה שהוא אינו יכול

רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא. הרמב"ם (ספר המצוות עשה כו) כתב, שאין אכילת המרור מצוה בפני עצמה, אלא לצורך קיום מצות אכילת קרבן פסח שצריך לאוכלו עם מצה ומרור, וכמו שכתוב (כמדכל ט יל) על מצות ומרורים יאכלוהו', ולכך לא מנה אותה למצוה בפני עצמה. אך בספר המצוות לרס"ג (עשה מט) החשיב את אכילת המרור למצוה בפני עצמה. ורבינו דניאל הבבלי (מעסס נסיס סי' י) הביא ראיה לשיטת הרס"ג, ממה שאמרו כאן שרבנן סוברים שמצה ומרור "אכילה אחריתי היא', ומשמע כדברי הרס"ג שהיא מצוה בפני עצמה, ואף רבי שאמר הכשירו דפסח הוא', אינו חלוק לומר שאינה אכילה אחריתי, אלא שמכל מקום להכשר הפסח היא. והשיב לו רבי אברהם בן הרמב"ם (תטונס ו) מא, שאמנם המצה והמרור הם אכילה אחרת אך אין מחוייב מחמת כך שימנו במנין המצוות כמצוה נפרדת, וכשם שאכילת חטאת ואכילת שלמים הם שתי אכילות נפרדות ואינן אלא מצוה אחת מב, והגרי"פ פערלא (ספר המלוות סס ד"ס והנה עוד) ביאר בדעת רבינו דניאל, שאם אין מצוה לאכול מרור אלא רק יחד עם אכילת הפסח וכשאין לו פסח אינו אוכל מרור אם כן אינו בא אלא לצורך אכילת הפסח והוא תקנה לפסח ומדוע אמרו עליו שהוא אכילה אחרת אלא ודאי שהוא מצוה בפני עצמו גם בלא הפסח.

כתב בצמח צדק (הקדמון, שו"ת, סי' לט) לגבי שותפים שאחד מהם רוצה למכור חלקו לאחר, והוא ימשיך להתעסק עמהם ולהישאר באחריות כבראשונה, יכולים השותפים האחרים לעכבו מחשש שיתרשל בעסק השותפות, כיון שאין מעלה ומוריד לו אם יהיה ריוח או הפסד כיון שאינו שלו. מ ובשער משפט (סי' קעו סק"ס) הביאו וכתב שדבריו נכונים, ומסתפק שם באופן שרוצה למכור רק חצי מחלקו ולהישאר באחריות והתעסקות על כל החלק, האם יכולים לומר לו אם יהיה לך חלק גדול בשותפות תתעסק יותר בשותפות ותשמרנו יותר. והוסיף עוד שאם רוצה למכור חצי חלקו לאחר באופן שגם האחר יתעסק בשותפות בזה נראה ברור שיכולים השותפים האחרים למחות, ויכולים לומר אין רצוננו להיות הרבה דעות במשא ומתן שמא יבוא היזק מזה. והוכיח ממשנתינו שמבואר שבני חבורה שנמנו יחד לקרבן פסח והלך אחד מהם בלי דעת חביריו והמנה עוד חברים על פסדר, רשאים בני חבורה ליתן לו את חלקו והוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, והגמרא מוסיפה שגם אם כל בני החבורה שהמנה שלא מדעת חביריו אינם אוכלים בין כולם אלא חלק אחד, מ"מ יכולים שאר בני החבורה לעכב וליתן לו את שלו שיאכל עמהם, כיון שיכולים לומר לו איננו רוצים שיהיה איש נכרי בינינו, ופירש רש"י (ד"ס דעות) 'אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם, שמא יעכבו עליהם הסעודה', וא"כ כ"ש ששייך טענה זו בשותפות במשא ומתן, ועיין פתחי תשובה (מו"מ שס ס"ק כל).

קיים מנהג נפוץ לאכול מצה בי"ד באייר, המכונה פסח שני ("הפסח השני"), היום שבו ניתנה הזדמנות שנייה למי שהיה טמא ו/או לא יכול להביא את כבש הפסח בפסח. עשה כן. כשם שהמצה הנאכלת כמו האפיקומן על ידי הסדר מציינת את המצות ואת קרבן הפסח הנאכלים בימי המקדש, כך מצה זו היא זכר לפסח השני. אך אם כך הדבר, נשאלת שאלה: כבש הפסח (והמצה הנלווית לו) נאכל במוצאי אייר ט"ו, אך המנהג הנפוץ בימינו הוא לאכול מצה ביום אייר י"ד, כאשר כבש הפסח היה. נשחט ומוכן. למה?

שם. עוד הקשו התוספות (לעיל ע"6 ד"ס ליטל), מדוע לא אמרו שישא ממזרת, שהרי עבד מותר בממזרת (קידושין סט.), ואף צד חרות מותר בה, שהרי אמרו (יבמות לז.) שממזרים ובני חורין מותרים זה בזה. ותירצו, שאין זו תקנה להרבות ממזריםיד. והתוספות רי"ד (גיטין מס: ד"ס כס) תירץ, שהעבד יכול לומר שאינו רוצה שיהיו בניו ממזרים ולא תהיה להם תקנה. מדברי התוספות משמע שאפשר לקיים מצות פריה ורביה על ידי בנים ממזרים. וכן כתב המנחת חינוך (מלוס 6 סוס ק) שמשמע בדעת הפוסקים, אלא שהקשה מדוע יוצא ידי חובת המצוה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, ולדעת הרבה ראשוניםטו, מצוה שבאה בעבירה, מן התורה אינו יוצא בה ידי חובה. וכתב ליישב על פי דברי השער המלך (לונג פ"ק ק"ה), שכל הדין של מצוה הבאה - בעבירה, הוא רק שבשעת קיום המצוה הוא עובר את העבירה, וכגון אתרוג הגזול שבשעה שהוא נוטלו עובר על חיוב של "והשיב את הגזילה' (ויקלל ס כג). אבל אם בשעת קיום המצוה אינו עובר את העבירה, וכגון כאן שקיום המצוה הוא במה שיש לו בנים ובזמן הזה אינו עובר איסור, אין העבירה שעובר בשעה שבא עליה נחשבת כמצוה הבאה בעבירה.

