Popular Shows by Moshe Niehaus Moshe Niehaus

בחידושי רבי אריה ליב (חלק ב', סימן י"ז) הוא מבאר שגדר ההזאה על הפרוכת והכפורת אינו כשאר זריקות. מקום הנתינה של הדם הוא על הפרוכת או הכפורת, אך הם חלוקים לגמרי משאר זריקות, שאין בהן דין מתן דמים כלל. כל דינם הוא מעשה ההזאה בלבד. ולפי זה, אין דין מקום להגעת הדם, אלא אף אם לא הגיע הדם לארץ אלא נתבטל באויר, יצא ידי דינו של הזאה, שאין בזה דין מתן דמים אלא מעשה ההזאה בלבד. וזה מבאר את דברי המשנה למלך (עבודת יום הכיפורים פרק ג' הלכה ה') שחילק בין הזאות יום הכיפורים להזאות דעלמא לעניין נקיטת ידו של המזה קודם שהגיע למקומו. בשאר הזאות, פסק הרמב"ם שהזריקה פסולה, מאחר שנמצא שהכהן בעל מום. אבל בהזאות יום הכיפורים, אין הדין כן. רבי אריה ליב מבאר, שכאשר הזה הכהן, כבר נגמרה העבודה, ואין אכפת אם הכהן נעשה אחר כך בעל מום. אבל בשאר זריקות, שהדין שלהן הוא מתן דמים וצריך שיגע הדם במזבח, אם נעשה הכהן בעל מום קודם שיגע הדם שם, הזריקה פסולה, שהרי העובד נעשה בעל מום קודם גמר העבודה.

כתבו התוספות ישנים, שהשבע למטה צריכים מנין כפי שדרשו בתורת כהנים ממה שנאמר 'שבע פעמים', ולא 'שבע טיפין'. ובחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין על תוס' מנחות ט"ז, עמ' 96) האריך בזה, ויסוד דבריו, שנאמר כאן דין סדר של הזאות, הזאה ראשונה, הזאת שניה וכו', ואין זה רק דין שיהיו שבע הזאות. והביא דברי התוספתא (לגבי הזאות פרה אדומה, שגם שם יש דין מנין) ששבעה כהנים שהזו בבת אחת הזאתן פסולה, לפי שכל ההזאות הללו ראשונות הם, וצריך שיהיו ראשונה, שניה וכו'.

רבי יהודה לית ליה ברירה. הסתפק בקהילות יעקב מי (יוכל סי' טו) האם למ"ד אין ברירה הכוונה שאין חל כלל וכגון אם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה, למ"ד אין ברירה אין כאן כלל תרומה, או שיש כאן שני לוגין תרומה אלא שא"א לבררם ונמצא שכל היין נאסר כיון שהוה כמדומע שיש בתוכו חולין ותרומה מעורבין, ונפק"מ האם לכהן מותר לשתות יין זה, וכן נפק"מ אם יועיל כשיפריש בבירור פעם שניה, שאם נאמר שלא חל כלל יועיל אם יפריש תרומה שוב, אך אם יש כאן תערובת חולין ותרומה לא יועיל אם יפריש שוב. ודייק מלשון הרמב"ם (מעשר פ"ז ס"ל) שכתב 'מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה וכו', לא יתחיל וישתה וכו' אלא יפריש ואח"כ ישתה ואין אומרים זה שהניח בסוף כאלו נברר תחילה מפני שחיוב תרו"מ מהתורה ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברר'. ומדויק בלשונו שאם יפריש פעם שניה יועיל וע"כ שס"ל שלמ"ד אין ורירה לא חל ההפרשה כלל מז.

אלא מדתני איו. הקשה השפת אמת כיצד אפשר להוכיח מדינא דאיו לדין ברירה, שהרי לגבי עירוב צריך שיקבע מקום סעודתו שם, וא"כ אפשר לומר שאין אדם קובע מקומו על הספק, ולכך לא חל העירוב, ולעולם ס"ל שיש ברירה. ותירץ שכיון שאמר רבי יהודה שאם כבר בא חכם חל העירוב, מוכח שהטעם שאינו חל הוא משום ברירה, שאל"כ הרי גם במקום שהגיע כבר חכם והוא לא ידע, הרי כשהניח העירוב היה הדבר בספק, ואם הטעם הוא משום שאין אדם קובע מקומו על הספק, גם באופן שכבר הגיע חכם לא יחול העירוב, וע"כ שטעמו הוא משום שאין ברירה, ולכך אם כבר בא חכם שאי"צ לדין ברירה קנה עירובו.

הקשה הגבורת ארי, מדוע לא אמרו אם נגעו נגעו גם בפר ושעיר של יום הכיפורים, ואם נאמר שנגיעה פוסלת ביום הכפורים, צריך לבאר מדוע באמת היא תפסול. ובריטב"א מבואר, שאכן גם בשל יום הכיפורים אם נגעו נגעו, ועל כן מה שראה רבי אלעזר ברבי יוסי ברומי אין זה קושיא גמורה על חכמים, שיכולים לומר ששלא במתכוין נפלו על הפרוכת. אבל הגבורת ארי כתב, שאם הזה דם פר ושעיר של יום הכיפורים על הפרוכת הזאתו פסולה. לפי שנאמר 'וכן יעשה לאהל מועד', משמע שכל ההזאה צריכה להיות בהיכל דוקא, ולא בקודש הקדשים, וכיון שלפרוכת יש דין קודש הקדשים, אי אפשר להזות עליה, שכן אין ההזאה באהל מועד [ולפי המבואר בחידושי רבי אריה לייב (ח"ב, י"ז, הובאו דבריו לעיל נ"ה) שדין ההזאות שבפנים ושל הפרוכת, העיקר הוא מעשה ההזאה, ואינם כמתן דמים על המזבח, לכאורה פשוט כהריטב"א, שלא אכפת לנו מה שיגע אחר כך בפרוכת].