כל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו, ופסק השו"ע (לו"ס סי' סמג ס"ל) שאפילו איסור דרבנן אסור להאכילם. ודנו הפוסקים אם צריך להימנע מלהאכילו איסור במקום שכשיגדיל הבן לא תהיה מצוה זו שייכת אצלו. כגון בת ישראל קטנה הנשואה לכהן שאין נישואיה נישואין כיון שקטנה היא, ולכן אינה אשת כהן ועדיין אינה יכולה לאכול בתרומה, וכשתגדיל יחולו נישואיה ותהיה אשת כהן ותוכל לאכול בתרומה, האם צריך להפרישה בקטנותה מלאכול בתרומה. בעונג יו"ט (שו"ת, סי' לו ד"ס וכזס) הוכיח מסוגייתנו שמותר להאכילה, ששנינו במשנה שאפוטרופסים יכולים לשחוט קרבן פסח עבור יתום קטן אף שאין מבורר בשעת השחיטה על איזה קרבן מתוך הקרבנות של שני האפוטרופסים עתיד להתמנות, ומוכיחה הגמרא מזה שיש ברירה, ואפשר לברר אחר זמן, בשעת האכילה, איזה חלק הקרבן נתמנו עליו היתומים. ודחו, שמה שנאמר בתורה (שמות יב ג) שה לבית' מלמד שדי במינוי השה לכל הבית ואין צורך למנותו לכל אחד ואחד מבני הבית, ובאמת אין ממנים את הקטנים על הפסח (סמפרס גדליס לו. ד"ס ולי, וללס מסלס"ל כסן כתוס' ד"ס סס). והקשו התוספות (שס) לפי זה איך מאכילים קרבן פסח לקטן, שהרי אף אם אכן אין צריכים למנות את הקטנים על הפסח מכל מקום סוף סוף כשהם אוכלים את הפסח הרי הפסח נאכל שלא למנוין, ואיסור יש להאכיל את הפסח שלא למנויו ואסור להאכיל לקטן איסור בידים. ותירצו התוספות (וכ"כ בתוס' סל"ס מסלכן ד"ס סס) שבאופן שיש חינוך מצוה מותר. ובביאור תירוצם כתב המגן אברהם (סי' סמג סק"ג) שמשום חינוך מצוה מותר להאכיל לקטן איסור. וראה להלן במה שיתבאר על פי שיטת התוספות. אך במרומי שדה ובעונג יו"ט (שס) תירצו קושיית התוספות, שכיון שכשיגדיל הקטן לא יעבור איסור באכילתו מבשר הפסח כיון שאז יהיה מינויו מינוי, ורק קטנותו גורמת לו שיהיה איסור בדבר, לכן לא אסרה תורה להאכילו במינוי של קטנות. שהפסוקים שבתורה שמהם למדו שאסור להאכילו איסורים, לא נאמרו אלא בדם ושרצים ובטומאת כהנים, שאסור בהם גם כשהוא גדול, ובהם אסור להאכילו בידים, אבל בדבר שמותר כשהוא גדול ע"י איזה מעשה, מותר גם בקטנותו ע"י מעשה זה.

אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. הריא"ז [הובא בשלטי הגבורים (ברכות נה, אות ה)] ביאר בשם הרבינו חננאל, במה שאמרו (שס), שאחד מהדברים המקצרים ימיו ושנותיו של האדם הוא המנהיג עצמו ברבנות, שזה רק במי שמנהיג עצמו ברבנות גם בצינעה, אבל בפרהסיא מותר לנהוג כןעז. והמגן אבות (לענ"ן, חנות פ"6 מ"י) כתב, שהרבנות שמקברת את בעליה הוא דווקא אם נוהג רבנות בשאר דברים שאינם של תורה, אבל חלילה מלהימנע מחמת כן מרבנות של תורה. והמהרש"א (ק"ס כרכות סס ד"ס והמנהיג) הקשה על מה שאמרו שם, שהמנהיג עצמו ברבנות מתקצרים ימיו, שבכמה מקומות אמרו שהרב צריך לנהוג ברבנות, כגון מה שאמרו בכתובות (קג:) נהוג נשיאותך ברמים'. ועוד, שרב יהודה עצמו שאמר שהרבנות מקצרת ימים, אמר לרב נחמן (קידושין ע.), שכיון שנתמנה לפרנס על הציבור, אסור לו לעשות מלאכה לפני שלשה אנשים, הרי שגם לדעתו יש להנהיג עצמו ברבנות. וכתב, שמצא כתוב בשם רבינו חננאל, שמה שאמרו שהרבנות מקצרת ימים הוא דווקא כשנוהג בה בצינעה, אבל בפרהסיא מותר להנהיג עצמו ברבנות. וכתב המהרש"א שביאור זה הוא דוחק. ולכן פירש, שרב יהודה דקדק ואמר "המנהיג עצמו ברבנות, ולא הנוהג עצמו ברבנות, כלומר, שלשון נוהג' משמע שהאנשים קיבלו אותו עליהם לרב, ובאופן זה ודאי מותר לנהוג עצמו ברבנות, אבל לשון 'מנהיג' משמע, שהוא מנהיג את עצמו בשררה ורבנות בעל כרחם של האנשים ושלא לרצונם, ועל כגון זה אמרו שהרבנות מקברת את בעליה". והגר"א (כיסולי לגלות, ברכות סס ד"ס ולל"י ג"ל) פירש, שהרבנות שאמרו עליה שהיא מקצרת את ימי בעליה, היא זו שאינו רוצה לעשות מלאכה, באומרו שאינה ראויה לכבודו. והעין אליהו (סס ד"ס למל לב יסולס - סלbסון) תירץ, שמי שמנהיג את עצמו ברבנות מכיון שהדבר נצרך לתועלת הציבור, אם כן ההנהגה היא מחמת הציבור ואין זה נקרא שמנהיג את עצמו, והדבר מותר לו, אבל אם לציבור אין תועלת בכך שנוהג ברבנות, אלא עושה כן רק מעצמו יתקצרו ימיו.

במשנתנו מבואר שעבד אינו יכול לאכול מקרבן פסח אלא משל רבו, ומחמת כן שנינו שעבד של שני שותפים אינו יכול להימנות על קרבן פסח לא של זה ולא של זה, ואפילו המנהו האחד על פסחו, וכפירוש רש"י (ד"ס ל6 ילכל) מי נתן רשות לחלק האחר לימנות על אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד, ותמה באבני נזר (שו"ת יו"ד סי' תנד) בטעם הדבר, מה לו לרבו בזה וכי אכילת פסח מגרע עבדות רבו ולמה יוכל רבו למחות בו באכילת פסח. וביאר, שאכילת פסח עניינה להראות בזה שאנחנו עבדי הקב"ה ולא עבדי מצרים, שכשהיו במצרים היו מזונותיהם משל מצרים כיון שעבד אוכל משולחן רבו, [ואף כשאחרים נותנים לו הדין הוא מה שקנה עבד קנה רבו והעבד אוכל משל רבו, וא"כ אף שמזונות בידי שמים מ"מ זכו בהם מצרים ונתנו להם], וכשיצאו ממצרים אוכלים פסח משולחן גבוה ומראים בזה שהם עבדי ה' וע"כ מזונותיהם משולחן השי"ת ואינם עבדי מצרים. ולכן עבד כנעני אינו יכול לאכול פסח כיון שבזה מורה שמזונותיו משולחן ה' שלא באמצעות רבו, וזה עדות שקר שהרי מזונותיו משל רבו ויכול לאכול משולחן ה' רק באמצעות רבו, וע"כ יכול לאכול רק מפסח שהמנהו עליו רבו שזה יורה שמזונותיו באים לו מה' באמצעות אדוניו. ומזה למד באבני נזר לענין מצות ישוב ארץ ישראל, במי שאינו יכול להתפרנס. בא"י ומתפרנס ממעות חו"ל שאינו מקיים בזה המצוה, שעניינה הוא כיון שישראל הם תחת ממשלת הקב"ה בלי שום שר וכן גם ארץ ישראל אינה תחת ממשלת שום שר [וכמבואר ברמב"ן (ויקלל יס כס), וראה תענית (.)]. וא"כ אם ידור אדם בא"י ואין לו שם שום מצב פרנסה רק מה שנשלח לו מחו"ל ועדיין השפעת מזונותיו ע"י השר שמחו"ל, מתמעטת המצוה על ידי כך ואין ברור כלל אם מקיים המצוה. ובאבני נזר בחושן משפט (סי' לס, יו"ד סי' קכז) מובא דברי החולקים שסוברים שאין זה הטעם במצות ישוב ארץ ישראל, ואף כשנהנה מחו"ל לא נחסרה מצוותו. ועוד שכל דבר הבא אל ארץ הקודש מתבטל לקדושה, לפי שהוא פלטין של מלך מלכי המלכים ובמקום המלך אפילו שר הרי הוא עבד ובטל ממציאותו, על כן נקרא הכל שהוא מקדושת ארץ ישראל. ואדרבה מטיבים בזה לאחרים לאחינו שבגולה שמחזיקים אותם. וכן הביא שם פירוש אחר בסוגייתנו ודחה אותו.

בגמרא מבואר שאין זה דרך ארץ לשתות כוס שלם בבת אחת אלא בשתי לגימות. כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פי"ד ה"ט) 'השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט וכו', אם שהה מתחילה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין'. ונתקשה בדבריו הלחם משנה (שכיתס עשול פ"ג ה"ד) שכיון ששותה רביעית מעט מעט א"כ ודאי ששוהה יותר משיעור שתיית רביעית בבת אחת, ועיי"ש מה שיישב. ומדברי הרמב"ם אלו הוכיח במהר"ם שיק (שו"ת, לו"ק סי' פס) ששיעור שתיית רביעית תלוי בדרך העולם, ולפי"ז פסק לברך ברכה אחרונה לאחר שתיית קפה אף ששוהה בשתייתו, משום שבזה הדרך לשתותו מעט מעט. ועל פי הגמרא כאן כתב השער הציון (סי' לי לוס יל) ליישב דברי הרמב"ם, ששיעור שתיית רביעית היינו בשתי לגימות שלוקח יותר זמן, ולכן שפיר שייך שישתה מעט מעט ומ"מ יהיה פחות משיעור שתיית רביעית.

והמנחת חינוך (טו-ו) חקר, האם דינו כמו בשבת גם לענין זה שלא חייב אם לא עקר ממקום ד' או שלא הניח במקום ד', כמבואר במסכת שבת (ד.). וכתב שנראה שזה תלוי מהו טעם הדין שבשבת חייב רק כשעוקר ממקום ד' ומניח במקום ד'. שלפי שיטת רבינו תם (סס תוס' ד"ס וסס כעיכן) שהוא משום שבמשכן היו מניחים על מקום ד', ובשבת חייבים רק כשעושים מלאכה כמו במשכן, אין ללמוד מזה לכאן, כיון שרק בשבת צריך לעשות מלאכה כמו במשכן. אמנם לפי שיטת ר"י (תוס' שס) שהוא משום שלשון הוצאה האמור בתורה מתפרש הוצאה ממקום החפץ, ואין מקום חשוב פחות מד', נראה שגם באיסור הוצאה בפסח לא חייבים אם העקירה לא היתה ממקום ד' או שההנחה לא היתה על גבי מקום ד', כמו שנלמד משבת שהאיסור הוא רק בעקירה והנחה, כיון שנלמד משם מהי הוצאה'.

בגמרא נתבארו שיעורי קדשים פסולים, לענין טומאה שיעורם בכביצה, ולענין איסור אכילת נותר שיעורם בכזית, ולענין טומאת הידים נחלקו האמוראים אם ללמוד משיעור אבילה או משיעור טומאה, כמו שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה לעיל (מט.) לענין החיוב לחזור לירושלים לשרוף קדשים, שלשיטת ר' מאיר שיעורו בכביצה שלמדים מטומאתו כמבואר בגמרא (שס כ"ג), ולר' יהודה שיעורו בכזית שלמדים מאכילתו. ולענין אכילת קדשים שהיא מצוה כמבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פ"י ס"6) ובספר המצוות (עשס פט), והאוכל קדשים מברך ברכת המצוות כמבואר בתוספתא (פ"י ס"ק), בפשטות השיעור בכזית כמו שאר מצוות אכילה, וכן הוכיח בחת"ס (שו"ת, לו"ס סי' מט) ממה שאיסור נותר בכזית שה"ה מצות אכילת קדשים בכזית, עיי"ש. ובגמרא יומא (לט.) אמרו שבזמן שהיה מארה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול, היו הצנועים מושכים ידיהם, ולא לקחו חלקם מהקדשים, וקשה איך מנעו עצמם ממצוה. וכתבו התוספות ישנים (יומל שס ד"ס שמגיעו) והריטב"א (סס ד"ס וכל) שמה שאמרו בגמרא שמשכו ידיהם היינו דווקא בזמן שהגיעם רק כפול שאינו מצוה, אבל אם הגיע להם כזית שיש באכילתו מצוה ודאי שלא משכו ידיהם, וכ"כ התוספות רי"ד (סס ד"ס וכל). ומבואר מדבריהם שמצות אכילת קדשים שיעורה בכזית ולא בפחות. ומכך למד בבני חיי (לו"ק סי' סעס סק"ל) שמי שאין לו בליל פסח אלא חצי זית מצה, אין מצוה כלל לאוכלו, וכמו בקדשים. וכן פסק בשבות יעקב (שו"ת, ק"ג סי' יק). וראה מה שנתבאר בענין זה לעיל (עק:). אבל בחיים שאל להחיד"א (שו"ס, מ"ס סי' ד) כתב שאין להוכיח מדברי הראשונים שבפחות מכזית אין מצוה כלל, שי"ל שכיון שאינו מצוה גמורה לכן משכו ידיהם ממנו, ועוד כתב לחלק שמצות אכילת קדשים אין זה חיוב על כהן מסוים אלא על כל המשמר, משא"כ אכילת מצה שהמצוה על כל יחיד.

. הרמב"ם (קרבן פסח פ"י קי"ל) כתב שהמותיר בפסח לא לוקה משום שהוא לאו הניתק לעשה. והקשה המשנה למלך (פסולי סמוקדסיס פי"ס ק"ט), מדוע כתב הרמב"ם (קרבן פסח פ"ס ק"ז) שאם הניח אימורים של פסח ולא הקטירם עד שלנו ונפסלו בלינה לא לוקה על הלאו של "ולא ילין חלב חגי עד בקר' (שמות כג יח) משום שאין בו מעשה, ולא כתב גם כאן שהוא לאו הניתק לעשה. ותירץ, שמצאנו עשה רק בבשר שנאכל לאדם, משום שנאמר (שמות יב י) והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו' [ואמנם הוא נאמר בפסח, אבל ממנו נלמד לכל הקרבנות שהבשר הנאכל לאדם חייב שריפה אם נותר], אבל באימורים שהם אכילת מזבח לא נאמר עשה לשרוף, ואין ללמוד ממה שיש עשה בבשר הנאכל לאדם, שיש עשה גם באימורים הנאכלים למזבח, ולכן כתב הרמב"ם שהמלין אימורים לא לוקה משום שאין בו מעשה. והגר"ח תירץצב, שהלאו שנאמר בבשר הנאכל לאדם הוא שלא יותירו ממנו, ולכן הוא ניתק לעשה, כיון שהמצוה של שריפה הוא מחמת השם נותר שחל בבשר, וכיון שהלאו הוא שלא יותיר אותו, והעשה הוא לשרוף את הנותר לכן הוא לאו הניתק לעשה. אבל באימורים הלאו הוא שלא ילין', ונמצא שהאיסור הוא לא בגלל שנהיה נותר אלא בגלל שהוא לןצג, ולכן אע"פ שהוא גם נהיה נותר, וממילא יש בו מצות שריפה [ולא כמו שכתב המשנה למלך], מכל מקום כיון שהלאו הוא שלא ילין, והחיוב שריפה הוא מחמת שנהיה נותר, אין שייכות בין העשה ללאו, ואין זה לאו הניתק לעשה צד, ובכתבי הגרי"ז (סמולס ד: ד"ס פסקיס) תירץ, שאמנם האימורים שלנו חייבים בשריפה, אבל חיוב שריפתם הוא לא מחמת הפסלות המיוחדת של לינה, אלא הוא משום שכל פסולי המוקדשים נשרפים, משא"כ בנותר שחיוב שריפתו הוא דין מיוחד מחמת השם נותר שבו, שהרי מבואר ברמב"ם (פסולי סמוקדסיס פי"ט ס"ד) שנותר נשרף ביום, ומשמע שכל פסולי המוקדשים נשרפים בלילה, והרי שיש חיוב שריפה מיוחד של נותר. ולכן רק הלאו של נותר ניתק לעשה, משום שהלאו הוא על מה שפסלו בפסלות של נותר, וגם העשה הוא מחמת הפסלות המיוחדת של נותר, אבל הלאו של לינת אימורים לא ניתק לעשה, משום שהלאו הוא שלא יפסלנו בפסלות של לינה, ואילו העשה הוא מחמת שפסול, ונמצא שאין שייכות בין הלאו לעשה. ובאופן נוסף תירץ הגרי"ז (שס ד"ס וסנותר) לפי מה שכתבו תוספות (תמולס ל: ד"ס ולני) שהלאו של נותר ניתק לעשה כיון שהעשה נכתב סמוך ללאו, וא"כ נראה שלכן הלאו של הלנת האימורים לא ניתק לעשה, כיון שמצות שריפתם לא נכתב סמוך לאיסור הלנתם, ולכן הוא לא ניתק לעשה.

לימוד תורה בעיון, ואמירת תחנון ביום סיום מסכת כתב בפרי השדה (שו"ת, ח"ג סי' קפב), שיש מי שהעיר שביום שעושים סיום מסכת אין לומר תחנון בתפילה, כשם שבט"ו באב אין אומרים תחנון משום שהוא יום טוב. שהרי כתב בים של שלמה (נ"ק פ"ז סי' מו), שנהגו כל ישראל לעשות סיום בסעודה וליתן שבח והודיה למקום ולפרסם אותה שמחה, והביא בים של שלמה ראיה לכך ממה שאמרו בתענית (ל:) שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים וט"ו באב, וביארו בגמרא הטעם שט"ו באב הוא יום טוב, משום שהוא יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה, ולפי שפסקר אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים, ונחשב להם ליום טוב, ומכאן למד בים של שלמה שהוא הדין להשלמת הספר שהוא יום טוב, שאין לך מצוה גדולה מזו. ובפרט בשדעתו להתחיל אחר כך ספר אחר. וכיון שהים של שלמה למד דין יום טוב ביום סיום מסכת מט"ו באב, אם כן כשם שבט"ו באב אין אומרים תחנון, כך ביום סיום מסכת אין לומר תחנון. והסכים עמו בפרי השדה. אלא שכתב בפרי השדה, שדברי הים של שלמה אמורים דווקא בזמנים הקודמים, שידעו שלמדו בעיון היטב, וגם עיקר עסקם היה לשמה דווקא, ובכך יש באמת יום טוב ביום הסיום וקל וחומר הוא מט"ו באב, אבל בזמן הזה שבעוה"ר מועטים הם הלומדים שכתב

שם. הקובץ הערות (סי' מב-ג) הוכיח מכאן שאע"פ שדבר האסור באכילה אין בו דין נותר ולא חייבים לשורפו כשנותר, אבל אם יש ספק אם אסור באכילה יש בו דין נותרלב, שהרי מבואר כאן שאם יש ספק האם הגיד הנשה הימיני אסור, או שהשמאלי אסור, יש חיוב לשורפם כשנותרו. ואע"פ שאסור לאוכלם מספק, אך לענין חיוב שריפה צריך להחמיר ולשורפם שמא כל אחד מהם מותר באכילה לג, וכן מוכח מהמבואר להלן שאם הגיד הנשה האסור התערב עם שאר הגידים חייבים לשורפם. ומוכח שאע"פ שאסור לאוכלם מספק, אך לענין חיוב שריפה צריך להחמיר ולשורפם שמא כל אחד מהם מותר באכילהלד. ובביאור הדברים כתב הקובץ הערות (סס), שרק אם הבשר אסור בעצמותו באכילה הרי הוא כעצמות שאינם ראויים לאכילה שאין בהם דין נותר, אבל אם הבשר מותר בעצמותו באכילה, אלא שמספק אסור לאוכלו, הרי זה איסור גברא שלא לאוכלו [אם גלוי כלפי שמים שהוא מותר], משום שהגברא מוזהר לחשוש לאיסורים, ולכן הבשר נחשב בשר הראוי לאכילה, ויש בו דין נותר [אם גלוי כלפי שמים שהוא מותר לה.

האם נשים מצוות בשריפת פסולי המוקדשין שם. בתוספות (קידושין לל. ד"ס מעקס) מבואר שנשים מצוות בשריפת קדשים פסולים. והפני יהושע (בתוס' שס) הקשה שהרי אין שורפים קדשים בלילה, ואם כן זו מצוה שהזמן גרמא שנשים פטורות. וכן מבואר בחינוך (מלוס קינג) שמצות שריפת נותר לא נוהגת בנשים. והשער המלך (שס) תירץכב, שתוספות סוברים כשיטת הרמב"ם [שהובא בעניינים הקודמים], שרק שריפת נותר ופיגול צריכה להיות ביום, אבל שריפת שאר קדשים פסולים כשרה גם בלילה, ולכן שריפת שאר פסולים היא לא מצוה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהכג, והוסיף עוד שיתכן שתוספות סוברים שגם בשריפת נותר נשים חייבות, משום שהלאו של "לא תותירו' ניתק לעשה של שריפת נותר כמבואר להלן (פד.), וכיון שנשים מוזהרות בלאו הם גם מצוות בעשה. כיון שבלאו הניתק לעשה, העשה הוא תיקונו של הלאו כמו שכתב רש"י (מכות יד: ד"ס כל), ולכן גם נשים מצוות בעשה שבא לתקן את הלאו. והגרעק"א (בגליון השער סמלך) הוכיח כן כד ממה שכתב הרמב"ם (סמולס פ"ס ס"ל), שלאו הניתק לעשה הוא רק כשכל המוזהרים בלאו מצווים בעשה, וכיון שלא תותירו הוא לאו הניתק לעשה, בהכרח שגם נשים מצוות בעשה, שאם לא כן נמצא שבלאו הן מוזהרות ובעשה הן לא מצוות, ומדוע הוא לאו הניתק לעשה.

אלא כל פסולו בקדש בשריפה וכו' גמרא גמירי לה. הרמב"ם (פסולי המוקדשין פי"ט ק"ל) כתב שיש מצות עשה לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר (יקום ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף', וכן יש מצות עשה לשרוף נותר, שנאמר (שס יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ובכלל הנותר הפיגול. והרמב"ם סיים וכל פסולי המוקדשין נשרפים. וביאר המנחת חינוך (מכוס קמג לוס 6), שרק בטמא ונותר ופיגול יש מצות עשה לשורפם, משום שחיוב שריפתם מפורש בתורה. שכן שריפת טמא נאמר בפסוק של והבשר וגו' הנ"ל, וכן שריפת נותר נאמר בפסוק של והנותר וגו' הנ"ל. ופיגול הוא בכלל נותר, וכמו שביאר החינוך (מכוס קמג) שיש מצות עשה בשריפת פיגול משום שמצאנו שהתורה הוציאה פיגול בלשון נותרה, ולכן מצות שריפתו נכלל במצות נותר. אבל שאר פסולי המוקדשין ששריפתם היא רק הלכה למשה מסיני, אין מצות עשה בשריפתם. ויש בכך נפקא מינה. שאם נשבע שלא ישרוף טמא נותר ופיגול, שבועתו לא חלה משום שהיא שבועה לבטל את המצוה, אבל אם נשבע שלא ישרוף שאר פסולי המוקדשין השבועה חלה, משום שהפרי מגדים (תחילת פסיתס כוללת) כתב, ששבועה חלה לבטל מצוה שנאמרה בהלכה למשה מסיני, כיון שדינה כדבר שאינו מפורש בתורה ששבועה חלה לבטלו, כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' ללס ס"ל).

פירש הרע"ב, שיצא מחומת ירושלים. אולם התוס' יו"ט הביא פירוש הרמב"ם, שיצא מבית הנאכל בו. והקשה התוס' יו"ט, שהרי פסול זה הוא רק בליל ט"ו בזמן אכילתו, אבל כאן מדובר בי"ד אינו נפסל ביוצא אלא רק כמו שאר קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים, והניח בקושיא. ובחזון נחום (ח"א סי' קל"ג) כתב ליישב בב' אופנים: א. שאף ביום י"ד יש עכ"פ איסור דרבנן להוציא מן הבית. ב. שרק איסור הוצאה מחבורה לחבורה הוא רק בלילה, אבל האיסור להוציא מן הבית הוא נוהג גם מבעוד יום.

בסוגייתנו הובא דין טומאת התהום שהותרה לנזיר ולעושה פסח, והיא טומאה שער שלא נטמא בה אדם זה לא הכיר בה אדם מעולם אפילו בסוף העולם, ואם נטמא בטומאה זו הציץ מרצה עליו ועושה קרבן פסח. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד. ולמדו דין זה ממה שנאמר בנזיר (כמדנר יע) וכי ימות מת עליו, שתיבת עליו מלמדת שמדובר בטומאה המחוורת עליו וידועה לו, ולא בטומאה שאינה ידועה לו. ובפסח נאמר (שס כ') בדרך רחוקה לכם', ותיבת 'לכם' מלמדת שמדובר בטומאה המחוורת לכם. בתורה לשמה (מו"ק, מי' מט) דן, בשעה שאליהו הנביא זכור לטוב בא ויורד בעולם הזה, שמתלבש בגוף ולומד עם החכמים והולך ובא עמהם כשאר אדם, אם יש לו דין מלאך גמור אף בעת שהוא בעולם הזה ומתלבש בגוף, או שמא יש לו דין אדם. והשאלות לדין זה הם אם חייב להתפלל, ואם חייב בשאר מצוות כמו בהיותו בעולם הזה בחייו, ואם מצטרף למנין קדיש וקדושה. והוכי דין טומאת התהום, שגם בהיותו מלובש בגוף בעולם הזה ויושב עם החכמים ובא עמהם בדמות אדם ממש, אף על פי כן חשוב הוא מלאך ויש לו דין מלאך גמור בכל העניינים, ואינו נכלל עם בני אדם. שהרי גדרה של טומאת התהום הוא כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, ואם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום, והרי אליהו הנביא זכור לטוב ודאי הוא מכיר בה, ואם נחשב בכלל בני אדם בהיותו מלובש בגוף, אם כן בהיותו בעולם הזה אין דין טומאת התהום, שהרי יש אחד המכיר בה. אלא ודאי גם בהיותו מלובש בעולם הזה יש לו דין מלאך גמור, ולכן אין ידיעתו והכרתו בזה מעכבת. אך בגשר החיים (ח"ג פכ"ו ס"ג לות ג - ה) הוכיח, שאף על פי שדעתנו העניה אינה משגת זאת, צריך לומר שכל נשמה גדולה שיש לה רשות לרדת לארץ בלבוש גופני, הרי היא נעשית אז כאחד מבני אדם, ובכל אותו הזמן שהוא על הארץ חייב לקיים המצוות, וממילא יכול גם להוציא אחרים המחויבים בדבר, וזהו הטעם למה שכתב בספר חסידים (סי' 6לף קכט) שמבואר בכתובות (קג.) שרבינו הקדוש היה בא כל ערב שבת בין השמשות לביתו גם לאחר פטירתו, וכתב בספר חסידים שרבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו, ופוטר את הרבים ידי חובתם בקידוש היום בשבת, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות, כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, ובשם הגדולים (מערכת גדולים 6 לוס קלט) כתב עוד הרבה מעשים כאלו, כגון מה שכתב בספר עמק המלך שאברהם אבינו עליו השלום השלים מנין, וכן היה מעשה שעשה רבינו האר"י זצ"ל בבית הכנסת שהעלה לתורה את האבות.

אמנם להלן (פח:) מבואר שבחמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצאת ה יבלת באחד מהם, אם נתערבו קודם זריקה חייבים לעשות פסח שני משום שבשעת זריקה לא היה ראוי לאכילה [כיון שיש ספק על כל קרבן שמא הוא הפסול]. והחוות דעת (סי' קל סק"ס) כתב שמה שהפסול לא מתבטל ברוב הוא משום שכבש שלם הוא חתיכה הראויה להתכבד שלא בטלה. ובאחיעזר (ק"ג סי' טו סק"ח) הובא שחכם אחד הקשה שהרי מהתורה חתיכה הראויה להתכבד בטלה, וא"כ מהתורה הוא ראוי לאכילה ומדוע חייבים לעשות פסח שני. והאחיעזר (סס סק"ג) תירץ שאע"פ שרק מדרבנן לא ראוי לאכילה אבל לא עדיף מחולה וזקן שלא יוצאים ידי חובת פסח משום שבפועל לא יכולים לאכול, וגם כאן כיון שמדרבנן אסור באכילה נמצא שבפועל לא יכול לאכול ולא יוצא ידי חובתו מהתורה. ובהשמטות (שס) כתב שאע"פ שבסוגייתנו מבואר שאם מהתורה ראוי לאכילה יוצא ידי חובתונט, זהו משום שבסוגייתנו מדובר שהבעלים טמאים, ולכן בזה מספיק שמהתורה מותרים באכילה, אבל אם הבשר לא ראוי לאכילה, כמו בחמשה שנתערבו פסחיהם זה בזה, מספיק שאסור מדרבנן בשביל שיהיה דינו כמו שאינו ראוי לאכילה.

בין דבריו הארוכים בתשובתו, דן (ד"ס ולכתי פס גכן) בכלל המוזכר כמה פעמים בפרק זה, שאין ציבור נדחים לפסח שני אלא עושים את הפסח בראשון בטומאה, מה גדרו של כלל זה, אם גדרך רק שאין הציבור צריך להידחות לפסח שני כיון שיכולים לעשות את הפסח בראשון כשרובם טמאים, אבל אם באמת לא עשו את הפסח בראשון יכולים גם לעשותו בשני, או שמא כלל הוא שאי אפשר לציבור לעשות את הפסח בשני, ולא ניתן פסח שני אלא ליחידים, ואפילו אם מאיזה טעם נדחו הציבור מפסח ראשון, אינם יכולים לעשות פסח שני, והחילוק להלכה הוא בנידון שלפנינו, שהציבור באים לעשות את הפסח בשני ולא רק יחידים, ולא עשאוהו בראשון כיון שעדיין לא בא משיח, ויש לדון אם יכולים הציבור לעשות את הפסח בשני. וכתב שיש להביא ראיה מסוגייתנו שכלל הוא שאי אפשר לציבור לעשות את הפסח בשני, שהרי בנידון זה שבו היו הטמאים שליש מהציבור, הרי הם נדחים מעשיית הפסח בראשון כיון שאינם נחשבים בו אלא למיעוט, ואף על פי כן אינם יכולים לעשות פסח שני כיון שרוב הציבור לא עשו פסח ראשון, ואין רוב ציבור נדחים לעשות פסח שני, הרי מוכח שמה שרוב ציבור אינם עושים פסח שני אינו משום שדינם לעשות בראשון, אלא גם כשמאיזה טעם לא עשו בראשון, אינם יכולים לעשות את הפסח בשני. והוא הדין לענינינו, לא נוכל לעשות את הפסח בשני אם יבוא משיח בין פסח ראשון לשני, כיון שרוב הציבור אינם עושים פסח שני, ולא ניתן אלא ליחידים שהם מיעוט ציבור. אך כתב, שכאשר נדקדק בדבר, האמת תורה דרכה שאין ראיה מסוגייתנו, שכן מה שאמרו שאין הציבור עושים פסח שני אינו אלא כשנדחו מן הראשון מכח טומאת מת, אבל אם נדחו מחמת טעם אחר ודאי עושים. והראיה, שהרי אם היו הציבור טמאי זיבה בראשון, בודאי היו עושים את הפסח בשני, כמו שמשמע מלשון רש"י (לעיל סז. ד"ס ללס לעולס) וכן נראה מלשון הרמב"ם (קרכן פסק פ"ז ה"ס) שכתב, רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחים לפסח שני, אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת אינם נדחים, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה הטמאים עם הטהורים, שנאמר (במדבר טי) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם', יחידים נדחים ואין הציבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד. הרי שכתב בפירוש שדין זה שאין הציבור נדחה לפסח שני אינו אלא בטומאת המת בלבד, אבל אם נדחו מכח שאר דברים עושים בשני, ואפילו ציבור, ואם כן בנידונינו שמה שלא עשו את הפסח בראשון אינו אלא מטעם אונס, אנוס על פי הדיבור שאין לנו מקדש ולא מזבח ולא כהן להקריב קרבנות חובותינו, הרי ודאי אין לך אונס גדול מזה, וא"כ איפה למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו בשני. ועיי"ש שהאריך בזה עוד.

כתב בשערי תשובה (פו"ם, סי' תלו סק"ה), שנחלקו האחרונים לענין מילה בזמנה שאירעה בארץ ישראל ביום טוב שני של גלויות, והיה שם אורח. מחוץ לארץ שעושה היום יום טוב, והוא מוהל, בנחפה בכסף (שו"ת, סי' ס) כתב שכל שיש מוהלים מתושבי העיר שהוא אצלם חול, אין האורח רשאי למול. אך במטה יהודה (פילם, שו"ת, שנט יהודה ליקוטיס סנסוף הספר, לו"ק סי' ס) חלק עליו, וכתב שמותר לבן חוץ לארץ למול, ובשלמי חגיגה (הלכות יו"ט סוס"י 6) כתב שאם יש עשרה מבני חוץ לארץ שנוהגים היום יום טוב אסור למוהל מבני חוץ לארץ למול, ואפילו כשאין עשרה אין לו למול אלא דווקא כשמבקשים ממנו שיהיה הוא המוהל, אבל הוא ודאי אסור לבקש מאחרים שיתנו לו למול, וכן יורה החכם לאורח שבא לשאול שאין לו להיות רודף היום אחר מצוה זו, מאחר שהוא יום טוב עבורו, כיון שיש אחר, אם לא שיבקשו ממנו אחרים מאליהם. ובדברי השבט יהודה מבואר שאף הוא לא התיר לבן חוץ לארץ למול אלא מפני שמותר לו לעשות מלאכה בפרהסיא כשיש חשש מחלוקת בדבר, ועוד שיהיה הדבר תמוה לרבים, שיסברו שיום טוב שני חמור משבת, ששבת דוחה את המילה, וביום טוב שני אין בן חוץ לארץ מל, ואף שבאמת יש חילוק בדבר, שביום טוב שני אפשר על ידי בני המקום ובשבת הכל אסורים, מכל מקום נראה הדבר תמוה לרבים, ולכן התיר לבן חוץ לארץ לעשות מצוותו למול לבן ארץ ישראל אפילו כשיש מוהל אחר. אך בספר יום טוב שני כהלכתו (פי"ג הערה 6) הביא בשם בעל המנחת שלמה, שדין זה תלוי בחקירה הנזכרת אם מילה הותרה בשבת ויום טוב או אינה אלא דחויה, ונפסק להלכה שהותרה [ולכן אין צריך לחזר אחר ההיתר, וכדברי הרי"ד הנזכרים, וכדעת הרמ"א הנזכרת], ולכן אין צריך לחזר לעשות את המילה על ידי בן ארץ ישראל שעבורו אינו יום טוב, ויכולים לעשות המילה גם על ידי בן חוץ לארץ, אף אם צריך הוא לנהוג כל דיני יום טוב במקום זה, כיון שהמילה הותרה לכל, וכן הביא בשם הבאר משה (שו"ת, מ"ז דיני בני 6"י וסו"ל סי' לסו ס"ג), שכתב שיש לסמוך על היד שאול (סגסות ליו"ד סי' לפי מ"ז) שכתב שמילה הותרה ביום טוב אף שלענין שבת יש מחלוקת אם הותרה או דחויה, ולכן אין צריך לחזר אחר בן ארץ ישראל שיעשה את המילה בהיתר גמור.

מצינו חילוקי דינים רבים בין אם נוקטים טומאה הותרה בציבור, לבין אם נוקטים טומאה דחויה בציבור וכדלהלן. א. באופן שיש כהנים אחרים טהורים מבית אב אחר או ממשמר אחר, למאן דאמר הותרה אין צריכים לחזר אחריהם, למאן דאמר דחויה צריכים (יומא ך :)מ. ב. אם נטמא הקרבן ויש אפשרות להביא קרבן אחר טהור, למאן דאמר הותרה אין צריכים להביא טהור, למאן דאמר דחויה צריכים (שם ז) מא

בגדר ההיתר שנאמר בקרבן ציבור שדוחה את הטומאה, נחלקו תנאים (יומא ז:) דעת רבי יהודה שזה בגדר הותרה, ושאר התנאים (פסחים עז.) סוברים שזה בגדר דחויה. וצריך ביאור מהו גדר דחויה, שאינו כמו בהיתר גמור. ורש"י (יומא ו:, מו: ד"ה דחויה) כתב שגדר דחויה היינו שבקושי התירו ואין זה היתר גמור וכל כמה שאפשר לחזר לעשות בטהרה מחזרים. וכן כתב הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ד הט"ו) שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר' וכו' יא. ומבואר בגמרא (יומא מו:) שאף מ"ד טומאה דחויה' בציבור, סובר ששבת הותרה בציבור. וטעם הדבר כתב בספר חוט המשולש (סוף הספר סי' ה), שבשבת התורה אמרה במפורש להקריב את התמידים והמוספים אפילו - בשבת, וגם אי אפשר לחזר ולעשות שלא בשבת וממילא אין שייך מציאות של חיזור לעשות שלא בשבת, ומה שאין כן בטומאה שהתורה לא אמרה בפירוש להקריב בטומאה אלא שנלמד מהכתוב במועדו' (במדבר כח ב) ואפילו בטומאה (פסחים עז.), וגם שייך לפעמים מציאות של חיזור לעשות שלא בטומאה, אין אנו יכולים ללמוד היתר רק למקום שלא שייך חיזור שלא יתבטל' הקרבן מחמת טומאה, אבל כל זמן שאפשר לחזר אחר הטהרה מחזרים. וביד דוד (יומא מו:) ובבית הלוי (ח"א סי' לח אות ה) כתבו לבאר, שבטומאה כיון שהקרבן מצד עצמו יכול ליקרב תמיד בלי לעבור על איסור טומאה, ומה שקרב בטומאה הוא רק מחמת שאירע שנטמאו הכהנים או הכלי שרת, ואין אפשרות להקריבו בהיתר, סברא היא שלא הותר הדבר לגמרי אלא רק נדחה, מה שאין כן בשבת שבעיקר הקרבן אין אפשרות להקריבו בזמן אחר, וזה נחשב כמו שמצותו בכך, שהתורה ציותה להקריבו בשבת, ואין בכך כל עבירה כלל וכלל.

בסוגייתנו אמרו שאין תנא הסובר שטומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה, ולהלכה (למכ"ס כילס סמקלס פ"ר קט"ו) נפסק שטומאה אינה אלא דחויה בציבור, כדעת שאר תנאים ורוב האמוראים. ואם כן אפשר שאין יכולים להקריב בטומאה אלא כשיש ציץ לרצות על הטומאה, ועכשיו שאין לנו ציץ אין מקריבים קרבנות ציבור בטומאה. וכתב שדין זה שנוי במחלוקת הראשונים, התוספות בסוגייתנו (ד"ס ללס) סוברים שמה שצריך ציץ לרצות זהו דווקא לטומאת בשר, מה שאין כן בטומאת הגוף שבה אמרו בסוגייתנו שטומאה דחויה בציבור, הרי נדחית הטומאה וכאילו איננה, ואין צריך את הציץ לרצות. וכן דעת רש"י (יומס ז. ד"ס בין כליכול) שאף לסוברים שטומאה דחויה בציבור, מכל מקום אם נטמאו הכהנים [ולא הקרבן] אין צריך לריצוי ציץ. אך דעת הרמב"ם (שס ס"ז, טו) שאף בקרבן ציבור שנדחית הטומאה, צריך ריצוי ציץ אם נטמאו הכהנים. ובדרישת ציון (תוספת למלמל קדוסין לותס ק) הביא מה שהקשו לו מדברי הרמב"ם הללו, וכתב שגם לדעת הרמב"ם אין הציץ מעכב לטומאת גוף, ונסתייע מדברי הר"י קורקוס, עיי"ש. ציבור בטומאה בלא ציץ, הרי אין שייך להקריב בזמנינו שום קרבן. אבן בהתעוררות תשובה (שו"ת, סי' לפג) כתב, שאף שצריך לחקוק את האותיות בחושך ובאפוד על ידי השמיר, אין זה מעכב, ואם חקקו האותיות שלא על ידי שמיר יכולים לעבוד עבודה בהם, ובאופן זה יכולים להקריב בזמן הזה על ידי לבישת שמונה בגדים, וציץ בכללם, וירצה הציץ על הטומאה, ויוכלו להקריב אף לדעת הרמב"ם, [אלא שעדיין יש לדון בשאר עניינים המעכבים בקרבנות, ואכמ"ל]. ועיין עוד לעיל (ט:). אך החתן סופר (שו"ע חו"ק, שעל הקרבנות והכפלס סי' 6 סוס ס - ו) כתב שאף שקרבן ציבור קרב בטומאה, מכל מקום הרי אין לנו בזמן הזה ציץ לרצות, ובשלמא לשיטת רש"י הסובר שקרבן ציבור אין צריך כלל ריצוי ציץ, הרי אפשר להקריב קרבנות ציבור בטומאה אף על פי שאין שמונה בגדים ולא ציץ. אבל לדעת הרמב"ם שאין להקריב לכתחילה קרבנות

נקרא גם כן מועד, וכמבואר בסוגייתנו. ובבית יוסף (אוח סי תיט) הביא בשם הרוקח (סי' רכח) שכתב מצוה לאכול בראש חודש כמו במועד, וכן פסק בשולחן ערוך (שס ס"א) שמצוה להרבות בסעודת ראש חודש, וכתב במשנה ברורה (סס סק"ג) בשם האחרונים שהמדקדקים נוהגים שכשחל ראש חודש בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ראש חודש, וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהיה ניכר כבודו של ראש חודש. וביאר בדביר הקודש (מועדיס סי' 6) עניינה של תוספת זו שטעונה ביאור, שהרי לכאורה אם המצוה היא שיסעדו בראש חודש הרי די בכך שסועדים בו סעודות לכבוד שבת, ואם צריכים סעודה מיוחדת לראש חודש לכאורה אין די בתוספת תבשיל, אלא שעניינה של סעודת ראש חודש אינו אלא לעשות היכר של כבוד לראש חודש, ואין חיוב סעודה זה דומה לשאר ימים טובים שחיוב הסעודה בהם הוא לענג את היום במאכל ומשתה. ובזה ביאר דברי המגן אברהם (שס סק"ל) שכתב שאם חל ראש חודש בשבת צריך לסעוד סעודת ראש חודש ביום ראשון, ולא מצאנו כדוגמתו בשאר ימים טובים שיוכלו להשלים את הסעודה למחר. ועל פי האמור מבואר, שבשאר ימים טובים צריך לענג את היום במאכל ומשתה, ומשעבר היום לא ניתן לענגו. אך סעודת ראש חודש עניינה הוא לכבד את היום בהיכר של כבוד, וכבוד זה יכולים לחלוק לו לראש חודש גם ביום שאחריו.